סזאן, טבע דומם, 1885, פינקותק חדש, מינכן

 

 

כד ירוק-צהוב, כד במנשא מרושת, כד מעוטר קטן, צלחת פירות. אנו ‏מכירים את החפצים הללו מכמה ציורים אחרים של סזאן, נדמה כי ברור שבהם העניין. אך ‏פתאום מתאפשר המבט הנוסף: אולי מה שהוא כביכול "רקע נייטרלי" בציור הזה חשוב אף יותר מהכדים ומהפֵרות? המגֵירות, גם הן פתאום שָם.

המגֵירות: אחת בחזית השולחן הקטן, האחרות (רק שתיים נראות בבירור) בשידה שמאחוריו. מי שישמע את שיחת המגרות האלו ההולכת לעומק הציור, ישמע את הציור. הבד המקומט והלבן מגלה קצת ומסתיר קצת: הן מן המגֵירה שבחזית והן מהמגֵירות של השידה. בכך הבד הרפוי שבתוך הציור זהה לבד המתוח שעליו הציור מצויר. אם לפני סזאן היו ‏מגירות סגורות, הרי שבד הציור שלו יכול, לכל היותר, להראות אותן מצִדן החיצון. הוא אינו יכול לפתוח ‏אותן. אסור לו לפתוח, כי בכך יחטא בהרס היצירה. לכל היותר הוא יכול להניח לפני עיניו (ועינינו) דבר מקביל למה שיש בתוך המגרה, דבר מקביל לחושך הנעול. זה בדיוק מה שמונח על השולחן: מקבילה דוממת ‏של הסוד שב"מרתף", המחשה של הריק והאפל שנעול בפנים. לא שיש במגירות כדים ופֵירות (סביר כי אין שם ‏דבר), אבל אפשר להבין מה שיש (כלומר: אין) שם בפנים (רק) על ידי מבט בכדים ובפירות.‏

שימו לב לדמיון הגלוי שבין צורת התפוחים לצורת המנעולים של השידה, לצבעי הפֵירות שכמו ‏מאירים את המנעולים ואת הידיות של השידה. האין זה מה שסזאן מראה לנו: איך כל תפוח המצויר, גלוי, הוא ‏מנעול וידית גם יחד. כלומר: איך הציור כולו הוא מנעול וידית-פתיחה. החפצים שעל השולחן הם "סכום" ‏של כוח הנעילה  ושל כוח הפתיחה (גילוי וכיסוי) של האמנות. הפרי על השולחן גלוי לעין, והציור באשר הוא הוא "פרי" גלוי לעין שכזה. אבל ‏הפרי אומר לך: ראית, אך לא ראית הכל. ראית את חזית המגרה. את חור המנעול.

הנה מה שאפשר להבין כאן: איננו מביטים בְּציורים, אלא מציצים בהם, ואולי: מציצים בעדם. ‏

בצד שמאל של הציור מתרחש משהו מוזר. מה זה? טפט? שטיח-קיר? הפס החום שבתחתית ‏הדבר הזה גם הוא מין מגֵירה, האין זאת? כלומר, חוסר הצורה, אי הסדר, גם הם תכולה אפשרית של ‏השידה. הנה מתברר מצבנו העגום: גם לאחר פתיחת המגירות (ההבנה האפשרית), פתיחת השידה, לפנינו עדיין חפצים ‏סגורים. הביטו בשלושת הכדים (משפחה, בברור ‏‎–‎‏ עיינו ב"גנטיקה" של הצבעים שהורישו ההורים לכד ‏הקטן). הגדול פתוח רק לכאורה, הצהוב הזה למעלה סוגר אותו לגמרי. המרושת פתוח אך מכיל שחור, ‏הקטן מכוסה (בראשו ‏‎–‎‏ עוד ידית!). 

אכן: פתחנו אולי את המגרה, ‏אך מה שקיבלנו הוא חומר סגור (על השולחן) או סתום (על הקיר). פתאום אנו מבינים: לשווא דימינו ‏לראות מאחורי חורי המנעולים הללו חלל מוגדר, ביתי ומצומצם של מגֵרה. נסו לדמות את זה: ההליכה ‏המהוססת פנימה לתוך הבד, ההתקרבות אל השידה, הרכינה, קירוב העין‎ המהוסס…‎‏ אין זו שידה כי אם פרגוד. מאחורי חור ‏המנעול מצוי חלל; ריק ואטוּם. סזאן ראה את החלל הזה רוחש בתוך החדר, על ‏השולחן שממולו, בכד, בבד המקומט, כאן.

2 תגובות בנושא “תפוחים נעולים

  1. הפרי, בניגוד למגירות, חובק בתוכו גלעין נסתר, הגלעין הנסתר הוא הבטחה להמשכיות, הוא פורה.
    המגירות עוטפות חלל סתמי, כך גם הכדים. הדיאלקטיקה הנוצרת בציור ניזונה מהמתח בין הריקנות לבין המלאות, בין העקרות לבין הפריון –
    הציור מציע, לטעמי,גישה ארספואטית. יש כאן הצצה אל המכניקה העדינה של תהליך היצירה, חיטוט במגרות, נואל ועיקש, עוד מגירה ועוד מגירה, התדפיס המוזר על הקיר משמאל נראה כמו פגישה אינטימית עם שדונים בקלוז אפ, ובסוף, אם יש לך מזל – עסיס פירות על הסנטר.

  2. החיטוט שאת מתארת מאוד מתאים לאופן שבו סזאן חשב על העבודה שלו. ובעצם אפשר לראות את זה באופן שבו הוא מניח את הצבע, בעיקר בציורי הנוף. עוד פיסה ועוד פיסה, מאמץ לבנות שבסופו של דבר מותיר את הכול גם בנוי והרמטי וגם מפורק לחלוטין.

סגור לתגובות.