ארנה קזין, במרחק הליכה: חיבור על תרבות הצריכה, בבל (סביבה ישראלית) ומרכז השל, 2004
הספר של ארנה קזין, חיבור נחוץ, נבון וקריא המהווה סינתזה של כמה כתיבות אחרות על תרבות הצריכה עם עיבוד להקשר התל אביבי והאישי של הכותבת, הוא גם "חיבור על תרבות הצריכה" אבל גם "חיבור על הזמן". זה מה שעומד בבסיסו. "משפט המפתח הוא בעמוד 15: "אנחנו בזים לכל מה שמחזיק מעמד". תרבות הצריכה הפכה את מה שהיה פעם ערך – "החזקת מעמד" למשהו "מגעיל" או "לא סקסי" בלשון העיתונאים היום. כמובן, אם סקס הוא עניין חד-פעמי (הפעם השניה כבר "משעממת"; "מיצינו") הרי שכל מה שמקושר עם זמן – עבר או עתיד – הוא "משעמם". מכאן הלוקוס קלסיקוס החדש של הסקס – השירותים.
מתפיסת זמן זו נובע הספר הזה כולו, מה שהוא מגנה ומה שהוא משבח. הקניון, למשל, הוא מקום שחוסם את העבר ואת העתיד, שהעיר מכילה בדמות סיפורים וניחושים; ההליכה חסרת היעד בעיר היא התמסרות ל"החזקת מעמד" של ההליכה עצמה, של האמצעי; זרותם של תושבי העיר האחרים היא זרות שמשמעה ייבוא אל מקומנו מקומות וזמנים אחרים (האפריקאי בתל אביב מביא אליה לא רק מקום אחר אלא גם סיפור אחר, כלומר זמן אחר). "מקום ללא היסטוריה הוא מקום מנוכר ומעוּשה, שיוצר הוויה מנותקת" (עמ' 45). נגד הניתוק הזה נכתב הספר.
יש בירושלים מקום, צומת רחובות, ששמו "כיכר השבת", למרות שאינו כיכר: המקום מסמן לא מקום אלא זמן: המקום זוכר, ומקיים בפועל את "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות, כ', ז'). המקום במובנו הגיאוגרפי נוגע כאן ב"המקום" במובנו האלוהי, וגם אם המגע הזה מיטשטש בתוך ההמולה, הרי שההדהוד נשאר. בניגוד ל"כיכר מלכי ישראל" החילונית, שהוחלפה בן לילה ב"כיכר רבין", כיכר השבת תשמור על השבת, לתמיד.
מעניין להשוות את הכיכר לקניון של אותה עיר, קניון מלחה. כתבתי כאן בעבר כי בקניון, שמות הפתחים, שהם כולם שמות פרחים, נועדו לבלבל את הנכנס, כדי לעכבו בפנים. המקבילות לפתחי הקניון האנונימיים כאן הן הסמטאות המוליכות אל הצומת. איזה הבדל בשמות-מקומות המבוא: בתי ורשה, עבודת ישראל, עזר יולדות, הישיבה, יואל, פאת השולחן, פרי חדש. בעוד שהקניון אדיש לכניסתך (העיקר שתיכנס כבר), כאן כל דרך היא אחרת לגמרי. הנך הולך ברחוב ובטקסט (חלק מן השמות הם של ספרים) בעת ובעונה אחת, או שהנך הולך בירושלים והרחוב נזכר עבורך בבתי ורשה. זה נוגע ללב, זה אנושי. ה"חרצית" של קניון מלחה אפילו לא מעלה על הדעת חרצית. היא סתם מילה. בלי ריח ובלי צבע.
אחת מקובלנותיה של נעמי קליין בספר בלי לוגו מופנית כנגד גניבת הרחוב העירוני מהתושבים על ידי המותגים. המרחב הציבורי נתפס רק כהזדמנות לדחוף לך פרסומת. והנה, כיכר השבת וסביבתה היא אזור נדיר של No Logo. היא מלאה חנויות, אבל אין כאן כמעט שום מותג: רק חנויות פרטיות, חד פעמיות. יש כאן מסחר, אבל הוא קהילתי, ולכן יש כאן רחוב. זה בדיוק מה שיש במקום הזה, ואין כמעט בשום מקום אחר במדינה הזו: רחוב אמיתי, הומה, צפוף, מלא באנשים בני קהילה אחת. רשות הרבים. לא רחוב מלאכותי לתיירים (המדרחובים של בן-יהודה ונחלת שבעה) אלא לתושבים, לא עורק תחבורה עמוס וסואן, ולכן מצחין, כמו רחוב אבן גבירול בתל אביב, אלא כביש חד נתיבי.
אפשר לכן למצוא ברחוב הזה קבצנים. כפי שכותבת קזין, בקניון קבצן אינו מן האפשר (הוא יורחק משם על ידי המאבטחים, ולמעשה לא ישקול כלל להגיע). ואילו כאן יש מישהו שמזכיר לאנשים את אפשרותה של הוצאה כספית ללא תמורה חומרית. זו חשיבותו הגדולה של הקבצן בעיר. זה כמובן מנוגד בתכלית לאתוס של הקניון. הניגוד בין הקניון לכיכר השבת מתמצה אולי בשני סוג פתחים בקיר: בקניון, החריץ הדומיננטי הוא הכספומט (כספוחור בלשון הגשש), כלומר, הכסף נשאב החוצה לשם צריכה. גם כאן אמנם יש כספוחורים, אך לצדם גם חריצים הפוכים: חריצי צדקה למיניהם, שהם מעין קבצני-קיר קבועים, ולמעשה אנטי-כספומטים.
מה שאולי אפשר להוסיף לספר של ארנה קזין הוא מהלך חשיבה תרבותי-מקומי יותר מרחיק לכת. השאלה היא מדוע, עם כל חדירת הראווה גם לחיי העולם החרדי, נותר עדיין העולם הזה חף מזה יחסית, או לא מסור לזה לחלוטין – זה בוודאי אפשר לומר – כמו הישראליות החילונית הציונית. תיאורי הספר היפים ביחס לזילות מושג הזמן יכולים לשמש נקודת פתיחה לדיון באמנות ובספרות הישראלית הציונית, בערימות של ההבלים המגוחכים והריקים הגודשים הרבה גלריות לאמנות ועיתוני כרומו לאמנות, כמו את מדפי הספרים. האם תרבות הכוח של הציונות אינה בת-ברית טבעית לתרבות הראווה? כלומר, האם תרבות שמצליחה לייצר צירוף מביך כמו דת העבודה אינה מוכשרת לעבור, בקלות גמורה, אל "דת הצריכה"? הרי הכסף היה טמון במילה "עבודה" כל הזמן, ו"גאולת הקרקע" הבה נודה, אינה אלא שם יפה לסחר בנדל"ן.
והערה אחרונה: האם המשפט מעמ' 15, שצוטט לעיל – "אנחנו בזים לכל מה שמחזיק מעמד" – אינו חל, באופן העקרוני ביותר ככל שהדברים נוגעים לתרבות הציונית – על כל מה שהיהדות, מחזיקת-המעמד הגדולה – מייצגת?
מתחת לשולחן 
הציונות אמנם פוררה את היהדות-הגדולה כדי מאוחר יותר לסחור בפירורים שלה. המאוחר יותר הזה הוא עכשיו, שהיהדות עצמה נתפשת כמוצר צריכה שנקנה במכונים ללימוד קבלה ובספרים יקרים, או כחפץ שימושי (תהילים נגד טילים, או זמזום מזמורים באוטובוס, ליתר ביטחון). הבוז הזה להחזקת המעמד, מבחינת הציונות, אני חושב, לא בלבד שהוא בז אלא הוא בז באופן צבוע. אם מבקש לשמר את הדבר שמחזיק מעמד, רק על מנת לפורר אותו לצרכים אגואיסטיים-לאומיים. תודה על הרשימה.
אהבתיאהבתי
זו הערימה הוירטואלית, שליד הערימה הפיסית, או שמדובר בספרים כשלעצמם?
אהבתיאהבתי
של ארנה קזין והבנתי אותו על בוריו. כאן אתה עושה עבודה יפה של פרשנות אבל מה שקורה בסיפא שלך הוא היקשים מוטעים. על פניו נראה נכון והגיוני – ועל פניו בלבד. בעצם אתה עושה עוול לקונצפציות גדולות. וזו אפילו לא שבירת מיתוסים, פשוט שגוי מבחינת חוקי ההיקשים. נראה לי שבכל זאת לא הבנת מה שרצתה קזין לומר בעמ' 15.
אהבתיאהבתי
לתומר: תודה, ומדובר בערימה ממשית, אם כי היא משתנה בממש יותר מהר מבווירטואל.
תרצה: הסיפא אינו מה שארנה קזין אומרת, אלא מה שאני חושב בעקבות הקריאה הארנה קזין. אם תהיי יותר קונקרטית אנסה להגיב.
אהבתיאהבתי
בקשת שאבהיר – אתה שואל האם מה שכתוב בעמ' 15 אינו חל על…. ובכן, לא. מטעה המילה "בוז" דווקא זו שבחרת לכותרת הפוסט. אתה חושב שכן. ורבים אחרים חושבים שלא (לא כולם פוסט ציונים המחפשים פרובוקציות בכל מחיר)
אהבתיאהבתי
בוז זה אנדרסטייטמנט. מדובר במשהו הרבה יותר אלים. הגילוי הגלוי לעין הוא היחס של המפלגה הקרויה "שינוי" ביחס לחרדים. מה בדיוק רוחש שם? כבוד עמוק וחיבה בלתי מוסתרת? אבל זה כמובן רק הגלגול העכשווי, והמעט מגוחך, של היחס הזה. הישראליות לא מעוניית, חד משמעית, במטעני העבר ה"כבדים" של היהדות ומעולם לא היתה מעוניינת בהם, זולת קצת יידישקייט לא מחייב (אוכל, בית כנסת ביום כיפור). אפשר לומר שחוסר העניין הזה הוא "מוצדק", "רצוי", "בלתי נמנע" אולי, אבל להתכחש לקיומו?
עם הערתך שבסוגריים אין לי כלים אינטלקטואליים להתמודד, לעת עתה.
אהבתיאהבתי
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3019894,00.html
אהבתיאהבתי
מעניין. לא קראתי את הספר של קזין, ועל סמך הרשימה הזאת הוא מריח לי יותר מדיי עיתונאי לטעמי. ולגבי ההרהורים החוץ-על-עיתונאיים מתקבל מהרשימה הזאת הרושם שהם יותר מהרהורי ליבו של דרור מאשר מהספר. אולי אני טועה, כמובן.
מוזמנים לקרוא רשימה שפירסמתי היום שנוגעת פה ושם באותם עניינים :
http://www.e-mago.co.il/e-magazine/notebook12.html
אהבתיאהבתי
מבלי להתייחס לתוכן רשימתך, נראה לי שהגלוי הנאות מחייב לספר שהוצאת שני ספרים בהוצאת בבל, ואולי קיבלת מקדמה על שלישי.
באותה מידה נאה היה לו אורנה קזין, שייחצנה בהתלהבות ב"הארץ" את ביקורה של ברברה ארנרייך בישראל החודש, היתה מגלה לקוראיה כי בבל, המול שלה, של קזין, היא גם המו"ל של ספרה של ארנרייך שיצא לאור בישראל בתרגום לא-משהו.
למבקרי תרבות, במרכאות ובלעדיהן, לא תזיק קצת ביקורת עצמית, וודאי שכדאי שיימנעו מיד-רוחצת-יד.
וזה לפני שנזכיר שכיום בבל היא בעצם בבעלות "ידיעות אחרונות". אולי זה מסביר הרבה דברים, בעצם
אהבתיאהבתי
לו היתה בידי הבחירה אך ורק בין אגודת ישראל ושינוי, הייתי בוחרת באגודה (או מתאבדת). אבל עובדתית, שמות הרחובות שציינת בשכונות החרדיות בירושלים ניתנו לפני עשרות שנים. היום, לידיעתך, החברה החרדית לא חפה כלל מצרכנות, וע"ע מחלקות "המיגזרים" בחברות הפרסום.
ויתרה מזאת: לו היית בעניינים היית יודע עד כמה מגבעת "בורסלינו", למשל, היא סמל סטטוס בין בחורי ישיבה. וזו רק דוגמה לחיבת מותגים חרדית עזה. יש עוד, ומאות. אלא מה, למי שלא מכיר כל החתולים בלילה נראים שחורים. כאן, שלא בטובתך, אתה וטומי באותה סירה – אתה עם אידיאליזציה, הוא בדמוניזציה
אהבתיאהבתי
תודה על ההערות.
סוגית הגילוי הנאות אינה רלבנטית. משלוש סיבות. אחת, ב"פרטים נוספים" כתוב היכן אני מוציא את ספריי. שתיים, מדובר בבלוג פרטי ולא באמצעי תקשורת רגיל. שלוש, הדיון הוא עקרוני ולא יחצ"ני, כמקובל בעיתונות. הרי ברור לך שאיני מנסה "לקדם מכירות" אלא להעלות סוגיות עקרוניות.
להערה השניה: את מתפרצת לדלת פתוחה אני חושב. כתבתי במפורש "חף מזה יחסית", ו"לא מסור לזה לחלוטין", כלומר הסתייגתי די בבירור. אני משוכנע לגמרי שבחברה החרדית המצב פחות חמור בהרבה מאשר בחילונית בכל הנוגע לתרבות הצריכה, הן משום העוני השורר שם והן מסיבות יותר עקרוניות. גבירים היו ויהיו.
אהבתיאהבתי
מעודי לא ביקרתי בקניון מלחה.
כלומר, אחד הפתחים ממנו יוצא לבתי ורשה?
כשאני זוכרת את השיחה עם אניסה דרוויש, שמלחה היה כפר ילדותה, צירוף השמות מעציב.
http://www.notes.co.il/corinna/813.asp
גיט שאבעס.
אהבתיאהבתי
לא – בתי ורשה ההוא שם רחוב שמוליך לככר השבת, לא לקניון.
לקניון מוליך כביש בגין.
אהבתיאהבתי
תודה על הרשימה. עושה חשק לקרוא את הספר, ומשמח לשמוע שהוא נכתב, ומציע איזושהי אלטרנטיבה לקניון הענק שמשתלט על חיינו.
באשר לסיום – נדמה לי שהציונות כבר לא בזה ליהדות. מזמן היא למדה שהיהדות היא האליבי הכי טוב שלה, ולאליבי אי אפשר לבוז.
[בעצם ליכטש כבר אמר את זה למעלה]
אהבתיאהבתי