פרק א' פס' (ג) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש

יש בפסוק שני זמנים. זמן השמש וזמן העמל. זמן השמש, או הזמן הקוסמי, הוא מעגלי ומתמעט. השמש בוערת ומתכלה מדי יום. והנה, למרות שהשמש נמצאת בתהליך של כליון, אנו תופסים אותה כעדיפה על הזמן שלנו, זמן העבודה, שהוא מעגלי גם הוא (מרוויחים – מבזבזים – עובדים – מרוויחים, וחוזר חלילה). מה שקהלת רואה, בפשטות, הוא שהשמש והאדם הם אותו דבר. "מה יתרון", כאילו שאל: מה עדיף מצבו של האדם העמל מול ה"עָמַל" של השמש הבוערת? כאילו אמר, "תחת השמש" = "בהשוואה לשמש". ובאמת אין יתרון.

אבל גם אין "חסרון": כלומר, האדם הוא כמו השמש. החיים הם בערה מתמשכת. רווחים הם זמניים כמו התפרצויות של להבות על פני השמש. לא נוצר שום יש מאין. הרווחת 100 כי השקעת משהו אחר. מה שקהלת מסביר הוא, שאין לך למה לצפות להיות "יותר" מהשמש, אלא כמוהַ. ללמוד מהשמש. לדעת שאתה נשרף ולא צובר – ושזה עצם הקיום. כמו שזה עצם הקיום של השמש (האור והחום) זה עצם הקיום האנושי. שֶמָה שלא יהיו האור והחום שכל אדם מפיק מעצמו, הם הצד השני של ההתכלות שלו, של הקיום שלו בתוך הזמן, של הסופיות שלו. אם אתה מצייר ציור, נגיד, והפקת איזה אור בעולם הזה, לא צברת שום דבר, כפי שהשמש לא צברה כלום באור שנתנה היום בבוקר. פריחת השמש שורפת את עצמה ומאירה את העולם. אבל גם אור העולם ועמל האדם מאירים את השמש, בכך שהם נותנים לה משמעות. בלי עמל האדם היתה השמש סתם כדור אש חסר משמעות לחלוטין. האור המוטל כאן, על העץ הזה, על הכסא הזה, הוא ההופך את השמש מגז בוער ל"שמש", המילה המוזרה הזו, שבשני קצותיה בוערים שלושה לפידים.

 

ציור: מאיר אפלפלד

 

מה יש בו, בציור הזה, יצירת מופת של מאיר אפלפלד, הטורד את מנוחתי כבר כמה ימים? גם זה: הראיה הבהירה, כיצד פריחה של פרח מתרחשת לא רק בפרח אלא בכל העולם שסביבו, וכיצד העולם כולו, העולם ש"מסביב", משתתף בפעולה הפשוטה והבלתי מורגשת של פריחת פרח. אם הפרח הוא השמש, אנו נמצאים "על השולחן". אין יתרון.

16 תגובות בנושא “מתוך רשימות על ספר קהלת

  1. "יתרון" זה כמו הון נצבר. "מה יתרון", אומר שאי אפשר בעצם לצבור שום דבר, שזה הרעיון העיקרי שבו עוסקים שני הפרקים הראשונים בקהלת ופרקים נוספים בהמשך.
    בפסוקים הבאים נאמר "דור הולך ודור בא… וזרח השמש ובא השמש… כל הנחלים זורמים לים והים איננו מלא". כמו החזרה הנצחית של השמש, שבכל יום מתחילה מחדש ומסיימת באותו מקום, כך גם הנחלים זורמים לים והוא איננו מלא. וכך גם עמלו של האדם לא באמת משנה שום דבר במציאות ולכן מדוע לטרוח בעצם.
    מאוחר יותר קהלת מדגים עם צבירת רכוש, חוכמה, ומדגים מעצמו ומכל מה שעשה, ואומר "ופניתי אני בכל מעשה ידי ובעמל שעמלתי לעשות, והנה הכל הבל ורעות רוח, ואין יתרון תחת השמש".
    אבל הוא גם מספק את התשובה, שדומה למה שאתה אומר: "כי לבי שמח מכל עמלי, וזה חלקי מכל עמלי". כלומר, באמת שום דבר לא נשאר, אבל התכלית לא טמונה ביצירה בת-קיימה אלא בעצם העשייה.

  2. תודה שוקי. מעניין שהפרשנים היהודים לא יכלו לקבל את הרעיון שנראה ברור גם לך, שחלקי מכל עמלי זה עצם העמל. ולכן ניסו לפרש את ה"זה" בכל מיני דרכים. כאילו קהת מצביע על משהו כשהוא אומר "זה". בעזר השם נגיע גם לפסוק זה.

  3. שזה בסדר להרים ידיים, שש שעות אחרי שהעלית את הפוסט ולהודות שאין לי מילים מרוב שיש לי מילים.
    מטריד?
    אפילו יותר מזה.
    תן למילה מטריד את הגוונים של הציור
    זה זה.

  4. אפשרות: השמש היא ה"הכל צפוי" והעמל הוא "הרשות הנתונה".
    "תחת השמש" אני נוטה לפרש כפשוטו – ויזואלית השמש נמצאת בשמיים, למעלה, ובמושגים של אותם ימים אין שום הסבר אחר.
    נקודת המפתח היא מה פירוש המילה "יתרון".
    מותר להציע לך משהו, דרור? לדרשות היפות שלך תוסיף איזושהי ארשת, רשת (בטחון) של פואט, הרי גם את הקטע הזה וגם את קודמו קשה להגדיר כפשט.

  5. תגובתו של שוקי הזכירה לי אמירה של גוסטב מאהלר משנותיו האחרונות (הציטוט הוא מתוך סידרת תוכניות על מאהלר ששודרה ב"קול המוזיקה" שנקראה "החצוצרות יריעו עם שחר"):

    "מפעליו של אדם הם בני-חלוף. רק מה שהאדם עושה מעצמו, מה שהוא הופך להיות, על-ידי מאמצים בלתי נלאים, הוא הקיים.
    הדבר שאנו משאירים מאחורינו אינו אלא קליפה, לא פחות מגופנו העובר וכלה. טריסטאן (של ואגנר)… התשיעית (של בטהובן)… פאוסט (של גיתה)… קליפות ותו לא.
    ואם כך, האם נמשוך את ידינו ממעשה היצירה? לא ולא. כי המעשה היוצר דרוש לו לאדם לשם צמיחתו, ולשם חדוותו, ומה לנו בחיינו אם לא השתיים האלה, הצמיחה והחדווה."

    עשיתי פעם מהציטוט הזה מוטו לסיפור (שיצא לי ככה-ככה):
    http://www.e-mago.co.il/e-magazine/champions.html

  6. ואולי פסימיות.
    גם אם שבע יעמול, עדיין ישאר במקומו תחת השמש, הוא לא רשאי לצפות ליותר מזה, עולם כמנהגו-במקומו, שמש כשמש – במקומה, עליונים כעליונים, תחתונים כתחתונים, אדישים.

  7. בקטע מ"מסילת ישרים" שלהלן עושה הרמח"ל שימוש במילה "יתרון", שימוש שלהרגשתי מהדהד בו ספר קהלת:

    "והנה למטה ממדרגת הנבואה יש מדרגה, נקראה – רוח הקודש. והענין, שיושפע שפע ממנו, יתברך, אל שֶׂכֶל האדם, ובהגיעו אליו תֻקְבַּע בו ידיעת ענין-מה בבלתי ספק ובבלתי טעות, וידע הדבר בשלמות, סיבותיו ותולדותיו, כל דבר במדרגתו. ואולם, על-ידי השפע הזה, אפשר שישכיל דברים שמגדר ההשכלה האנושית הטבעית להשכיל אותם; אמנם י ת ר ו ן הַשְׂכִּיל אותם על זה הדרך האנושי הוא, שעל זה הדרך יֻשׂגו בלי עמל, ויֻשגו בלי טעות, ולא ישאר בם ספק, מה שאין כן בהשכלה שעל דרך האנושי. ואפשר שישיג גם כן ענינים מה שאין בגדר ההשכלה האנושית שתַשׂכילֵם, ומכללם – הנסתרות והעתידות."

  8. בעיה. העתקתי לעצמי פעם כל מיני קטעים מ"מסילת ישרים" ממהדורה אחרת, עימוּד שונה, כנראה גם העריכה. חיפשתי עכשיו במהדורה שבידי ועד עכשיו לא מצאתי.

    "אפצה" אותך בהעתקת קטע שבו התייחסות שקופה לקהלת, מתוך המהדורה שבידי (מתוך פרק כ"ב, הנקרא "בבאור מידת הענווה"):

    "והכבוד אינו אלא הֲבֵל הֲבָלִים המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו וּמְשַׁכְּחוֹ כל חובתו, ומי שמכירו ודאי שימאס בו וישְׂנָאו, והתהִלוֹת אשר יהללוהו בני-האדם יהיו עליו לטורח, כי כראותו אותם מגדילים הִלוּליהם על אשר אינו בו בֶּאמת, אינו אלא מִתְבּוֹשֵׁש ומתאנח על שלא די לו רעתו שחסרות ממנו המעלות ההם, אלא שיעמיסו עליו תהִלות שקר למען יִכָּלֵם יותר".

  9. גם כאן אני מגיבה בדיליי, לוקח לי זמן לעבד דברים.
    מכל הציורים שדנת בהם עד כה, זה האהוב עלי. אני מסכימה איתך, הקונספט של פריחה שצובעת עולם מודגם יפה, אבל זה לא הכל. כמוך, ובעיקבותייך, גם אני שאלתי את עצמי למה הציור מונח לנגד עייני גם כשאינו מונח לנגד עייני. האמת היא שימים רבים הוא היה הטפט שלי במחשב (עכשיו החליף אותו מאלוויץ', אולי מתישהו תגיד דברים על מאלוויץ'?), ולבסוף הגעתי למסקנה לגבי השאלה מה יש בו, בציור, וליתר דיוק הגעתי למסקנה מה יש בו עבורי. קצר ולעניין: אינספור ציירים ציירו פרחים באגרטל ואינספור יציירו, ובכל זאת הציור הזה עוצר נשימה, לדעתי לא בהכרח בגלל הפריחה המרהיבה, שמרהיבה, כן, אבל מסופחת אליה, או גלומה בה, גם אלימות, שנוכחותה אינה גורעת מהיופי, שהוא יפה נורא, אבל עוין. אבל יפה ומפתה. אבל שתלטני והרה אסון. בנאלי אמנם אבל בלתי-נמנע: שאי אפשר שלא לחשוב על דם. בוודאי, מתחת או מעל לסף ההכרה, כל המתבונן בציור רואה ("מתחת או מעל לסף ההכרה") שהוא שטוף דם, אבל יפה, וחוזר חלילה. הרשתי לעצמי להוסיף מדעתי, מקווה שלא הלאתי.

  10. שלום יעל, ותודה על שתי התגובות.
    אני מסכים למה שאמרת בעניין הציור של מאיר. החיבור של שמחה ואפלה מאפיין את העבודה שלו. אגב, יש לו תערוכה במשכנות שאננים בירושלים שנפתחת ב-20 לחודש.

סגור לתגובות.