הלוגו של הג'מבו כולל עגלת קניות – ומטוס נוסעים. המטוס (ג'מבו) מסמן את מהות הקניה בג'מבו. אין זה סתם מקום שמוֹכר סחורה בזול, אלא מקום שמהותו היא אשליה של חוץ-מקום, מקום אחר. הכניסה אל הג'מבו, כמו העליה למטוס, מוציאה את הקונה מתחומו של המרחב הרגיל אל האוויר. הטענה של הלוגו: קניה = טיסה. חו"ל. במילים אחרות, הג'מבו מציג עצמו לא כ"סתם" יותר זול, אלא כאזור פטור-ממכס.

הכל גדול יותר בג'מבו. ראשית, החלל (שטח וגובה). מגודלו של החלל נגזר כי הכל בתוכו יהיה גדול יותר: העגלות גדולות בערך פי שניים מעגלות הסופר הרגילות. הירקות והפֵרות גדולים יותר – לא תמצאו כאן מלפפונים קטנים להחמצה. מודלים ענקיים (כשני מטרים אורכו של התירס) של ירקות פלסטיק תלויים גבוה. מספר הקופאיות עצום. חשוב מכל: ההגדלה מכפילה מיד את גודל הקניה ה"נורמטיבי". גודל המקום = הוצאה גדולה יותר. המקום "דורש" לקנות יותר, בלי מילים.

הבעיה, שרק דבר אחד נשאר זהה לגודלו האמיתי בג'מבו – אנחנו. לכן, למשל, הומצא השירות הייחודי לג'מבו, הידוע כ"VIP בשר – ממלאים טופס הזמנה בקצביה וממשיכים לעשות קניות, לבסוף אוספים את המוצרים מוכנים וארוזים מהקצביה" (מתוך הודעת יחסי ציבור של הג'מבו). ובאמת, אנחנו, האנשים, הופכים בג'מבו לבשר מאוד חשוב.

לג'מבו אין גבולות: הוא "נשפך" לצדדים, כמו קניון שהקירות בין החנויות הוסרו בו. עוד אתה אוחז בבטטות (ענקיות), והנה אתה מצוי בחנות "פארם", מול מדף ובו עשרות סוגי שמפו נגד קשקשים. ממול – חנות למוצרי חשמל. בכניסה – דוכן עיתונות. הטענה: זו "עיר". לא "חנות". אין פלא כי הכינוי "מתחם ג'מבו" נקלט כבר: החנות מגדירה את כל המרחב שסביבה, ולא מהווה רק חלק מוגדר בו. אין זו עוד "צומת גלילות", על שם המחנה הצבאי, אלא מתחם קניות שיש לו בסיס נספח. מתחם הג'מבו הוא שיקוף של ישראל 2003: צרכנות + צבא. 

נקודת החולשה של הג'מבו היא כמובן ריחוקו ממרכז העיר. אבל רק למראית עין. הנדידה אל מחוץ לעיר להשגת מזון היא מעשה מיתולוגי, כבני יעקב היורדים מצרימה לשבור שבר. זוהי הדמיה בורגנית של הרפתקת נדודים וציד, "למען המשפחה". באופן מרתק, ככל שהנסיעה לקניה ארוכה יותר, המסקנה היא כי יש לקנות יותר. נקודת התורפה "היחידה" של המקום הופכת גם היא לתמריץ קניות.

הפיצול בין הג'מבו לסוּפר השכונתי יוצר, באופן מדומה, חופש בחירה: מה עדיף, קרוב ויקר או רחוק וזול? הבחירה בידך. אבל הסימטריה מוחקת, למשל, את קיומה של אופציה אחרת – השוּק, חנות המכולת. מכל מקום, בעלי המניות של הסופר הענק והסופר השכונתי, במקרים רבים, זהים. הנקודה המעניינת היא, שהג'מבו (בגלל ריחוקו) מחזק את אופציית הסופר השכונתי, והסופר השכונתי (בגלל יוקר מוצריו) מחזק את אופציית הג'מבו. טווח "חופש הבחירה" שלך מוגדר באופן מדויק.

בג'מבו נושא שיחה נפוץ הוא "כמה יותר טוב לקנות בג'מבו". האנשים מרגישים כאן אושר של מי שניתנה לו הזדמנות להיגאל מכבליו הארציים, כלומר להמריא. הג'מבו כמו אומר: אנשים רגילים הולכים לסופרמרקט. בפרהיסטוריה הלכו ברחובות. אבל בג'מבו – טסים. מעל הקרקע. אין זו קניה, אלא סיפור הצלחה. לא "חסכון", אלא רווח. ביג טיים. נתנו לנו עגלות ענקיות לא כדי לפתותנו לקנות, אלא לאות הערכה ליכולתנו.

אבל זה הרי רק סופרמרקט שניפחו אותו. לא יותר ולא פחות, ממש כפי שהסופרמרקט הוא ניפוח של חנות המכולת. והניפוח עובד עלינו. ממש כפי שהמכונית 4X4 היא ניפוח של ה"פרייבט", ממש כפי שטלוויזיה בכבלים היא ניפוח של טלוויזיה רגילה, ממש כפי ש"חלונות XP" היא ניפוח של "חלונות 3.11", ממש כפי ש"סינמה סיטי" היא ניפוח של קולנוע סתם.

וכמו מכוניות, מערכות הפעלה למחשב, טלפונים סלולריים שהיו פעם חדשים ונחשקים, אך מרגע שהוחלפו בדגם חדש הפכו לסמרטוטיים, כך פתאום, מתוך הג'מבו, הסוּפר (שלא לדבר על המכולת, השוק וערוגת הירקות) הופך להיות מקום ירוד, בזוי. במו אוזני שמעתי נשים בסוּפר השכונתי, בערב פסח, לצד עגלות טעונות הר מצרכים, מדברות בכמיהה על הג'מבו ועל מעלותיו. "אוך, שמה… שמה זה כל כך זול… מה ששם הייתי יכולה לקחת…". חיינו הרגילים הם חיי הסופרמרקט – בסופר קונים. אבל בג'מבו, הסופר-על, מחכה לנו הקניה.

 

עוד בנושא זה – כאן.

9 תגובות בנושא “הג'מבו, צומת גלילות

  1. המטוס – מצחיק והזוי.
    המסר הסמוי הוא – "הטובים לטיס, הטובות לג'מבו"
    וכמה מילים על הצבעים – המטוס, איך לא – כחול. אבל צהוב זה, מה הוא עושה? כנראה שצהוב כצבע רקע של תמרורים, לא שנוי במחלוקת או פוליטי כמו האדום,
    רגע…
    צהוב? כחול?
    מכבי! מככבי שלנו!
    שוב, הווינריות ניצחה.

  2. האם לא ניתן לנתח את מאפייני הג'מבו (גודל, מרחק מן העיר, מגוון) ככלים להוזלת מחיר? האם נכון להשוות עסק שגדל על מנת לאפשר הוזלת מחירים – למכונית 4X4, שמהווה שדרוג יקר של ה"פרייבט"?
    חוששתני כי יש כאן איזושהי היסחפות של הביקורת על תרבות הצריכה. דווקא חנויות מהסוג הזה הן האנטי-תזה לקניון, ובמידה רבה הן גם האנטי-תזה לצריכה הבלתי מבוקרת, הבלתי רצונית: אנשים מגיעים עם רשימה, וצורכים לרוב מוצרים שהם ממש צריכים (אם כי המילה "צריכים" היא קצת סובייקטיבית).

  3. אני הייתי קורא לו עקרון השדרוג או עקרון ה"שקל תשעים".
    חולק אני על הגדרת חלונות XP כניפוח של חלונות 3.11 יען כי יש כאן החלפה שאינה מאפשרת האופציה הקודמת
    אך הרשה לי, ד"ר בורשטיין, להציע מופעים אחרים של עקרון זה:
    ה"שיפוד בלאפה" של שנות האלפיים כניפוח של ה"סטייק
    בפיתה" של שנות השבעים
    ה"עסקית" כניפוח של "בשר ושתי תוספות"
    מערכת הקולנוע הביתית כניפוח דו מימדי של הטלוויזיה והפטיפון.
    ועוד למכביר

  4. העניין עובד על הוזלת מחיר שולית והגדלת כמויות משמעותית. מכיוון שהמכירה היא המכפלה של שני אלה, בסופו של דבר נראה לי שמבזבזים יותר במקומות כמו הג'מבו. מכיוון שהמוצר זול יותר בשקל, קונים שניים ממנו ו"מרוויחים". כך גם בדיוטי פרי עם קרטוני הסיגריות למשל.
    אני מעולם לא ראיתי מישהו עם רשימת קניות שם. זה לא מקום של רשימות, מכיוון שיש שם יותר מדי דברים מכפי שאפשר "לדמיין" בבית. שפע ששום רשימה לא יכולה לצפות.

    בעניין האקס.פי, כמי שעבר שנים עם ה-3.11 אני יכול להעיד בוודאות שכמות הבעיות ומפחי הנפש שגורם האקס.פי היא בערך פי מאה מזו שהיתה ב-3.11. בסופו של דבר, מעבר לכל העיצובים, יש שם מתחת את החלונות הישנים והטובים, ועוד מאה תוכנות שאיש אינו יודע מה עושים אתן – זה הניפוח.

    אגב, יחס דומה מתקיים בין משה שחל למשה קצב, אבל זה כבר עניין אחר.

  5. הצצתי בלינק המצורף כאן מימין:
    ארנה קזין / במרחק הליכה, תחת הכותרת "ערימה".
    הקפידו לגלול אותו קצת מטה.
    קנייה נעימה.

  6. לפי רמת הביצוע הנמוכה של הלוגו עושה רושם שמדובר במעצב לא מקצועי, ולא באיזה קונספט גאוני. אמר לעצמו ה"מעצב": אה, זה סופר וקוראים לו ג'מבו, נשים עגלת קניות ומטוס. וזהו. אולי הצליח לו בטעות.

סגור לתגובות.