יורם קופרמינץ, ללא כותרת, 2003, צילום דיגיטלי

 
 

העבודה המוצגת כאן, הדבקה, או קולאז', של כמה תצלומים (תשעה) זה על גבי זה אנכית, יוצרת תצלום של ארכיטקטורה דמיונית. האסתטיקה של תפיסת המרחב הזו הולכת אחורה אל סזאן והקוביזם, אבל יוצרת משהו הרבה יותר חריף ומערער, בדיוק בגלל הבדלי המדיום. ציור קוביסטי הוא יצירת מלאכותית מעצם הגדרתו, כלומר, מעצם השימוש בשמן על בד מוצהר כי יד האמן יצרה את הדבר שלפנינו בדרך של פירוק, השטחה והדבקה מחדש. המתבונן בציור קוביסטי מבין מיד כי לפניו מניפולציה של הצייר, והוא מעריך את הציור לפי מידת ההצלחה וההיגיון הפנימי שלה. הקוביזם, שהפך מזמן ל"איזם", כלומר לסגנון אמנותי מובחן, כבר מזמן אינו יכול לזעזע במעשה הפירוק שלו/

בתצלום שלפנינו זה עובד אחרת, מכיוון שזהו תצלום, שאומר לפני הכול: "זה קיים". העין מתחילה לשוטט על המשטח, לנסות להבין, להפוך את מה שרואים לטבעי, ל"ארכיטקטורה" אמיתית. זהו קוביזם של הממשות. פירוק והרכבה והשטחה של הממשי. בכל קטע זה נראה כמו ישוב ערבי מוכר, אבל במעבר על המשטח ברור שיש כאן משהו בלתי אפשרי. אבל שוב, חוסר האפשרות של המבנה הזה אינה מוחלטת: למעשה, העבודה רק מקצינה מאפיין ממשי של הארכיטקטורה: הגיבוב. האפקט דומה למצב הבא: דמו לכם שאתם יוצאים לרחוב, ומשפחת השכנים מברכת אתכם לשלום במקהלה. רק אז אתם מבחינים כי ראשו של האב וראשו של הבן הוחלפו זה בזה, רגלי התינוק דבוקות לראש האימא, וידי האבא – לרקות של הבת. הדוגמה אינה מתאימה אחד לאחד לתצלום הזה, אבל העיקרון דומה: זהו שילוב מטריד של המוכר והזר. הוא מטריד לא בגלל שהוא מעוות מן היסוד, אלא דווקא בגלל שהוא מקיים מין "חוק שימור חומר" עם המוכר: אין כאן תוספת של כלום, אלא סידור מחדש: עיירה הפכה לבניין, לקומפלקס אחד. באופן משונה, ה"מגדל" הזה הופך, בבת אחת, למכיל של היישוב שממנו הוא מורכב, אבל גם לאינסופי. הרי החלחלה האמיתית תכה בנו כשננסה לדמיין את המבנה הזה מבפנים, ואת התנועה בתוכו. החללים של מ"ק אֶשֶר יכולים להיות כיוון מחשבה, אבל אשר הוא שרטט דייקן מאין כמותו, ואילו כאן זה ייראה כמו אֶשֶר אחרי רעידת אדמה.

הבתים המצולמים כאן הם בתי היישוב ג'אסר א-זרקא שלצד כביש החוף, מצדו המערבי, בסביבות מעגן מיכאל. יש ביישוב הזה (שאינו מופיע בכל המפות!) משהו שבעצמו כולל אלמנטים מוגזמים של גיבוב וערבוב. כל קיומו שם לצד הכביש, קרוב כל כך לכביש, הוא זר ומוזר. האמנות כאן מוסיפה עוד דחיפה לגרוטסקיות האומללה של המקום הקיים. אבל איך? אולי התשובה טמונה בזה: היא מעצבת את משכנות העוני כגורד שחקים. המלבן האנכי של התצלומים המודבקים יוצר משהו דמוי מגדלי "עזריאלי", אבל התוכן הוא פרודיה איומה על האסתטיקה של גורי השחקים המודרני, הזקוף, הנקי, האטום. כאן זהו גורד שחקים מוכה צרעת, אפילפסיה, חרדה – הכול ביחד. עכשיו דמו את דייריו. את חייהם.

וכאן הנקודה שבה התצלום הזה נהיה גם חשוב פוליטי, ולא רק מדהים צורנית. מכיוון שאת העבודה הזו אי אפשר היה לעשות תוך שימוש בווילות של "הסגנון הנדלנ"י" הישראלי (הביטוי שאול מאדולף לוס). האפקט היה שונה לגמרי, משעמם אולי באחידותו. הבחירה בחומרי הבניין של אדריכלות העוני הערבית היא זו שהופכת את הדיסוננס בין "גורד השחקים" המדומיין למה שרואים לכל כך חריף. הפער בין משכנות העוני למשכנות העושר כאילו נמחק כאן. אבל אי אפשר למחוק אותו, והניסיון מתפוצץ. יותר מזה: היישוב המסוים הזה, השתול על הכביש המהיר, דומה לתצלום בכך שהוא "באמת" שטוח: הרי כולם עוברים בסך, אבל איש אינו עוצר להתבונן שם, הכול חולפים במהירות של מאה קמ"ש, מבחינים בזה לשנייה, וזהו. אף יהודי אינו יודע מה העומק של היישוב הזה: זהו, עבור היהודי, דו-ממד גם במציאות. במובן זה התצלום הזה ריאליסטי לגמרי. נאמן למציאות.

ובראש כל זה עומד הצריח. מי שמכיר את ציורי הפנסים והכיסאות של קופרמינץ יזהה את המבנה השופט, הבוחן, החוקר (שיש בו גם משום אזהרה למתבונן-חוקר באמנות זו). אבל מה יכול לראות המגדל הזה, כשמתחתיו כל כך הרבה חדרים-בתים, פירוק כה רב? הדבר הקרוב ביותר לזה הוא הארכיטקטורה של הטירה של קפקא. "רק מגדל אחד ויחיד ראה ק., ולא ידע אם מגדל בית-מגורים הוא או מגדל כנסייה. עורבים היו חגים סביבו סיעות-סיעות. ק. הוסיף ללכת ועיניו נעוצות בטירה… אך ככל שקרב אליה, יותר נתאכזב, אכן בסופו של דבר לא היתה אלא עיירונת עלובה, ציבור של בתי כפר" (תרגום שמעון זנדבנק).

כמו אצל קפקא, הטירה אינה נעצרת כאן במגדל, אלא מתפשטת ומתפזרת אל היחידות הבודדות. פיזור זה אינו מחליש את כוחה אלא מעצים אותו: הכוח מתקיים בכל פינה ופינה, בכל חלון, אינך יודע מהיכן תצא ההוראה הבאה. אבל כאן זה, כמובן, פרודיה על הטירה, בדיוק להפך: מפני שאין כאן שום כוח, אלא חולשה ועליבות, אין כאן התכונה והסודיות של הטירה הקפקאית, אלא להפך, שיתוק ופגיעוּת. הנמיכו מבטכם אל תחתית התמונה. העמוד הזה, במרכז וקצת ימינה, האם הוא ניצב לפני המבנה הענק, או שמא הוא עמוד התמך היחידי שלו? דמו לרגע מישהו – אנחנו מכירים אותו היטב – עומד שם ובועט במוט הזה. איך עוד באותו הלילה מקימים הכל מחדש, וחוזר חלילה.