דילן תומס, דיוקן האמן ככלב צעיר, מאנגלית: עודד פלד, רסלינג 2004, 187 עמ'.

פרננדו פסואה, בספר האי-נחת, כתב: "אני מחשיב את השירה כיצור-ביניים, מעבר מן המוסיקה אל הפרוזה" (תרגם יורם מלצר, בבל 2000, עמ' 18). סביר שדילן תומס, אילו היה נשאל, היה טוען טענה הפוכה-סימטרית: השירה היא אכן יצור ביניים, אבל כחוליית מעבר מן הפרוזה אל המוסיקה. ובאמת, לפני כל דיון בתכנים ובנושאים של ספר הסיפורים המופלא הזה, יש להדגיש את חשיבותו דווקא כיצירה לשונית, כלומר לא כיצירה שמספרת משהו על "העולם", או על ילדותו של המחבר. המופת של הסיפורים האלו, הנשמר בהצלחה מעוררת השתאות גם בתרגום, אינו בנושאי הכתיבה אלא בתפיסה העקרונית של אמנות הפרוזה, אשר האופק המתמיד שלה הוא המוסיקה.

האופק הזה, האור הבא ממנו, מציף את כל המרחב הספרותי והופך את שגרת הפרוזה של תומס לשירה. קטעי השיר (המנוקדים) המשולבים בכמה מן הסיפורים מדגישים עד כמה הפרוזה של תומס יכולה להיות שירית יותר משירים. למעשה, הסיפורים האלו הם דוגמה לביטול ההפרדה בין שירה ופרוזה. בעצם קיומם הם מכירים רק בשירה: שירה שנראית כמו שירה ושירה שנראית כמו סיפור. היחס של התרבות לשירה מתבטא גם בלשון הפרוזה של אותה תרבות.

ישראל היא מקום בו השירה כשלעצמה נדחקת יותר ויותר לשוליים, אבל הנפגעת הישירה ממועקת השירה היא הפרוזה. השירה "כבר תסתדר", וממילא אין לה ברירה אלא להיות מה שהיא. הפרוזה, המקיאה מתוכה את השירה, הופכת במקרים רבים מדי להיות סיפור עיתונאי "מעובּה". בדיוק אל תוך מציאות כזו דרוש ייבוא של "שחקן חיזוק" ממקום ומזמן אחרים.

עיקרם של סיפורי הקובץ (1940) הם סיפורי ילדות בפרובינציה הוולשית שגיבורם הוא דילן הצעיר בשנים שבין שתי מלחמות העולם. כמעט בכל הסיפורים מצוי רגע קריטי, בו עולם הילדות, הנבנה בסיפור כעולם חצי-אגדתי, נסדק, ומבעד לסדק מבצבצת איזו הכרה קודרת מן העתיד של עולם המבוגרים. המחבר כאילו חוזר אל עולם הילדות כדי לתהות, שוב ושוב, "כיצד החל כל זה?", כלומר, היכן, על רצף הזמן, היה הרגע הראשון בו הילדות היתה כבר לא לגמרי מה שהיא, ועולם האגדה הפך לחיים הממשיים. בדיוק כדי להגיע להבנה הזו, כדי לחזור, כמו בהיפנוזה, אל הוויה אחרת, דרושה לתומס לשון השירה, הטראנס שלה. הטראנס הזה הוא המעביר אותו, ואת הקוראים מעצמו הבוגר אל עצמו הילד.

וכך, עולם הילדות נמלא "סימנים" למה שיבוא. לפעמים הסימנים הללו מופיעים כמעין הצגות תיאטרון קטנות בתוך הסיפור. ב"האפרסקים" (בעמ' 23) מציג נער בוגר "תיאטרון" של אשמה וקלון נוצריים אל הילד דילן (יש בקטע הזה פרודיה על סצנה ההטפה בדיוקן האמן כאיש צעיר של ג'ויס, שכותרת הספר קורצת אליו). ב"הקרב" (עמ' 65) משחקים דילן וחברו ב"חיים ספרותיים" ומקימים "כתב עת" על קופסת כובעים מקרטון.

הביטוי המרגש ביותר ל"משחק בבגרות" מצוי בסיפור "שיעול קטן מיוחד במינו" (עמ' 86). בסיפור אנו פוגשים חבורת מתבגרים הפוגשת בכמה נערות. אחד הנערים, המכונה "שיעול קטן", נטוע עדיין עמוק בעולם הילדים, בעוד חבריו, והנערות שהם פוגשים, מגלים כבר את הארוטיקה. וכך, בעוד הנערים שכבר חצו את הסף אל הבגרות עסוקים באהבות ובגידות ראשונות, יוצא "שיעול קטן" לריצה בחושך, כדי "להראות" לחבריו שהוא אינו נופל מהם. כש"שיעול קטן" עוזב את חבריו, הם עדיין בין הילדות לבגרות; כשהוא חוזר מהריצה – הם עברו כבר אל עולם המבוגרים, ניתקו ממנו לבלי שוב. ברגע זה נבקע הזמן; את הרגע הזה בדיוק מחפש דילן תומס, ומצליח למצוא, שוב ושוב.

 

[פורסם במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות"]

תגובה אחת בנושא “דיוקן האמן ככלב צעיר

סגור לתגובות.