הכובד והחסד

"הכובד והחסד". סימון וייל כתבה ספר מופלא בשם זה. אולי אפשר להביט בציורו של קוטאן דרך הספר. הכותרת מדברת בעד עצמה ואת ההרחבה אפשר לקרוא בספר. הכובד מושך את העוף הצבעוני למטה. דווקא הוא, שיכול היה להמריא כה גבוה, נמשך בקו אנכי כלפי מטה, ללא רחם. דווקא הירק, שהיה מחובר לקרקע, לא יכול לזוז, קבור בחייו, דווקא הוא מגיח ומסתער כלפי מעלה, יוצא מגזעו האחד אל ריבוי של כפול-שמונה, מעין אוקטבה מוסיקלית, כלומר אינסוף, מול יחידותו של ראש העוף.

משהו דרסטי מתרחש כאן, במעבר של הדברים מסביבתם הטבעית אל החלל הסודי שבו הם משמשים כמודלים לציור: הצומח מחקה את צורת החי, והחי – את צורת הצומח. ראו את קצה הירק, שכמו מגולף בדמות ראש ציפור. ראו את רגלי העוף, שבמקום לרוץ ולנתר הופכות לשורשים, שורשי אוויר. הציור מחולל טרנספיגורציה, שינוי צורה. כך תמיד. כל דבר הופך לדבר אחר מרגע שהוא "נכנס" אל המרחב של הציור, או, מוטב, כך זה צריך להיות.

כל אחד משני האובייקטים נפתח כלפי חברו. ואז נוצר כאן מעגל, והמעגל אינסופי. לכן אין זה "ריאליזם", למרות הווירטואוזיות הטכנית. וכאן אני שב אל "הכובד והחסד" של וייל. הציפור שבציור מבטאת סבל, מוות, אשר ממומשים בציור על ידי מטפורת הכובד. ביטול החיים הוא ביטול התנועה הציפורית כלפי מעלה, והמרת הציפור במשקולת אנכית. כל כולה דוברת משקל, גרביטציה. מתוך החושך היא היא מצביעה אל תוך האדמה. הירק, מצד שני, פורח ומשגשג למרות שנעקר מאדמתו, למרות שקוּצץ. הוא ממריא, פורש כנף, מִצְטַפֵּר. האין כל אמנות גדולה מתפקדת כמו הירק הזה, כנגד הכובד המופעל עלינו, הדומים כל-כך לציפור הזו?

כותבת סימון וייל: "צריך לצפות תמיד שהדברים יקרו לפי חוק הכובד, אלא אם כן מתערב העל-טבעי"; "לא להפעיל את כל הכוח שיש בידך, פירוש הדבר לשאת את הריק. זה מנוגד לכל חוקי הטבע: החסד לבדו מסוגל לזה"; "כל סבל שאינו מביא להתנתקות הוא סבל מבוזבז"; "אם נרד אל תוכנוּ פנימה, נראה שיש לנו בדיוק מה שאנו משתוקקים אליו". את כל אחד מן המשפטים הללו אפשר לכתוב לצד הציור הזה.