J. G. Heck, Iconographic Encyclopedia, L'Aventurine, 2002, 572 pp.

 
  • כותרת הספר הזה, "אנציקלופדיה איקונוגרפית", מסתירה את מה שיש בו באמת: עולם ומלואו. "עולם ומלואו" לא כביטוי שחוּק של הגזמה, אלא במובן המדויק: יש כאן העולם וכל מה שיש בו. הספר הוא אוסף של מאות תחריטים שפורסמו לראשונה ב- 1844 בגרמניה. התחריטים מכסים, כאמור, את העולם ואת מה שבתוכו: חיות, עופות, גוף האדם, ספינות, אמנות, טכנולוגיה, ארכיטקטורה, חרקים, מפות, אסטרונומיה, בוטניקה, כימיה, ועוד ועוד. עמוד הפתיחה של הספר מודע לגמרי למשימה שלקח על עצמו, והוא מציג במרכזו שני גלובוסים: שניים, ולא אחד. הגלובוס השני הוא תוכן הספר הזה.
  • ריח המאה ה- 19, שאיש מאתנו לא חי בה, נודף מן הספר. מי שביקר בפריז מכיר את חנויות התחריטים, שנותרו בה עד היום. ובכן, הספר הזה הוא חנות כזו, אולי החנות האולטימטיבית. ולטר בנימין חשב על הרחוב הפריזאי כעל חלל ביתי (ספרו הלא-גמור, "פרוייקט הפסז'ים" הוא עוד "חנות" כזו, של ידע והבנה). עבורו, החנויות היו ארונות, ופנסי הרחוב – מנורות קריאה. הכניסה המקרית אל הספר הזה בחנות הספרים היתה עבורי כניסה אל ארון, שבתוכו ומתוכו נכנסים, במין מעבר מסתורי, בחזרה אל העולם כולו. עיר-ארון-עולם, זה הסדר הנכון כשמדובר בספרים כגון אלה ובחנויות הספרים הטובות. כמו הפסז'ים של פריז עבור בנימין, הספר הזה הוא משהו שכולו פְּנים, משהו שאין לו חוּץ. עולם מלא. בנימין מדבר באותה נשימה על מוזיאונים ועל פסז'ים, כמשתייכים למשפחה שלמה של ארכיטקטורות-חלום (עוד במשפחה: גני חורף, בתי חרושת, מוזיאוני שעווה, בתי קזינו, תחנות רכבת). ובאמת הספר הזה הוא מוזיאון ענקי שקופל בתוך כרך אחד.
  • אבל אם זהו מוזיאון, איזה מין מוזיאון הוא זה? מה המשותף לתמונות של לווייתנים שנפלטו אל החוף לצד מתבוננים מהורהרים, צורות שונות של עננים, עשרות גבישים, קונכיות, מפת העיר ורשה לצד מפת פטרבורג, וציִד ציפורים בשכיבה על הגב? קל להתפתות ולראות במוזיאון הזה את החדרים, כלומר את הקירות המפרידים: אמנות, גאוגרפיה, אנתרופולוגיה, אסטרונומיה… אבל מבט כזה יחמיץ את העניין. המוזיאון הזה הוא מוזיאון של סיפורים. ליתר דיוק, מוזיאון של סיפור. אחד. כינוס אלפי התמונות בכרך אחד הופך את הספר לסיפור עצום ממדים ומסועף ביותר של העולם. רגע הגילוי כאן הוא זה שבו מובן שכל התמונות הללו, הריבוי העצום של נושאים ותחומים, הוא חלק מסיפור אחד, גדול, אינסופי למעשה.
  • האינסופיות אינה טמונה בריבוי הפרטים, אלא בקומבינציות שלהם: כי מערכת השמש מהפרק הראשון היא חלק מן הסיפור של כלי הנשק, שהוא חלק מן הסיפור של כיבוש אמריקה בעמוד אחר, שהוא חלק מן הסיפור של הארכיטקטורה היוונית, שהוא חלק מן הסיפור של בעלי החיים האקזוטיים, שהוא חלק מן הסיפור של החרקים, שהוא חלק מן הסיפור של מערכת השמש… אין לזה סוף. הספר הזה, שייעודו המקורי לשמש מאגר דימויים למעצבים גרפיים, מתגלה למעשה כמשהו רציני בהרבה, בסגנון "הספר האותנטי" של ברונו שולץ: "ספר… אי-שם בשחר הילדות, בדמדומי החיים הראשונים, התבהר האופק באורו השלֵו. מונח היה הספר במלוא הדרו על מכתבת אבי, ואבי, בהיותו שקוע בו חרש, חיכך באורך רוח באצבעו הטבולה ברוק את גב התדפיסים, עד אשר החל הנייר להתערפל, להתעכר, להזות בתחושה צופנת עונג, ולפתע היה מתקלף ומשיל נעורת נייר עדין…" (ברונו שולץ, חנויות קינמון, תרגום א' אורלב ור' קליימן, שוקן, עמ' 85).
  • הקורא בספר הזה יחוש, לפני הכל, את אבהותו הגדולה של הספר, את שייכותו לעולם שהוא תמיד עולם סגור, גבוה (כשולחן הכתיבה של האב עבור הילד). לפני הספר הזה יעמוד הקורא כילד קטן המתאמץ לעמוד על קצות האצבעות אל מול שולחן הכתיבה הגדול של העולם.