גבּריאל מטסו, גברת קוראת מכתב, 1662-5

 

אשה קוראת כאן מכתב בתשומת לב. מה כתוב בו? אפשר כמובן לראות את המשרתת המסיטה את הווילון הירוק כמי שחושפת עבורנו (המביטים כמו מעיני הכלב) את ההקשר של כתיבת המכתב, שהוא ההקשר הקולוניאלי של האימפריה ההולנדית: הספינות הן כלי התחבורה אל המושבות החדשות במזרח; האהוב הוא חלק ממערכת הסחר/כיבוש של האימפריה המתהווה, והוא שולח את מכתבו מעבר לים. או, סביר יותר, על המסע בים הוא מספר במכתבו (זה סביר יותר; יש לציור ציור תאום, ובו מתואר הצעיר במה שנראה כחדר הולנדי אחר, כותב את המכתב). הנעל הבודדה כמו מתמלאת לרגע מכוח נוכחותה של הספינה שבציור, ההופכת עבורה בת-זוג: עתה, לזמן קריאת המכתב, תהיה הספינה מעין נעל שנייה, ומשהו מן האהבה הביתית, שהחוץ פרם, יושב על כנו.

סביר שלמשהו מעין זה התכוון הצייר. אבל אפשר גם להביט בציור אחרת. המשרתת אוחזת בדלי ריק ובפיסת נייר: זוהי המעטפה שבתוכה הובא המכתב. מרובע הנייר הזה, המצוי במרכזו של הציור, יכול להיות המפתח להבנתו של הציור, אף יותר מציור הנוף הימי המכוסה למחצה. מה שאי אפשר לראות ברפרודוקציה, אך ניכר בציור המקורי, הוא שעל פיסת הנייר, או המעטפה, כתוב "מטסוּ", חתימת הצייר. הציור, לפי מבט כזה, אינו עוסק רק בענייני אהבה וגעגוע, אלא גם בעצמו. כלומר, הציור הזה אומר גם משהו על "מה זה ציור". המכתב אינו רק מאהוב אל אהובה, אלא גם מִצייר אל מתבוננים.

זהו ציור שמלא ב"ציורים" אחרים, כלומר בדברים אחרים שקוראים להתבוננות. ראשית, כמובן, הציור המכוסה בווילון. אבל גם המראה שמעל ראשה של הגבירה היא מין ציור ממוסגר כזה, המשקף את סורגי החלון; החלון שמשמאל אף הוא מכוסה, ממש כמו הציור, בווילון (כחול). לכך יש להוסיף את המכתב ואת המעטפה (שוב, כיסוי), הנושאת אף היא מסר. הציור של מטסו הופך לנקודת הצטלבות של חללים חיצוניים מרומזים. 

אבל למרות זרימתם של חללי החוץ (ים, חצר, קולוניה) פנימה, הכול כאן מכוסה. העולם שממנו בא האור אל החדר; רובו של הים ועלילתו; המכתבים. המַראה אף היא אינה מציגה לנו דבר-מה חשוב: רק את מה שאנו ממילא רואים בממש: החלון. דווקא היא, שיכולה היתה "לפרוץ" את החלל הסגור – מאכזבת. היא מציגה לנגד עינינו המייחלות רק סורגים. שלא כמו המראה הקמורה של פאן אייק, התופסת את פנים הציור, את החוץ, ואף את "צדו האחורי" (נוכחות פאן אייק עצמו בסיטואציה המתוארת), ציור זה של מטסו מכביר אמצעי תקשורת רק כדי להדגיש את היותם דוממים ומנותקים. אין תקשורת באמת, ממש כפי שהכד של המשרתת אינו יכול לשאוב ממי הים הגועשים שבציור.

המכתב שמטסו שולח אלינו בידי המשרתת הוא מכתב שתוכנו: אותי אין לקרוא. אין כאן דבר זולת מה שלנגד עיניכם. הנכם חושבים שהצצתם מעבר לפרגוד שהוסט קמעא, אבל למעשה אינכם יודעים באמת מה קורה שם, בים, כמו במכתב, כמו בחוץ. רב הנסתר על הגלוי, פשוטו כמשמעו. באוסף המבטים שיש כאן: מבט הגבירה, מבט המשרתת ומבט הכלב – מבטכם, הצופים, הוא הנחוּת מכולם. אפילו את פני המשרתת, פנים שהכלב יכול לתפוס, אינכם מסוגלים לראות. לא, יותר מזה: אפילו את פני הכלב אינכם רואים. איננו יכולים לראות כמעט כלום: ציור מבוא מאת מטסו לדיון בשאלה מה זה לראות ציורים, מה זה ציור.

19 תגובות בנושא “המכתב

  1. ובכל זאת, דבר מה נגלה כאן. הציור מוסר רגע של התרחשות. המשרתת מסיטה וילון, גם אם למחצה, הכלב נדרך להתבונן. כלומר לבו של הציור הוא דווקא גילוי. בין כל המכוסים (ישנו גם הסל המכוסה בד מאחורי האשה) העין מולכת על ידי הצייר באופן ברור אל המרכז, אל הוילון המוסט לחשוף חלק תמונה.
    אני רואה כאן סוג של אילוסטרטיביות נאיבית. הנה האישה קוראת מכתב, את תוכנו לא תוכלו לראות אבל אני, מטסו, אראה לכם דרך ההתרחשות בציור מה כתוב בו.
    כלומר הייתי אומר אולי: ציור מבוא מאת מטסו לדיון ביחס בין טקסט לציור. ובין אמנות לפרשנות.

  2. אני מסכים, מה שהתכוונתי אליו ולא כתבתי בבירור הוא בערך זה – איך הראיה נולדת מתוך הלא-נראה.

    עדיין אני חושב שמטסו לא מראה את הכתוב במכתב. לא רק
    ברמה הליטרלית אלא ברמה המטפורית. כלומר, בסופו של דבר, הראיה מכילה בתוכה מכתב שקוראים למרות שאי אפשר לקרוא אותו.

  3. יפה לומר את זה כך. קוראים למרות שאי אפשר לקרוא. נאחזים בכל הסטה רגעית של וילון.
    עוד מחשבה – בהמשך לעניין היחס בין אמנות לפרשנות:
    בציור הזה המשרתת היא בתפקיד המפרשת לצופה את הציור (כלומר את תוכן המכתב, שהוא נושא הציור המוצהר).ויש כאן שתי שכבות של אירוניה. האחת – המשרתת אוחזת בידה רק מעטפה ריקה עם חתימת האמן. זה מירב המגע בו היא יכולה לבוא עם המכתב, כלומר עם הליבה של היצירה. יש לה גישה רק אל הקליפה.
    השניה – אקט הפרוש עצמו כרוך בהסטה של וילון שמה שנגלה מאחוריו הוא עוד תמונה. כלומר הפרוש עשוי מאותו חומר של הדבר אותו הוא מפרש. גם הוא תמונה ולכן גם הוא לעולם יהיה זקוק לפרוש וכך עד אין קץ. שרשרת לא נגמרת של מעטפות ריקות.

  4. יפה.

    מידת ההתמצאות שלי בעיצוב פנים של בתים הולנדיים מהמאה ה- דומה למידת ההתמצאות שלי בשמות חברי נבח' הכדורגל הלאומית של הולנד, ובכל זאת, אני מניחה שכיסוי ציורים בוילונות לא היה מעשה שגור כל כך. לשם מה לכסות ציור?
    עצם הכיסוי/גילוי שואג מרוב מלאכותיות – הכיסוי/גילוי מנפקים איזו דרמה, איזה שיא קטן. מוסיקת מתח בפסקול של צבעים. מה הטעם לכסות את שאינו דורש כיסוי? אולי יש כאן אירוניה, אולי הצייר מגחך על הנטייה האנושית לגלגל משמעויות ולרבד רבדים, אם צריך ואם לא. גם הכר המונח על ירכיה של ההולנדית – מונח שם כאבן שאין לה הופכין. אילו היה מונח כיאות, תחת ישבנה לרכך לה את מושבה – לא היינו יודעים שהוא קיים. צייר, אם כן, חייב להניח אובייקטים אל מול עיני הצופה, חייב להנכיח אותם, ושוב, ניתן לזהות כאן אירוניה – אילו הונח החפץ במקומו לא היינו רואים אותו, אך במיקומו הנוכחי, הגלוי, הוא מיותר לחלוטין. מוטב היה אילו הסתיר הצייר את אותו כר?

  5. לאלכס – באמת המשרתת מסיטה מבחינתה וילון, אבל אנו יודעים שהדבר שהיא מיטה עשוי מחומרי הדבר שהיא מגלה. כמו המעטפה והמכתב שגם במציאות (ולא רק בציור) עשויים מאותו חומר. יש בזה אירוניה, ואולי להפך, אולי זה לב העניין, ורציני לגמרי.
    לבסנוורים – סביר שהציור נאמן למציאות יומיומית הולנדית. גם כיסוי הציור לא הומצא לצורך הציור. אני מניח שהיו שומרים כך על תמונות (צריך לבדוק). האשה עובדת ברקמה או תפירה והכרית משמשת לה כמשטח עבודה. קצת קשה לראות את זה ברפרודוקציה שכאן. לכן אני לא שומע את השאגה שאת שומעת – ונראה לי שצריך לראות את הציור דרך התקופה שלו, כלומר, ביחס לאמנות היום את צודקת, אבל אולי זו לא השוואה נכונה.

  6. מקסים. אני מצטער. אני בנאלי. אבל הטקסט וגם התגובות אליו מרתקות. אוסיף רק שתי התייחסיות קטנות. מעל האישה תלוייה מראה בפינת החדר. המראה איננה צמודה לקיר אלא תלוייה בזווית שעשויה להחזיר את בבואתה של האישה ולא כך הוא. המראה ריקה אבל נוכחת. מיקומה אינו מקרי לטעמי. הפנייתה לעבר הצופה בתמונה מעמתת את הצופה עם מה שהוא רואה בתמונה ומדגישה את נחיתותו של הצופה כפי שכותב דרור. ותוספת קטנה להערתו של אלכס על הפירושים העשויים מהחומר שאותו הם מפרשים. אי אפשר שלא להזכיר את דרידה עליו השלום ואת פירוש הקורא\צופה את היצירה כחלק אינטגרלי מהיצירה עצמה. למעשה יש כאן מערכת של מראות שבחלקן פונות זו לזו, לדמויות בתמונה ולצופה, חלקן ממשיות וחלקן מטפוריות ואלו יחד עם אלו יוצרות מערכת השתקפויות שמחד מראות תמונה מדוייקת של הקורה בתמונה ומצד שני אינן מראות דבר אלא את שהצופה רוצה לראות.

  7. לדרור – אתה צודק בעניין אותו החומר של המכתב והמעטפה. זה רציני לגמרי, אירוניה לא נחוצה כאן.
    מעניין גם מה שאומר דוד על המראה המוטה, המבקשת לשקף ואינה מגעת.

    בסיכומו של דבר אני מרגיש שהדברים שלך וכלל התגובות של כולנו כאן עושים חסד עם הציור. הציור בן-זוג שאתה מפנה אליו רק מחזקים אצלי את התחושה הזו.

  8. באמת תודה על ההערות. רק עכשיו שמתי לב לעוד דבר: שגם האישה הרוקמת מכוסה במין "וילון", קצת בדומה לחלון ולציור. גם הלבן שהיא רוקמת וגם השמלה הכתומה שלה.
    עוד דבר שאפשר לקרוא בהקשר הזה הוא המאמר הידוע של ביאליק:
    http://benyehuda.org/bialik/article02.html

  9. תשים לב שהבגדים של האישה הקוראת לקוחים מציור של ורמיר. ובעצם כל הסצנה מזכירה את ורמיר:

  10. לדלית: נכון, זה מעניין. יתכן שזה ציטוט של מטסו. צריך לבדוק את זה!
    לאחד: זה אצבעון, שנפל מאצבעה של הגברת כשפתחה את המכתב, מן הסתם. האופן שהוא מפנה עורף לנעל הבית, והיא – לו, פשוט נהדר, הלא כן?

  11. זה ציור של מסגרות. חלקן ממולאות וחלקן מרוקנות.
    אוסף של כלי קיבול ויזואליים, טקסטואליים וחומריים.
    מעניין איזה מסגרת יש לציור עצמו.

  12. "אם תבקשו מעטפה ריקה,
    תקבלו אהבה,
    את כל האהבה שבעולם."

    (חזי לסקלי, אלא מי)

  13. ביני לבין עצמי המבט הראשון (first glance) שלי הוא הכי חשוב לי, וגם בהתבוננות חוזרת ופרטנית אני נוטה להשתדל לא לשכוח אותו, לפעמים אפילו מתאמץ לשחזר.
    ובמבט הראשון הרנין אותי הכלב הזה, הוא נתן לי טאץ' של עכשויוּת: אנחנו רגילים להתבונן בדמויות ובתלבושות ובתפאורות עתיקות, וגם הגוף העירום השתנה במאות השנים האחרונות, אבל חיית-מחמד יום-יומית כזאת בתוך הסצינה… כמו בתקשורות שאני נקלע אליהן אצלי בבית, כלומר בחדר המדרגות… כלב הוא לא "טבע דומם" ורק שקצב האבולוציה אצלו לא עלה, לא כאילו עלה בריבוע (ובחזקה, ובזרוע נטויה) מאז המאה ה-17. הכלב הזה העלה בי את אותו חיוך שמעלים בי טקסטים שכתובים בשפה ארכאית (נניח תנ"כית) שמשובצים-מובלעים בה תחבירים וביטויים סלנגיים – אני נהנה מזה גם כאשר זה לא מכוּון.
    עוד משהו בקשר לכלב הזה: התנוחה שלו מזכירה לי את אחד הקלפים הקשים (אם כי לא נואשים) ביותר שבחפיסת הטארוט.

    ברשותך, דרור, אני מדביק שוב לינק ל-3 רישומים ישנים שלי שפירסמתי לאחרונה באינטרנט:
    http://stage.co.il/Stories/425260

  14. לגרי, אני לא זוכר את המסגרת, כל כמה שאני מנסה להיזכר. אני מניח שזה משהו מסולסל למדי.
    ליצחק, הכלב באמת חשוב, הוא מביט בדבר הכי פחות חשוב למראית עין, והכי חשוב למעשה, בציור. יותר מהציור (הספינה) ויותר מהמכתב עצמו, כנראה.
    לדבי – את דעתי על שירת חזי לסקלי אני נרתע מלגלות ברבים.

סגור לתגובות.