הכחולים

יורם קופרמינץ, ללא כותרת, 2003, תצלום דיגיטלי

התצלום המופיע כאן הוא אחד מסדרה "כחוּלה" של יורם קופרמינץ: תצלומי נוף לילי של תל-אביב, באזור מגוריו של הצלם במרכז העיר. יש לעולם זה גם איכות ייחודית של זמן. הצבע הכחול שמשוך על התצלומים עומד בדיסוננס עם כל מה שהעין שלנו יודעת על השמיים. איננו זוכרים כחול כזה מיום האתמול, או מן העבר הקרוב. 

הכחול הזה נגלה לרגעים ספורים בכל יום. כמו ציפור השרה שיר אחד בשעת בוקר מוקדמת ואז נאלמת דום עד ליום הבא, כך הכחול הזה, קול שיר של ציפור השמיים, מבליח ונגוז. לרגע הפצעתו אורבת האמנות. זמנו של העולם הזה הוא זמן תמציתי, או רגעים שבהם הזמן מגלה את עצמו בצורת האור הזר הזה. התצלומים של קופרמינץ יוצרים, בהצטרפותם, רצף של רגעים כאלו. אם לחזור למטפורת הציפור, הרי שמולחן כאן פסקול של השירה הנדירה הזו: בתוך סדרת התצלומים הזו הרגע האחד נכפל ומתפשט והופך לזמן היחיד שבנמצא.

במבט ראשון אין אלו אלא גגות תל אביביים רגילים, אור ירח, אורות חשמל. אבל הכניסה אל הכחול היא גם כניסה אל מחויבות אחרת של מבט. אל דריכוּת אחרת. לכן, האנטנה השנייה משמאל היא גם "סתם" אנטנה, אבל גם צינור שמעביר את המים מן העננים אל המֵכלים שעל הגגות, כלומר אלינו, היושבים בבתים. לפנינו מערכת, או מכשיר, של המרה, אלגוריה של מבט: הענן לוכד את האור הכחול כספוג האוחז דיו, מהענן אל צינור האנטנה, וממנו אל הדוּד, שכאן אינו דוד שמש אלא דוד ירח, ומשם, אולי אלינו, אל עינינו הצמאה.

האור הכחול אופף אורות אחרים. האור הגבוה, הירחי, מתייחס אל האורות הקטנים. כל אחד יכול לראות או לשמוע כאן שיחה אחרת, אבל קשה להתעלם מהכיווניות הברורה למעלה שנמשכת מן האורות הזעירים אל המאור הקטן. הכיוון כלפי מעלה הופך את השמיים האלו לדומים קצת לבּד של מארק רותקו. הבתים מתפללים כאן, ולפחות מייללים כתנים אל האור-האבא. בל נשכח, יש כאן אור נוסף, שאיננו רואים: אור המצלמה, ה"פלאש", שגם אם אינו מבזיק כאן הוא קיים באופן סמלי במצלמה. נסו לדמות את החוטים הנטווים כאן לרוחב ולעומק, כמו חוּפת אוהל ענקי. האוהל הזה הוא המקום של יצירת האמנות הזו.

אבל למה הכחול? יורם קופרמינץ, בספרו המעולה אוקטובר: יומן מלחמה (בבל 2000, עמ' 23), שהוא יומן של חייל צעיר בימים הראשונים של מלחמת יום כיפור, כותב "אני בטוח שעבר היום לקראת זריחה של מחר/ הצבע הכחול יאשר לי את זה/ לדעת משהו בוודאות בחוסר הוודאות המוחלט". אם כן: הכחול הזה המציף את העולם לפני הזריחה אינו סתם "יופי", אלא אישור של קיום. אבל גם (עמ' 22): "הכלל היה, רק פעם ביום מותר לי לצבוט את עצמי/ זה השאיר סימנים כחולים, וככה ידעתי/ הייתי אומר שאני הולך להשתין/ ובעצם הלכתי לראות איך הסימן [הכחול] נראה".

הכחול הוא גם שמיים וגם גוף פגוע. יופי וכאב. בסדרת התצלומים הזו העולם מוצף בסימן הכחול הזה על שתי משמעויותיו. מה שנדמה אולי כיופי טהור של צבע מזוקק מכיל גם כאב של צביטה. בדרכם המשונה והיפה, מבטיחים התצלומים האלה ודאות של המשך הקיום, מאפשרים "לדעת משהו בוודאות" מתוך הצפת העולם כולו באוהל של סימני צביטה כחולים ויפים.