מושג האמת היום, בישראל, לא נעלם. אלא מה? הוא "לא רלבנטי". כלומר, הוא מצוי, אבל "שָם". אין קשר בין הכרת האמת, אפילו במובן הסוביקטיבי ביותר, לבין החיים והמעשים של זה שמכיר באמת הזו. לכן, ב"כיכר הלחם" (לשעבר) שליד ביתי בתל אביב מתראיינת אישה לטלוויזיה, השובתת במחאה על עונייה, ומודיעה כי תצביע – כמובן! – למפלגת השלטון. זה ההישג הגדול של תקופתנו: מושג האמת לא נהרס, אלא הורחק, הוגלה, הושם בסוגריים. הושם על איזה כַּן גבוה. אפשר להביט בו, אבל זה לא חלק מהמציאות "שלנו", שאותה מכתיבים שיקולים ועקרונות אחרים, "מעשיים". למשל: עקרון הרווח. "הנה נשיאי ישראל איש לזרועו היו בך, למען שפָך דם" (יחזקאל, כב', ו'), ורש"י מפרש: כל דאלים גבר.

אנו מכירים היום את משחק הליוּבּוֹ הסיני העתיק: אבל זהו משחק שכלליו אבדו. נשאר לוח המשחק, וקיימות גם יצירות אמנות שמתארות את האנשים שמשחקים ליוּבּוֹ. יצירת האמנות היא, במובן מסוים, משחק כזה, משחק שכלליו אבדו, אבל נותר ממנו משהו מוחשי, כלומר, נותר לוח המשחק. איש אינו יודע בוודאות איך "לשחק" נכון באמנות, מה מטרת המשחק, מה מותר ומה אסור בו, מה קובע מהו ניצחון ומהו הפסד במשחק הזה. ולמרות זאת, ברור לכול שיש לוח משחק, שקיימים שחקנים, שיש "שדה" של אמנות, גם אם לא ברור תמיד מה גבולות השדה ברגע נתון, ברור שיש כזה שדה בכל רגע נתון.

דייגו ולסקס, ישו בבית מרתה ומרים, 1620 בערך, הגלריה הלאומית, לונדון

 

זהו הציור "סצנת מטבח עם ישו בביתן של מרתה ומרים" מאת ולסקס, משנת 1620 בערך. הצייר היה בן 20 בערך כשהשלימו. יש תחבולה, או תכונה חוזרת בציורים, שנובעת מעצם מהותו של המדיום, והיא הטשטוש שבין ייצוגים חזותיים שונים בתוך הציור. כלומר, קשה להבחין, בציור שמצויר בתוך ציור, האם מה שמצויר הוא עוד ציור או חלון (שדרכו ניבטת ממשות). אם זה נשמע מופשט מדי, הסתכלו בציור. הריבוע בפינה הימנית העליונה – מהו? הוא יכול להיות חלון, אבל גם ציור שתלוי על הקיר בחדר המצויר, וגם מראָה.

בחזית מצויר מטבח ספרדי של המאה ה-17, אבל מה יש ברקע? האם ישו, מרתה ומרים נוכחות בחדר הסמוך למטבח הספרדי של 1620, או שמא ישו ושתי הנשים "רק" תלויים על כותל המטבח, כיצירת אמנות? האם הציור מכיל שכבה אחת של מציאות (שני חדרים בבית אחד), או שמא שתי שכבות (מטבח וציור)? ואם כך, האם לפנינו התגלות של ישו בחדר הסמוך, 1620 שנים אחרי לידתו, או שמא "שאיבה" של הנשים הספרדיות אל העבר, המאה הראשונה לספירה?

התשובה אולי פשוטה יותר מן השאלות: זה לא משנה. כך או כך, עבורנו, הצופים בציור, המטבח והמיתוס, הפלפל וישו, נמצאים על אותו מישור דק, על הבד. עבורנו, המביטים בציור, המטבח שבחזית הוא מיתי לא פחות מהחלון/ציור. לכן, איך שלא נביט, הציור כולו הוא התגלות. הדגים והביצים בחזית הם התגלות, בדיוק כפי שישו והנשים (המתוארות ב"בשורה על פי לוקאס", פרק י') מהוות התגלות. הן השום שעל השולחן והן ישו ניצבים כאן מול העיניים ופועלים, כלומר מתגלים. מושגי הדתי והחילוני מתאחדים לגמרי באמנות כפי שאני תופס אותה.

אחד מרגעי הגילוי כאן הוא רגע ההבחנה בפרט שולי: גם לציור/חלון/מראָה שבציור יש פתח, או חלון – או ציור! – בגבו של ישו אנו מבחינים בעוד מסגרת, שיכולה להיות משקוף, מראָה, או מסגרת של תמונה. מה יש שם? ואולי מוטב: מי שם? אם זוהי מראה, האין אנחנו משתקפים בה, במובן זה ששם מצאנו את עצמנו, בעומק הציור, ביחד עם כל המתרחש בו, שומעים את הקול הדובר בו (גם אם איננו נוצְרים)? רגע ההתגלות הוא רגע שבו המרחק בין האמנות והתודעה נתפס כמרחק מדומה. כל ה"שכבות" בציור נעלמות, והכל ניכר פתאום כספֵרה אחת, כחיבור. זה רגע הגילוי, רגע האמת. מה "טוען" ולסקס? בשלוש מילים: האמת נוגעת לחיינו.

18 תגובות בנושא “רגע האמת

  1. דבר לא אמיתי יותר. אבל זה לא חדש. מה שחדש כנראה, לי לפחות, שזה בכלל לא משנה. כמו הכותרת האוטומטית שלי פה. ללא נושא.

  2. התגלות ניכרת במיידיותה- היא מה שהיא: גלויה, מראה את עצמה. ממש כמו יצירת אומנות נכונה. אולי גם כמו מציאות, בהווייתה.

  3. אין אמת. אב שכול, שהחמאס חטף ורצח את הבן שלו, מודיע שהם הם, רוצחי בנו, הצודקים, ואנו הטועים.
    תל אביבים, שביילין הפך את חייהם לגיהנום של אוטובוסים מתפוצצים בכך שהביא לפה את כנופיית אש"פ, מצביעים בהתמוגגות ל"יחד", יציר כפיו.
    אתה צודק, דרור, האמת הוגלתה, הושמה בסוגריים.

  4. עוד פעם אתה מבלבל אותי. אמת?
    כדי להסכים עם נקודת המבט שלך על המציאות יש להניח שיש אמת אחת, מושג האמת עצמו דורש שתהיה רק אמת אחת, ואפילו סובייקטיבית, כדבריך.
    אני רואה את זה אחרת. לדעתי קיימות בו זמנית מערכות מקבילות של אמת, אפשר לקרוא לזה, אולי, עקרון אי-הוודאות של האמת. אנסה להסביר –
    הדור שלי-שלך, כמדומני (בניגוד לדמויות המצויירות שהעלית כאן), לומד את העולם דרך משקפיים של צרכן : קיימים צרכים אמיתיים או מדומים, ויחסיי עם העולם הם יחסים של צריכה, כאשר זירת ההתרחשות גלויה, והיא מצוייה "על המדף".

    בעולם כזה, האמת היא עוד מוצר צריכה אחד. למעשה, יש מדף שלם של אמיתות, מיוצרות על ידי יצרנים שונים. רק תבחר.

  5. יסלח לי הכותב אם אתייחס רק לפסקה הראשונה.
    העובדה כי הכותבת תצביע למפלגה השלטון למרות הרעות שמפלגה זו מפילות עליה, אינה מעידה כלל ועיקר על הרחקה, הגליה, או השמה בסוגריים של האמת. זאת תופעה ידועה ומוכרת. הכותב מרמז לתפיסה מרקסיסטית קלאסית אודות התודעה הכוזבת בתוכה ממוקמת אותה אישה. קרי, היא ספוגה באידיאולוגיה, שלא לומר הגמוניה של הסדר הקיים. מצד שני, ניתן לטעון כי הסיבה היא דווקא מודעות גובהה והכרות מעמיקה עם הסדר הקיים וזיהוי מדויק של אותה אישה את הכוחות הדומיננטיים המתפעלים את הסדר הקיים. היא תצביע למפלגת השלטון מכיוון שלא קיים הבדל בין מפלגת השלטון לבין מפלגות אחרות, בעיקר (אך לא רק) בכל הקשור למדיניות כלכלית. אני מפנה את הכותב ושאר הקוראים לספרם הקלאסי של יונתן ניצן ושמעון ביכלר – מרווחי מלחמה לדווידנדים של שלום. מכיוון שאין הבדל בין המפלגות, הפניה החוזרת למפלגת השלטון נובעת משיקולים אתניים ותרבותיים. מפלגת השלטון, גם אם במידה מועטה, מספקת לאותה אישה, מן הסתם, ממוצא מזרחי, הזדהות וקרבה תרבותית. מפלגת השלטון הנוכחית היתה המפלגה הראשונה אשר שברה את הניכור בין השלטון בין האזרחים הנדכאים.

  6. האמונה בדבר הקשר שאמור להיות בין האמת העליונה של האמנות לבין האקשן היום-יומי היא האמונה היהודית הבסיסית שאלוהי כל הארץ עושה גם משפט. מרקס הרג את אלוהים בכך שאמר שהאמת היא בכלכלה, ופרויד הרג את אלוהים בכך שאמר שבכלל, שהאמת היא על הזה שלו. והאמת שבאמריקניזם אינה שונה אלא הצד השני-שלישי-רביעי של אותה מטבע.

    החטא הקדמון בעניין זה בוצע על ידי העולם הדתי של פעם, שסרב להכיר בכך שכתבי הקודש למיניהם הם במהותם ספרות, אמנות, ושהאפיפיור היה אמור להיות כפוף ולשרת את ולסקז, לא ההפך…

    המשך יבוא. ועד אז ציטוט מהיומן של יונסקו (מחזאי צרפתי ממוצא יהודי-רומני. נכתב בשנות ה-50):
    "כל אימת שאומרים לי כי הצדק הסוציאליסטי אינו קיים, וכי במדינות הסוציאליסטיות שולטות הציניות ושרירות הלב – הנני מוכן ומזומן להאמין בכך וקשה לי להאמין, כי הצדק הבורגני טוב יותר: לפחות באותן ארצות של מזרח-אירופה, בהן השתלט משטר העריצות הסוציאליסטי במקום העוול והעריצות של עולם הבורגנות. פירוש הדבר בתכלית הפשטות, כי האידיאולוגיות מסתגלות להרגלי העריצות הישנים, הטבועים במזגם של עמים מסוימים, ושאין לעקור מידות הנרכשות על דרך התורשה. ושוב עלינו לקבוע, כי האידיאולוגיות אינן אלא אליבי" (עמ' 170, דרור. הוצאת שוקן).

    ושני עמודים אחרי זה:
    "החברות מרסנות מה שמקנה להן זכות קיום – הביקורת. אך לעולם אין זו אותה ביקורת עצמה. וביקורת זו, אנארכיה זו הדרושה לכינון סדרי חברה חדשים, לעולם אין רואים אותה בעין יפה, לפי שהיא נחשבת כ"ריאקציונית" בעיני האינטלקטואלים ושליטיהם ממחנה השמאל, ואילו האינטלקטואלים הימניים ושליטיהם רואים אותה כמהפכנית."

    פרשנות קולעת ביותר לטענה-אמונה הניקבית שהאמת היא סובייקטיבית אפשר למצוא בשיר של לאה שבת:
    "בשבילי הירח אצלו בידיים
    בשבילו בשמיים".

  7. (מגריט הביא את המשחק בין מציאות לחיקוי המציאות לרמות חדות יותר (או עם תרצה להשמיץ, שקופות יותר)

  8. במקרה של מגריט, הוא לגמרי אומר את האמת – המילה "pipe" מציינת גם מציצה. כשמגריט אומר "זאת לא מקטרת" הוא אומר את האמת כי זאת לא מציצה.

  9. תודה על התגובות. אנסה לענות בקצרה.
    לבס: אני לא מרגיש שאני חלק מאיזה דור במובן הזה, וכמובן שאני לא מקבל את תמונת העולם הצרכנית הזו. אני לא מכחיש את קיומה, אבל היא לא נוגעת לחיים שלי. הציור הזה הוא יותר חלק מהחיים שלי מאשר אותו סופרמרקט. ובאשר להנחה המוקדמת, היא לגמרי לא הכרחית, ואני גם לא מאמין בה. השאלה אם בכלל יש קיום לאמת כמושג בתודעה, ולא בוויכוח על "מי צודק".
    לשוקי: גם אם אתה צודק, זו היתה רק דוגמה. לא צריך ללחוץ עליה יותר מדי. אני לא חושב שאתה צודק, אגב. גם אם נכון שאין משמעות לבחירה בין מפלגות, עדיין לא נובע מזה שכל בחירה היא טובה באותה מידה. אפשר למשל לא לבחור. בראיון שאני הייתי עד לו האישה לא נימקה כלל את החלטתה המוזרה, ועושה רושם שלא הקדישה לכך מחשבה כלל.
    העניין של הניכור בין מפלגת השלטון הנוכחית וכו' נראה לי כבר סוס מת. מי זוכר את זה? לפני 30 שנה זה אולי היה נכון. ביבי נתניהו מסיר את הניכור?
    ליצחק – לא דיברתי עם אמת "עליונה" אלא על משהו הרבה יותר אנושי ופרטי.
    לאחד: מגריט עשה רדוקציה פלקאטית-אינטלקטואלית של יצירות מורכבות יותר, כמו זו שלעיל וכמו ה"לאס מנינאס" של אותו צייר. עם כל הרצון הטוב קשה לי לראות איך אפשר לטעון לעדיפות של המקטרת ההיא על מה שקורה כאן. ואני כבר לא מדבר על ערכים ציוריים, אלא על ה"רעיון". הטענה של מגריט פשוט מובנת מאליה. גם אן מדובר במציצה וגם אם במקטרת.

  10. אתה נשמע כמו חיים רמון – האב הרוחני של השמרנים החדשים. אתה טוען כי יתכן ולא הקדישה לעניין מחשבה כלל. מעניין על סמך מה. מאין לך שאין לה משנה סדורה, גם אם היא לא יודעת לנסח אותה ברהיטות כמוך. המיקום המבוסס שלך בביצה השמאלית של הפוליטיקה הישראלית מסנוורת אותך. תן לאנשים האלה אתה הקרדיט שהם יודעים מה שהם עושים. הם לא פחות רציונליים ממך, הם פשוט ממוקמים במקום אחר, זר ובלתי מובן לך לחלוטין. אולי ההסבר הפשוט לכך הוא חוסר ההתייחסות של המגיבים האחרים לסוגיה. גם הם כנראה ממוקמים באותה פינה בביצה של השמאל. תרשה לי להפנות אותך לאתר הבא לנקודת מבט אחרת – http://www.haokets.org/. במיוחד אני ממליץ בפניך לקרוא את המאמר של יהודה שנהב – קשר השתיקה – http://www.ha-keshet.org.il/articles.asp?article_id=17. ביבי הוא סיפור מעניין והעויינות שלך כלפיו מוצדקת. יחד עם זאת, אחת האירוניות של ההיסטוריה הישראלית היא התוצאה של פעולתיו של נתניהו. מבלי משים ואין זה חשוב אם הוא התכוון לכך, הוא אפשר את הופעתה של קואליציה אתנו-לאומית-מזרחית שקראה תגר כנדג האליטות "הישנות" שאתה כנראה חבר כבוד שם. את התגובה האשכנזית למהלך של ממשלת נתניהו ניתן למצוא בניצחון המוחץ של ברק בבחירות העוקבות. יש הקוראים למהלך הזה – פוטש' דמוקרטי – בו קבוצה של אנשי צבא (רובם אשכנזים מן הסתם) התארגנו באופן מפלגתי על מנת להפיל את נתניהו. ולסיום, יפים כאן הדו שיח שההתנהל בין העיתונאי דניאל בן סימון ושמעון פרס אחרי התבוסה של האחרון –
    בן סימון:מה קרה בבחירות האלה?
    פרס: אנחנו הפסדנו.
    בן סימון: מי זה אנחנו?
    פרס: אנחנו זה הישראלים.
    בן סימון: ומי ניצח?
    פרס:כל מי שאין לו מנטליות ישראלית.
    בן סימון: ומי אלה?
    פרס: תקרא לזה היהודים.
    פרס התכוון מן הסתם למרואיינת מכיכר המדינה.

  11. כאמור, לא הייתי לוחץ יותר מדי על הדוגמה הזו. הדברים הגיעו עד כדי חיים רמוניזציה שלי, וזה אפילו משעשע. כמי שכל חייו היה מעריץ של ירוחם משל ("איפה המיקרופון"), כוונתי. לא טענתי טענה כללית על "האנשים האלה", אלא רק על ראיון שצותתתי לו, כלומר על אשה אחת. הדבר המעניין הוא הקלות של ההיגררות לוויכוח קלישאות פוליטי, בעוד שנושא הרשימה הוא במופגן לא כזה.
    אני גם לא עוין את ביבי, אני רק חושב שהוא לא מתיישב עם התזה שלך.

  12. במקום "עליונה" יכולתי לכתוב "מהותית" או "עמוקה" או "גרעינית", ועוד. פירוש המילה "עליונה" כפי שאתה כנראה מפרש זה משהו שלקוח מהטרמינולוגיה הדתית, שאף פעם לא הייתי ולא אהיה בה יותר מאשר אורח.

  13. רציתי רק לתקן מה שאמר כאן השוקי השני בעניין הצבעה למפלגת השלטון (או כל מפלגה אחרת לצורך העניין).
    במחקרים על סוציאליזציה פוליטית, הסוכנים (Agents) החזקים ביותר הם אלו שקשורים לסביבה הקרובה. משפחה, מעגלים חברתיים, מקום העבודה.
    ולכן המתאמים החזקים ביותר נמצאים בין דפוס ההצבעה לבין המקצוע (מקצועות מסויימים, לא כולם), אזור המגורים, והמוצא. זה לפחות מה שאומרת התיאוריה.
    במילים אחרות: אנשים מצביעים לזה שאיתו הם יכולים להזדהות, לא הזדהות פוליטית-אידיאולוגית, אלא הזדהות על בסיס עדתי, דתי, אתני, תרבותי וכו'. אנחנו מצביעים למי שדומה לנו, לא למי שמייצג אותנו.

  14. אני מסכים איתך לחלוטין. בדיוק, אנשים לא מצביעים באופן אידיאולוגי, אלא באופן אתני, מעמדי ותרבותי. המקרה הנדון רק מוכיח זאת.

  15. צר לי להשתעל במבוכה, אך למגריט יש עוד שניים שלושה ציורים חוץ מ(הציור של) המקטרת, כשרמת ישירות ההתייחסות לנושא משתנה. המקטרת אמנם מייצגת את הנושא (ולכן מופיעה בציורים רבים כמרמזת לתופעה) אולם קיימות תמונות רבות בנושא (חלקן מעניינות יותר).לא טענתי שיצירות מגריט ע ד י פ ו ת: הייתי רואה במקטרת ניסוח תמציתי, מתימטי-נוסחתי באופיו, לבעיה שהצגת, ולזה יש חשיבות רבה,לטעמי, אפילו עם מדובר ברדוקציה פלקאטית-אינטלקטואלית.

  16. האם ניתן להגדיר רת ציורו של ולסקז
    הנסיכה לאס מנינאס כדיוקן קבוצתי?

  17. אני מניח שכן, אם כי העניין קצת יותר מסובך שם מבדיוקנאות קבוצתיים אחרים, נגיד אלו של גויא, בגלל שהוא משחק שם יפה בין אלו שכביכול היו צריכים להיות בתמונה לבין אלו שנכנסו אליה "בטעות", כולל הוא עצמו אולי.

סגור לתגובות.