את תצלום השחור-לבן הזה, מאת עילית אזולאי (2003), ראיתי בתערוכה קבוצתית בגלריה ג'ה פן בפלורנטין, תל אביב, שאצרה טלי בן נון. חלל הגלריה ההיא מורכב מִתאים נמוכים, שתקרותיהם קמורות, משהו בין קטקומבות לחדרים. לי התאים הללו הזכירו את תאי הנזירים במנזר סן מרקו בפירנצה, "פלורנס", אותם תאים קמורים בהם ציירו פרא אנג'ליקו ותלמידיו סצנות יסוד מן הברית החדשה על הקירות. בעוד האסוציאציה הזו מרחפת באוויר סביב ראשי, נתקלתי בתצלום הזה שלפניכם, והמקום הזה, חלל קומת הקרקע של דרום תל אביב, הפך, בבת אחת, למשהו שאינו פלורנטין ואינו פירנצה, חלל שהיה בו, למשך זמן ההתבוננות בתצלום, משהו משני המקומות הללו גם יחד, כאילו שתי מרפסות נגעו זו בזו, כל אחת ממקומה, ויצרו בבת אחת רצפה חדשה.

המפגש הזה בין המקומות הוא בדיוק העניין בתצלום של עילית אזולאי. בתצלום ניצבים שלושה סוסים כהים מעל סוס בהיר, שרוע על הקרקע. בימין – משאית. מאחור – אקליפטוס ענקי. מלפנים, חוסם את המבט, סורג. זהו בערך כל מה שיש כאן. כמדומה, תמונה חקלאית פרוזאית. אבל לא יכול להיות רושם מוטעה מזה. אפשר להתייחס לתצלום הזה גם מצד מה שיש בו בלבד, אבל מבט כזה יחמיץ את לב ההתגלות שמאפשר הדימוי הזה. הלב, בעיניי, פועם כאן בדיוק מתוך כך שהוא משחזר פעימה אחרת. במילים פשוטות, התצלום הזה הוא ציטוט, ציטוט של ז'אנר. הוא מצטט סצנה נוצרית, שצוירה עשרות פעמים, הסצנה של ההורדה מן הצלב, או אולי הקינה על ישו שהורד מן הצלב. ציור אחד כזה לדוגמא, מאת פרא ברתולומאו (מוצג ב"אופיצי", פירנצה) מובא כאן:

 


פרא ברתולומאו, ההורדה מן הצלב, בערך 1515

ההורדה מן הצלב נמצאת כאן כתת-טקסט מבלי להרוס את הממשות הפשוטה, ה"חקלאית" והישראלית, של התצלום. זה בדיוק מקור הכוח של יצירת האמנות הזו: זה גם ישו וגם סוס לבן; אלו גם סוסים שחורים וגם, נגיד, מרים המגדלית, מרים אם ישו, ויוחנן; זהו גם אקליפטוס גדול, אבל זהו גם צלב; זוהי גם סתם משאית, אולי משאית להובלת סוסים, אבל זהו גם רכבו של יוסף איש רמתיים, תלמידו הנסתר של ישו, שביקש (וקיבל) את גופת ישו מפילאטוס, והוליכה לקבורה בגן הסמוך למקום הצליבה. כל שעלינו לעשות הוא להשלים את ההילות מעל לבהמות. התצלום הפנטסטי של עילית אזולאי מצליח לתפוס את פרטי המיתוס בתוך הקשר שזר לגמרי לא רק למיתוס, אלא גם לאנושי: הרי אין כאן אפילו בני אדם. המרחק בין החומר למטען המיתולוגי רק מדגיש את גודל ההישג. הסורג שבקדמת התצלום מתפקד בדיוק כמצביע על עצם המבט, כאומר: אל תרפרפו על זה במבט חטוף. כאן יש משהו שאורגן, משהו שנבנה. יש למה שהנכם רואים "שלד", קונסטרוקציה. "זה לא סתם".

בסִפרו של ישראל אלירז, מיניאטורות קלמנטה ושירים אחרים (הקיבוץ המאוחד, 2001), קיימות השורות: "לְמַד איך לראות/ דברים שאינם". עינו של אלירז פקוחה בשירים האלו אל אותו המקום שאליו פקוח התצלום של עילית אזולאי. זהו מקום שבו האלים קיימים באופן פשוט, גלוי לעין. אבל לשם התגלותם עליהם לעטות איזה מסווה, לפעמים עד כדי כך, שהם הופכים עצמם ל"דברים שאינם". "אינם" – כמו סוסים. השירה תפקידה לראות את התחפושת הזו. אין האלים מתגלים "כמו פעם", רוכבים על מרכבת עננים או אוחזים בברק. הראווה הזו הסתיימה כבר. ההתגלות הידקקה ונעשתה כמעט שקופה. אבל האלים ("המיתוסים") אינם מוותרים על קיומם: אצל אלירז, נער לבן הוא "האל קאמא", או ורד "נפער פתאום ומראה/ את מלוא עצמו". מה אומר תצלום הסוסים הזה? אולי רק זה, בלשונו של ישראל אלירז: "הגיע הזמן שיקרה/ מה שכבר קרה".

9 תגובות בנושא “פלורנטין-פירנצה

  1. אינני זוכר את סיפורו של נאבוקוב, על האיש שראה בכל סימנים או סמלים. וודאי קיומו נורא.

    אם האלים מתגלים (או אולי תעדיף לומר נחשפים?), מה מבחין בין אל שנחשף לבין אסוציאציה? אנו שומעים, נניח, את קולו של האל לוחש לנו- והלחישה מתאימה לצליל שעולה בנפשינו. והתואם- מה ערב לתואם, דרור?

    נהינתי מהקטע,
    תודה.

  2. תודה. זה היה מהר!
    לראות בכל דבר זה כמובן לא רצוי. פעם-פעמיים בשנה זה סביר יותר.
    ואין ערבות, שום ערבות בכלל. איך יודעים שאוהבים מישהו, מי יערוב לך שזו לא טעות?
    כל אחד מספר מה שהוא חושב שהוא ראה, זה הכול.

  3. התכווצות של הזמן במרחב הבורשטייניאני (בטח הצ'צ'ני כותב על זה משהו עכשו).

    קורה.

  4. הרי זהו 'סימנים וסמלים' של נאבוקוב שמוקם באנתולוגיה החדשה בדיוק לפני זיכרון דברים של יעקב שבתאי, ומקיים בכך את עקרון טבעת שבתאי החל אף הוא על פי פיזיקאים אחדים (מרביתם מקונגו) על המרחב הבורשטייניאני.

  5. לרגע חששתי שמ'.פ'. הגיח מאיזו כריכה אחורית, שוב מגלה פרט חשוב, הורס-קריאה או שוב מתמחר את עצמו במרחב ביצתי. מקרוב הסתבר שהכותב הוא ע'. מ'.

    בשם טימבוקטו וטנזני-יה, כמה מתגעגע למילותיך. בעיקר על איזו אחת, פורטת בעברית על פסנתר מעושן. ר'.ד'.ו'. עדיין לא שמעתי דבר מלבד קטע שהדוד פרץ הואיל להמריא לי ליום אחד. מתישהו, בזמן בו אוויר יגיע למיתרי מקלדתך, הואל בטובך לסמן לי כמה מילים עליה.

    אלכסנדר, הרי כתבת בדיוק את הפיתול במרחב.
    מה שאומר שנשאלת השאלה איך ידעתי זאת.
    מה שמפנה חזרה אל המרחב ומעטפת מיתריו הבלתי-אפשריים.

  6. ועוד על ראיית דברים שאינם, דימויים וסמלים, קריאה בין השורות וחלל, או סחרור, דומה לזה שנוצר מההצלבה בין הסוסים של עילית אזולאי לפרא ברתולומאו – מתוך סיפור קצר של רוהינטון מיסטרי שנקרא "שיעורי שחייה" (ועדיין לא תורגם לדעתי)

    When images and symbols abound in this manner, sprawling or rolling across the page without guile or artifice, one is prone to say, how obvious, how skilless; symbols, after all should be still and gentle as dewdrops, tiny, yet shining with a world of meaning. But what happens when, on the page of life itself, one encounters the ever-moving, all engirdling sprawl of the filthy sea? Dewdrops and oceans both have their rightful places…

  7. לי זה דווקא הזכיר את בלו-אפ של אנטוניוני.
    לא דווקא תמונת הגופה שלא קיימת אלא את הדו-שיח במסיבה מול הציור הלא גמור:
    -מה מצוייר כאן?
    -לא יודע עוד לא החלטתי. רק לאחר זמן אני מחליט מה ציירתי. תשאלי בעוד חודשיים.

סגור לתגובות.