"ואני יכול לספר – התפרץ השמן ואמר – שלפני שלוש שנים בגואטמלה סיפר לי נגן-עוגב זקן…" – כך מתחיל הסיפור הראשון בספר הסימפוניה הגמורה מאת הסופר הגואטמלי אאוגוסטו מונטרוסו (מספרדית: טל ניצן-קרן).
ראשית, ו' החיבור הזו, שמצד שמאל שלה תלוי המשפט, ובעצם הסיפור כולו, ומצד ימין שלה אין כלום: השמן ההוא מתפרץ אל סיפור שכבר סופּר שם קודם. כלומר, מצד ימין של ו' החיבור הזו היה סיפור אחר, מופלא ופנטסטי, שהסיפור הנוכחי אמור להתחרות בו ו"לנצח" אותו. כאילו אמר, "אתה סיפרת ככה? ואני יכול לספר יותר מזה". אבל מיהו ה"אתה" המדומיין הזה? מספר עלום היושב מולו? יותר מזה: ההתפרצות הזו עומדת כנגד כל הסיפורים המדהימים שסופרו אי פעם, כנגד כל הסיפורים שהקורא כבר מכיר, תמיד לפני תחילת הקריאה. הסיפור הזה עומד מולם, עליו להתמודד אתם. זו בדיוק משימתו של הסופר, של כל סופר. כל סופר אומר: "ואני יכול לספר…".
אבל לא פחות מבריק הוא האופן שבו התפרצותו של השמן ש"יכול לספר" נקטעת מיד ומפנה מקום לסיפור אחר, הסיפור שסיפר נגן העוגב. סיפורו של השמן הוא התפרצות "חסרת תוכן": הוא מתפרץ רק כדי לספר את סיפורו של מישהו אחר. הוא "ממלא את המסך" לרגע, רק כדי להעלם ממנו לטובת סיפור אחר. הסופר לא מתפרץ כדי להתבלט, אלא כדי להתנדף.
אנרי קרטייה-ברסון, "אלברטו ג'אקומטי", 1961, תצלום שחור-לבן
* * *
מהלך דומה אפשר לראות בתצלום הזה של אנרי קרטייה-ברסון. הצלם נדחק אל העולם, אל ה"מסגרת", רק לרגע, כדי להעלם ולאפשר למישהו אחר (ג'אקומטי) לספר את הסיפור שלו. קרטייה-ברסון, שהלך לעולמו לפני מספר חודשים, הוא אחד הצלמים הגדולים ביותר מאז המצאת המכשיר. אבל גדולתו כאן היא גדולה שקופה. הוא נמצא שם עם המצלמה כדי להצהיר על חוסר חשיבותו שלו, על שקיפותו: הוא נמצא שם כדי לפנות דרך להליכתו של אמן אחר, ג'אקומטי, החוצה את הכביש בגשם. ה"ריקוד" הזה של הופעה והעלמות בו זמנית, של הופעה כדי להעלם, מאפיין את מעשה היצירה האמנותית באשר הוא. הכניסה של המחבר אל העולם היא תמיד כניסה לצורך יציאה והתפוגגות. זו התיאולוגיה של האמנות: אכן, היתה בריאה; אבל נותרנו לבדנו.
היעלמותם של הצלם והמצלמה כאן דומה להיעלמותו של "השמן" בסיפור של מונטרוסו, כמו להיעלמותו של מונטרוסו עצמו. כל מה שנותר הוא הסיפור, התצלום. אבל ההיעלמות אינה גמורה. תמיד נותר סימן. גם אם המחבר מת, יש לו "מצבה" בדמות יצירת האמנות. בתצלום הזה, המצבה היא העץ, שתקוע "ללא כל צורך" בקדמת התצלום. הרי אילו היה הצלם זז מעט ימינה, היה העץ יוצא מן התצלום. אבל אני בטוח שקרטייה-ברסון רצה את העץ הזה, רצה את ההפרעה הזו, מפני שבכך הוא הותיר את עצמו בתוך ההתרחשות, ולו אם רק באופן סמלי.
העץ הזה אינו תקלה בתצלום, אלא משהו חשוב ומרגש: כי ג'אקומטי אינו חוצה את הכביש אל עבר חלל ריק, אלא אל עבר משהו. יש לו יעד. העץ אולי יגן מפני המטר.
שימו לב לתמרור בקצה השמאלי: אישה מוליכה ילדה, מאפשרת לה לחצות בבטחה. ראו את הענף הנכפף מעל ראשו של ג'אקומטי, שכמו מסוכך עליו מפני הגשם. כל התצלום הזה הופך פתאום למעשה של הגנה, שמירה, עזרה ואחווה. הצלם רואה את ג'אקומטי במלוא חשיפותו – רק מעיל מגן עליו בקושי, והוא נותן לו עוד מעיל; האמנות היא בדיוק מעיל כזה.
מתחת לשולחן 
משהו אחר על מונטרוסו. מתוך: שיחות עם עיתונאית שלא היו מעולם. (עמ' 389, ראה גם בדיאלוג 'עוד נפש אחת, ביוגרפיה')
א.ה.: ביקשת שלא נדבר על הרומנים 'פוריות' ו'הדינוזאור'. קשה שלא לדבר על אלו בהקשר של מונטרוסו, אך אולי ראוי שנדבר על השיחות, אחת מאדרותיה היפות של האמנות. תיעוד הדיאלוגים בסיפרו Viaje al centro de la fibula, 'מסע אל עין המשל', למשל.
ע.מ.: כן. כה מעטים מאזינים היום, מעטים אף יותר מוצאים ערך כלשהו באפשרות לתעד את שיחותיהם. מצער, בעליל. נדמה לי כי לימוד המחשבה קשור בטבורו ללימוד הדיבור: בנסיון לבטא את העולם כפי שנתפס בעיניך. שיחה כמשחק טניס, למשל. כשנחבט הכדור ברקטה או בחימר, מתחולל רגע של מוזיקה. מוזיקה כזו ראוי שתלד גם השיחה. הד. כלומר הישנות, אך הישנות שצלילה אחר, שקולה אחר.
אהבתיאהבתי
בצד ימין של העץ, ייצוג של אומן (המייצג אנשים).
בצד שמאל של העץ, ייצוג של ייצוג של אנשים.
יש תמונות שיכולות להוציא את הפוסטמודרניסט שבי.
אהבתיאהבתי
לחשוב, כמו לנגן, אינה אלא טכניקה הנרכשת בשילוב עדין של שמיעה ועשיה.
(על ספרות, גם פוסטמודרניזם, אינני יודע דבר)
אהבתיאהבתי
כמה מידידיי הטובים ביותר הם פוסטמודרנים, או נשואים לפוסטמודרנים.
אהבתיאהבתי
עונג של שבת בבוקר, כשהשרירים של המוח עוד לא עובדים לגמרי; תה בחלב שני של בוקר אחרי טיול עם הכלבה, פסים של אור וצל על המקלדת דרך התריס, שקט. ועכשיו הטקסט הזה.
עכשיו יהיה לי על מה לחשוב כשאצא לרכב (ממש מיד) על אופניי טיילת: התיאולוגיה של האמנות והאמנות כמעיל
ועל זה תודה רבה.
אהבתיאהבתי
תודה.
אמרו לי שלא מובן מהרשימה עם זה ספר טוב או סתם מעניין.
ובכן, זה ספר מצוין.
אחד הטובים של 2003.
והתרגום של טל, כרגיל, קולח ויפה.
אהבתיאהבתי
אינני יודע מה ראה קרטייה ברסון אבל אפשר לראות את הקומפוזיציה הנוצרת. הקו הדימיוני המחבר בין שני העצים יוצר מעין X עם הקו הנוצר על ידי הכפתורים הלבנים על הכביש. ג'קומטי נראה כאילו הוא הולך על הקו הנוצר על ידי הכפתורים, ופניו מופנות במקביל לקו המוגדר על ידי בסיסי שני העצים, מה שמחזק את המתח שנוצר בין שני הכיוונים.
הקומפוזיציה כולה מוארכת (על ידי הקוים של העצים ובכך מזכירה את הדמויות המוארכות של ג'אקומטי, עקב הקומפוזיציה הזו, ג'אקומטי עצמונראה קטן וגוץ, ויש בכך גם מידה מסויימת של אירוניה אני חושב
אהבתיאהבתי