המו״ל

בפסטיבל הסופרים האחרון, שהתקיים במתחם המפואר של אחת מהוצאות הספרים הגדולות, בעת נאומי הסופרים ואנשי המכירות ואנשי השיווק והעורכים הראשיים, נשמע כל העת ברקע מעין רעש טרטור, שהזכיר לאחת מן הסופרות רעש של מכונת תפירה ולאחרת רעש של מכונה לפריסת לחם. הרעש לא היה חזק מכדי לפגום בתחושה הכללית החגיגית, וגם כשחולקו ספרי הזהב, הפלטינה, הטיטניום וההליום, לא העיב הרעש על קול מחיאות הכפיים ודברי השבח ההדדיים, אם כי המשוררת זוכת פרס ספר ההליום לא הופיעה לקבל את הפרס היוקרתי. אחרון עלה לנאום מנכ"ל ההוצאה שאירחה את הפסטיבל. כוסו בידו, הוא ביקש מכל הנוכחים להשתתק לרגע, ואז להטות אוזן קשובה. לאחר כמה דקות הושלך הס, וכולנו יכולנו להאזין לרעש הטרטור החדגוני שבקע כמו ממעקמי האדמה, מתחת לרגלינו. המו"ל פתח דלת וירדנו למטה. שם, במתחם תת-קרקעי שגודלו היה בדיוק כגודל מתחם האירועים, ניצבה מכונה גדולה כלווייתן. הייתה זאת מכונת דפוס משוכללת חדשה, חשבנו, אך הייתה זאת למען האמת מכונת גריסה. אל הצד האחד שלה זרמו פנימה אלפי ספרים, ומן הצד השני יצאו מחברות לבית הספר ושאר מוצרי נייר ממוחזר. את רוב הספרים שהוא מדפיס, אמר המו"ל, הוא מוציא לאור כדי להזין את המגרסה. למען האמת, העסק המרכזי שלו הוא גריסה ומִחזוּר, לא הוצאה לאור. ההוצאה לאור היא כמו המכבסה שבחזית, המגרסה זה הקזינו שמאחורה. מדי שנה, התגאה, הוא גורס את רוב הספרים שהוא מדפיס, ומספק גם שירותי גריסה זולים לְמוציאים-לאור אחרים, שאין ידם משגת לרכוש מכונה כזאת. מיליון ספרים עוברים כאן כל שנה, אמר. אני גורס יותר ממה שאני מדפיס, העסק העיקרי שלי הוא המגרסה, אני חייב להדפיס כמויות כדי שיהיה במה להזין את המכונה, היא כמו מערבל בטון, אסור לכבות ולהדליק אותה כל פעם. למען האמת, אמר, תוך שנועץ מבט בחבילה של מחברות שורה, המשוררת זוכת פרס ההליום ירדה לכאן אתי אחרי שכצפוי לא מכרנו כלום, נתתי לה להיכנס ללווייתן עם המהדורה של כל כתביה. הן בית הדפוס שלי נמצא ממש מעבר לרחוב, הסביר, הבאנו את כל המהדורה שלה חם מהכריכייה, קל לה לגרוס כשזה עוד חם וזה חוסך לי הוצאות אחסון וכל מיני תקורות. והוא ניגש לערימת המחברות והניח עליה יד רכה וליטף, ואז חתך את אריזת הניילון וחילק לנו, מחברת לאדם, כדי שיהיה לנו, אמר, על מה לכתוב.

הנהר

IMG_1973

ביקרתי אתמול בתערוכה של דני קרמן בבית יד לבנים ברעננה (רח' אחוזה 147). ההרגשה היתה כאילו דמויות מציור גדול טיפוסי של בוֹש או ברויגל ברחו מהציור ונפוצו לכל עבר. יציאת הדמויות מהספרים מאפשרת להם גם להיפגש ולהתחבר זו לזו הופכת אותם לאזרחיות בקרקס נודד גדול. רק בשביל זה כדאי להגיע לרעננה.

אבל זה לא הכול. היתה לי הפתעה גדולה ומעוררת-מחשבה בסוף התערוכה. שם, בפינה ממש, הובאו כמה עבודות מוקדמות של דני. אחת מהן, הדיוקן הזה (צילום חובבני שלי), ממש עצרה את נשימתי. זהו הדפס (חיתוך לינולאום) – מגיל 16. נושא העבודות המוקדמות של אמנים הוא דבר שתמיד עניין אותי – הרגע הזה שבו האמן כבר אינו ילד-משרבט (מבלי להמעיט כמובן ביופי הרבה של שרבוטי ילדים) ודורך כבר על קצה השטיח של שפת האמנות. לפעמים יש שם הישגים שלא חוזרים אליהם משום שזהו רגע שבו התמימות והמיומנות נמצאות באיזון שאחר כך מופר בהכרח. מעניין שהדיוקן הזה דומה קצת לאופן שדני נראה היום, כמעין נבואה. ומי יודע, אולי המודל היה אביו או קרוב אחר, ומכאן הדמיון.

דני קרמן, דיוקן, חיתוך לינולאום, 1956

דני קרמן, דיוקן, חיתוך לינולאום, 1956

נפלא בעיני האופן שבו הזקן והכובע מקיפים את הפנים כשתי פרוות, ואיך הופעת הדיוקן מצד אחד ברורה ומצד אחד נראית כפנים שצוירו בגשם שיורד. או מבעד לחלון בגשם, או שהפנים עצמם גשומים. הכתף היא כבר לגמרי ממטרית, כמו פיסת נוף. בתוך כל הירידה הזאת הפנים שקטות מאוד, פונות פנימה אל השחור, כמעט נעלמות. להמשיך לקרוא

פָּרָה-פָּרָה

רמברנדט

רמברנדט

היתה פרה אחת, לפני יותר ממאה שנה, ביפן. המשורר שיקי (1867–1902) ראה אותה וכתב עליה הייקו (תרגם מיפנית יואל הופמן):

דּוֹבְרָה נוֹשֵׂאת פָּרָה

חוֹצָה אֶת הַנָּהָר:

מָטָר שֶׁל עֶרֶב

השיר הוא על פרה מפליגה, אך לא פחות מזה על ההתבוננות האנושית בה; על הפניית הראש אל המראֶה, שהיא פעולה כלל לא מובנת מאליה. קראתי את השיר הזה לקראת שיחה על שירת הייקו, ולא יכולתי שלא להיזכר במקביל בידיעות המעציבות של פעילי "ישראל נגד משלוחים חיים", שדיווחו על עוד ועוד סבל של פרות ועגלים. אחרי העקירה ממקומם ומהוריהם, אחרי בחילת המסע בים ולפני השחיטה אנו שולחים אותם למדור נוסף בגיהינום: קרונות רותחים (56 מעלות צלזיוס נמדדו בקרונות באילת!). מי שיכתוב "תופת" דנטאית חדשה, מוזמן לרדת לאילת ולהתבונן במזונו הנצלה בעודו בחיים.

השיר של שיקי מבקש מאתנו לעצור ולראות את הפרה בתנועתה, בגשם. השיר בנוי ממספר תנועות ישרות, הפועלות ביחד בהרמוניה: הנהר זורם אופקית; הפרה חוצה אותו, בניצב אליו; הגשם יורד אנכית. "נחשף" כאן לרגע, ובזעיר אנפין, מנגנון העולם, צומת: תנועה של מֵי הגשם מלמעלה אל הנהר – המים חוברים למים, הגשם הופך להיות נהר, בדרך אֶל הים. הגשם חוצה את האוויר כמו שהמים חוצים את האדמה, ושניהם חוצים כמו שהפרה חוצה את הנהר, כמו שמבט המשורר ומבט הקורא חוצים את העולם ופוגשים בפרה, או במילה "פרה" שעל הדף.

השיר של שיקי עוסק בחצייה של מרחב-זמן, ולשֵם כך הוא אורג, במעין שתי וערב תלת-ממדי, את האדם המביט ואת הפרה (עם הגשם והנהר) למארג גדול ועדין. המארג הזה אינו צריך להשכיח את העיקר: שבמוקד התמונה המפעימה יש סבל. אולי הפרה הזאת מובלת לשחיטה – מכל מקום ודאי היא נפחדת לעמוד על סירה, אולי חשה בחילה או סובלת מקור ומרטיבות. ודאי שהיא עקורה מבית גידולה הטבעי. היא לא צריכה להיות שם. השיר אומר זאת.

המארג הזה מאפשר לקורא לחוש משהו – חמלה אולי – ביחס לפרה הבודדה הזאת. השיר אינו כופה זאת, אבל מציע שהות בתוך המארג, שמשמעותו חיבור של הקורא, בנימי נפשו, אל הגשם, הנהר, הפרה. הקורא אולי יחוש שהמים הנעים שם נעים גם בגופו, שרובו מים, כמו גוף הפרה. הגשם יורד על גופו ועל גופהּ, על עורו ועל עורה, על עיניו ועל עיניה, בדיוק באותו אופן.

השיר מזמין את הקורא להצטרף ולהיארג לתוך זה. אבל אי אפשר להיארג ולהישאר עם הראש והלב בחוץ. השיר שואל: רצונך להיות עם השיר? אל תפנה ראש מן הפרה.

אני רוצה לדמיין את הפרה חוצה את הנהר לא מהמשורר והלאה, אלא לכיוונו. וכשהיא יורדת לחוף הוא קורא את השיר לאיש שהוביל אותה כדי להרוויח את שכרו, והאיש מבין מיד, משחרר את הפרה מכלאה, ואת עצמו מתפקידו הלא אנושי.

הזמנה לשיחה – קיבוץ הזורע, יום שישי, 1.5.15 [הודעה]

הַשָּׁכֵן מִמּוּל – מִיהוּ?

שירת הייקו בין ציור וקליגרפיה

דרור בורשטיין

יום שישי 1.5.15 בשעה 11:00

ההייקו, שמקורו ביפן ותפוצתו כיום כלל-עולמית, הוא צורת השירה הקצרה ביותר.

יש בה שילוב של כתיבה (מילים) ותמונה (ציור), ובמובן זה היא שילוב של אמנות חזותית ומילולית. נשוחח על מספר הייקו בתרגום לעברית וננסה להבין מדוע ההייקו כה חשוב לרבים, כבר מאות שנים, ומדוע הוא יכול להיות חשוב בעבורנו.

דרור בורשטיין מלמד ספרות באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה העברית. בין ספריו האחרונים: "אחות שמש" ו"תמונות של בשר". תרגם, עם יואל הופמן, את "ספר הזן של ג'ושו" ואת "קול היד האחת" וכן את ספרו של אלן ווטס "דאו: דרך הנהר". שותף באתר ההייקו "ירח חסר".

עלות להרצאה: 50 ₪. לסטודנטים: 35 ש"ח בהצגת תעודה.

השתתפות מותנת בהרשמה מראש: מזכירות מוזאון וילפריד, קיבוץ הזורע, 04-9899566 / wilfrid@hazorea.org.il

 EA_1956_3998-b-L

הערה אגב פטירתו של פרופ' בנימין הרשב

באקדמיה מודאגים מהירידה במספר התלמידים במדעי הרוח באוניברסיטה, ובכלל זה בחוגים הספרותיים (שבשניים מהם אני מלמד), אך המדיניות האקדמית תורמת לירידה זו לפחות בדבר אחד, והוא המסר הסמוי אך הברור לאנשי אקדמיה שלא "להשחית" את זמנם ואת כתיבתם בכתיבה לציבור הרחב. אין כמובן איסור על כך, אבל אין גם קרדיט (=קידום) על כך, ובעולם האקדמי התחרותי די בכך: המרצה ההגיוני לא יתרום דבר למוספים הספרותיים, לא יתרגם ספרות, לא יכתוב ספרות, לא יערוך ספרות ולא ירצה על ספרות בפורומים פופולריים.

בנימין הרשב ז"ל פעל אחרת. לצד מחקריו הוא גם כתב וכינס שירה ותרגם הרבה מאוד והנגיש את תרגומיו במבואות, כפי שהצצה ברשימת פרסומיו תוכיח. אני יכול לדמיין סטודנט שקורא את תרגומיו של הרשב ל"סיפורי רכבת" של שלום עליכם ואומר לעצמו, כן, אני רוצה ללמוד את זה ברצינות — ובא ללמוד ספרות יידיש אצל המתרגם, שהוא גם מרצה. אני, למשל, הלכתי ללמוד ספרות הרבה בגלל פעילותו של מנחם פרי כעורך ספרותי, ורק אז נתקלתי במחקריו האקדמיים.

המדיניות האקדמית היא בעלת היגיון פנימי איתן, לכאורה: כמו כל מפעל, האקדמיה מעוניינת שהעובדים ישקיעו את מרצם ותבונתם פנימה, בתפוקת המפעל, ולא החוצה, בדברים אחרים. לכן, רק פרסומים שעוברים את ההליך השיפוטי נחשבים ראויים ומזכים בקרדיט. כל היתר, לכל היותר, נסבל ברטינה שקטה. הבעיה היחידה בהיגיון הזה היא, שהוא יכול לעבוד בתרבות שבּה יש כוחות אחרים שיביאו את הציבור אל הספרות, ואת חלקו גם אל הרצון ללמוד ספרות. במקרה של תרבות כזאת, המנגנון יכול לעבוד: אנשי האקדמיה יעסקו בענייניהם, וסוכנים אחרים ייגרמו לסטודנטים להירשם.

בישראל, מסיבות שאין זה המקום להרחיב בהן, זה לא כך. הסוכנים החוץ-אקדמיים, במידה שהם קיימים, כוחם דל. הספרות העכשווית, למעט חריגים חשובים אך לא רבים, לא תביא אנשים צעירים לחשוב שספרות היא דבר שראוי להשקיע בו את החיים וללמוד אותו, מפני שחלק הארי של הספרות המצליחה אינו דורש לימוד והתעמקות, בדיוק להיפך.

לכן האקדמיה אינה יכול "לבנות" כיום על אף אחד חוץ מעצמה, מאנשיה, שיקיים אותה מבחינת משיכת סטודנטים. אילו הדבר היה תלוי בי (והוא רחוק מלהיות תלוי בי, בהיותי רק עמית הוראה במשרה חלקית, מה שכונה בעבר "מורה מן החוץ"), לא רק שלא הייתי אוסר בשתיקה על פעילות ספרותית לטובת הציבור, אלא הייתי מחייב כל מרצה לעשות כך כחלק שגרתי מהגדרת המשרה. למשל, לקבוע ש-20% מהעבודה חייבת לצאת לציבור. כל אחד לפי נטיותיו וכשרונו: תרגומים, ביקורות, כתיבת ספרים פופולריים, הרצאות, עריכה. רוב המרצים היו נהנים מזה, ולו ברמה של המשוב האנושי מקוראים.

זה לא רק מטעמים אלטרואיסטיים של השבת השקעה לציבור, המממן בחלקו את האוניברסיטה, אלא מטעמים אגואיסטיים של המוסד עצמו. אין סתירה בין השניים. "הציבור" הזה, שאליו אני מציע לפנות כמדיניות עקבית ומתמדת של האוניברסיטה (ולא רק פעם בשנה, באירועים כמו "מדע על הבר", החשוב כשלעצמו!), הם ההורים של סטודנטים, שיחליטו אם ראוי לשלם שכר לימוד על לימודי ספרות עבור בנם, והם הסטודנטים העתידיים עצמם.

נדמה לי שברכט (שהרשב תרגם) אמר פעם, שלמראה הצגה הוא רצה שהצופה ירגיש שהוא בתוך תיאטרון, אבל גם בתוך העולם. הייתי שמח אילו החוגים לספרות היו נותנים לנו הרגשה דומה. אפשר ללמוד את זה מהרשב, אדם ששמו נישא בימים אלו בפי כל לתהילה ובצדק, אך ספק אם מורשתו, כפי שהדגים אותה בעצם פעולתו בשדה הספרותי, תזכה להמשך.

שירי שואה

הרדיו הישראלי הוא אחד מהמקומות שבו מה שמכונה "זיכרון השואה" מבוזה בצורה הקיצונית ביותר. יותר מאשר, למשל, הכנסת האטום האירני לשיח השואה, הכנסה שאפשר להתנגד לה – אבל היא לא מופרכת מן היסוד. מופרך בהרבה הוא השיר המתנגן ממש עכשיו ברדיו, "גן השקמים", כמדומני בשירת אריק סיני. מי יכול להסביר לי מה הקשר בין שיר נוסטלגיה תל-אביבית לשואה? אין קשר. ברדיו הישראלי משמיעים ביום השואה שירים איטיים יחסית, רגשניים או רומנטיים, לא ריקודיים או קצביים, והמאזין אמור להיכנס להלך רוח נוגה וחסר מושא מוגדר. "להרגיש עצוב" באופן כללי. כלומר – לשכוח מהיהודים, מהגרמנים, מכל הגועל נפש.

אפשר לראות את השירים האחה באחת משתי דרכים: או שהם פשוט תחליף נוח בהרבה לעיסוק בחומרי הזיכרון האמיתי – שירים של הקהילות שנכחדו; שידור עדויות; שירה על השואה (למה שלא ייתנו לעשרים משוררים לקרוא את פוגת-מוות בתרגום זנדבנק עד שנדע אותו על-פה); מוזיקה מן הגטאות וכדומה. זה מה שהרדיו צריך היה לעשות, אבל למי יש כוח לשמוע שירים ביידיש? לכן זו העיסקה: נשדר לכם תחליף בידורי מקביל למה שקשור לשואה, ואתם תאזינו ותרגישו בסדר.

אפשרות שניה היא שכל השירים המושמעים אמורים לעבור רה-קונטקסטואליזציה (הכנסה להקשר-מחודש). הנה, עכשיו שמוליק קראוס עם "צר היה כל כך" – עלינו אולי כביכול לחשוב עליו כשיר שואה. "בן אדם כסנה מול השמים בו בוערת אש" – ודאי, טרבלינקה! לא אתפלא אם זו היתה האסוציאציה של העורך. אבל זה כל כך מופרך. כי אם זה תקף, מה עם גן השקמים? זה הגן של גטו לודז'? ו"תחזור, תחזור" של משינה, ששודר לפניו? האם איננו מסוגלים לחשוב על השואה שלא דרך המסננת הישראלית-ציונית-מקומית, המתבטאת כאן בשירי הזמר?

[שִיקִי]

Originally posted on ירח חסר: הייקו בעברית:

פִּסְגַּת הַר אַחַת

הַשֶּׁלֶג עוֹד עָלֶיהָ

שָׂם גְּבוּל הַמָּחוֹז

לצפות במקור

גארי הותם / חמישה שירים מתוך "חול על חול", 2009

Originally posted on ירח חסר: הייקו בעברית:

חוֹל עַל חוֹל

הַגַּל הָרִאשׁוֹן מַגִּיעַ

אֶל טִירַת הַיֶּלֶד

לצפות במקור 34 מילים נוספות

[הרים]

דרור בורשטיין:

אפשר להירשם באתר לקבלת עדכונים. כמו כן, אפשר לשמור צלמית בטלפון הנייד (סימן המרובע עם החץ למעלה > 'הוסף למסך הבית') אחרי שנכנסים לאתר מהטלפון. הפורמט של הסמרטפון מתאים בול להייקו.

Originally posted on ירח חסר: הייקו בעברית:

הָרִים

שֶׁטִּפַּסְנוּ אֶתְמוֹל

רַק עֲנָנִים הַיּוֹם

[שיילה סונדיק]

לצפות במקור

10 הייקו

דרור בורשטיין:

זה בלוג חדש בהתהוות, המוקדש רק להייקו. משתתפים בו כמה כותבים ומתרגמים – פרטים שם.

Originally posted on ירח חסר: הייקו בעברית:

אַחֲרֵי הַסְּעָרָה –

הַגַּן שֶׁלָּהֶם

הַגַּן שֶׁלָּנוּ

[סטיבן אדיס]

*

בַּיִת חָדָשׁ –

בַּלַּיְלָה אֲנִי חוֹלֶמֶת

עַל מָקוֹם אַחֵר

[אדית ברתולומאוס]

*

גֶּשֶׁם עַל שְׁבִיל מְחֻפֶּה עֵץ

בַּקְבּוּק קֶטְשׁוֹפּ רָטֹב

בַּחַלּוֹן הַמָּנוֹת הַיּוֹצְאוֹת

[קור ון דר הייבל]

*

מַמָּשׁ מְעַט לִפְנֵי

צִלִי

בְּדִידוּת שֶׁל סְתָו

[קאת אבלה וילסון]

*

אֵפֶר פָּזוּר

הַדְּבָרִים

שֶׁאֵינֶנִּי זוֹכֵר

[סרן פרגו]

*

חֹם בָּרָק עִם שְׁקִיעָה גַּלִּי עֲטַלֵּפִים

[דן דיילי]

*

הַחוֹף

שָׁם פֻּזַּר אֶפְרָהּ

גַּלִּים מְלַטְּפִים אַתְּ כַּפּוֹת רַגְלַי

[דיאן ווליהן]

*

אֲתַר מַחֲנָאוּת

אֲנִי מִשְׁתַּמֶּשֶׁת בְּמַחַט אֹרֶן

כְּסִימָנִיָּה

[דיאנה טיפנטל רוצ'סטר]

*

שִׁעוּר בְּצִבְעֵי מַיִם –

אָנוּ מַנִּיחִים אֶת מִכְחוֹלֵינוּ

עִם שְׁקִיעָה

[רות הולצר הרנדון]

*

יִלְלַת זְאֵב עֲרָבוֹת

תְּלוּיָה בִּשְׁמִי הַמִּדְבָּר

אֵין תְּשׁוּבָה

[א. לוּק]

*

*

*

מתוך Take-Out Window, Edited by Gary Hotham

מאנגלית: דרור בורשטיין. השיר הראשון מתוך האפליקציה של איגוד ההייקו האמריקאי, שהוא גם המו"ל של הספר הנ"ל.

לצפות במקור

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 518 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: