אונורה דומייה, "הדרמה", הפינקותק החדש, מינכן
אין הוכחה טובה יותר לחוסר ההבנה שזכה לו הצייר אונורה דומייה (1808-1879) מאשר היותו חביב כל כך על אחראֵי הקישוט במשרדי עורכי דין. אלו מציגים את דומייה לראווה. ציורי המשפט שלו נתפסים כקריקטורה בלתי מזיקה, משעשעת לכל היותר, בניגוד לפרוזה של קפקא, למשל, שנתפסת כייצוג חמור וקודר של עולם החוק. את דומייה ראיתי פעמים לא מעטות על קירות משרדי עורכי דין ובפקולטה למשפטים בירושלים הוא מתנוסס לראווה, אבל איני מכיר משרד עורכי דין המציג דיוקן של קפקא בחדר ההמתנה שלו. אבל המרחק בין קפקא לדומייה אינו גדול כל כך.
אבל לא על ציורי המשפט של דומייה אכתוב כאן. עם זאת, חוסר ההבנה שבתפיסת הצייר הזה כ"תמים" ובלתי מזיק חלה גם על הציור שלפנינו (1860). הציור הזה הוא דוגמה לסכנה הטמונה בתפיסה מוקדמת של אמנות, סכנת המבט המשוחד. המבט המשוחד בדומייה מניח כי לפניו קריקטורה, ולכל היותר סוג של קריקטורה "אמנותית" מעט יותר מזו שבעיתון. המבט המשוחד הזה רואה בציור שלפניכם תאטרון, שבו סצנת רצח: גופה על הקרשים, אשה נמלטת לשמאל, אולי נורית בידי הגבר בשחור. פרטי הפשע לא ברורים לגמרי, אבל סביר כי זהו פשע על רקע רומנטי.
חזית הציור היא המצוירת כאן בפירוט, וברור כי היא מוקד העניין של היצירה: הקהל. אנו מתבוננים בהם מתבוננים, ואמורים לצחוק לתגובתם הרצינית מדי של צופי התיאטרון: הם כה שקועים בדרמה שלפניהם, עד שהם מגיבים אליה כילדים, אינם מודעים לחוק של הדרמה: מבועתים, נסערים, קפואים באימה, במקום שבו אין מקום לתגובה כזו, במקום שמתקיימת בו הפרדה בין במה לקהל, הפרדה המסמנת את המלאכותיות של ההתרחשות הדרמטית. לכן, הציור צריך להצחיק אותנו: אנו חשים בפער בין מה שאנו יודעים ("זו רק הצגה") לבין מה שהדמויות יודעות ("זהו פשע מזוויע"). גם אנו מתבוננים כרגע ביצירת אמנות (ציור), ואיננו כה תמימים כמו ההם מן התיאטרון, אנו חושבים לעצמנו. ואכן, ראיתי: המתבוננים בציור זה, במוזיאון (במינכן), צוחקים לשניה וחולפים הלאה.
אבל האם לא החמצנו משהו? כי אולי מה שמתרחש על הבמה הוא באמת רצח, ולא סצנת רצח בהצגה? הרי בציור הזה אי אפשר לדעת אם שלוש הדמויות על הבמה מתפקדות "במסגרת" הדרמה, או שמא "שברו את הכלים" והפרו את חוקי האמנות. שתיקת הציור היא המולידה את המבט הכפול, את אפשרותו של מבט אחר, כלומר של חוק אחר. האם על הבמה אכן שחקנים בהצגה, או שמא שלושה צופים שפרצו לבמה במסגרת משולש רומנטי שאינו כתוב במחזה אלא "בחיים"? או שמא השחקנים עצמם הם אלו שהפסיקו לשחק וחזרו לסכסוכיהם הפרטיים, ואקדח הפלסטיק התחלף, כמסתבר, באקדח פלדה?
מבט לא משוחד יודה: אי אפשר לדעת. זה היופי בציור הזה. כי אם על הבמה מתרחש פשע אמיתי, הרי שתגובת הצופים בציור אינה כלל מגוחכת או מצחיקה, אלא תגובה הולמת: הם הלומי זוועה בדיוק מפני שלנגד עיניהם מופר חוק התיאטרון, מפני שהפשע שהם עדים לו הוא פשע שכה דומה לאמנות, אבל אינו אמנות. הם רומו באופן המבהיל ביותר.
היופי בציור הזה טמון בכפילות האפשרית הבו-זמנית של המבטים. לפנינו, בעת ובעונה אחת, סצנה תיאטרלית, שבה יש צופי תאטרון שמצחיקים אותנו בתמימותם, וגם סצנת פשע מבהילה, שבה צופי התאטרון אינם מצחיקים אלא מעוררים בנו הזדהות ואימה. המעבר בין שני המבטים מערער. אבל האין כל מבט באמנות כולל את שני המבטים הללו, את ה"כאילו" ואת ה"באמת", ביחד?
הצחוק קופא על השפתיים, כמו מתכסה בדוק של קרח. צחוקנו אפשרי רק אם הזוועה בציור "מוטעית" (כי זו רק הצגה). אבל אם הזוועה אינה מוטעית אלא ממשית, הצחוק, צחוקנו שלנו, הופך פתאום לזוועתי בעצמו. לא הצופים הפרו את חוק הדרמה, אנו הפרנו את חוק המוסר. כן-כן: שוב נתפסנו צוחקים אל מול פשע. שוב נתפסנו מזדהים עם רוצח. אנו מושיטים את זרועותינו אל האזיקים. זוועת הצופים שבתוך הציור הופכת לזוועה המופנית כלפינו, כלפי אטימות מבטנו, צחוקנו קל הדעת, אשר עד לפני רגע קט דימה לדעת הכול.
מתחת לשולחן 
אני נורא אוהב את המדור הזה שלך, "רשימות על ציורים". באמת. הדרך בה אתה קורא את הציורים – ואת האמנות בכלל – היא תמיד על דרך הדְרש. אצלך, תמיד יש עוד דבר להסתכל עליו. אני לא מבין הרבה בביקורת האמנות, אבל זה נראה לי כמו חתיכת משהו בנזונה שאפשר להוציא אותו בספר או משהו.
ואם תרשה לי לנסות ולהסתכל על הציור הזה בעצמי, הרי שאני רואה בו את נקודת המבט של השורות האחרונות – נקודת המבט של המחירים הזולים, אם תרצה. מהמקום הזה, הזול, המרוחק, אתה באמת לא יכול להיות בטוח במאה אחוזים אם מה שאתה רואה קרה או לא.
אני רואה את הצופים האלה, הבט בהם גם אתה. אני שומע את הצופים האלה, האזן להם גם אתה: צפופים, בעמידה, בחושך, בלי מיזוג, כולם מסתירים, אי אפשר לראות כלום, לעזאזל. זה רצח? זה לא רצח? אני לא שומע כלום. מה הוא אמר? רגע, זה בעלה או השני, לא הבנתי. מי רצח את מי? סליחה אדוני, אתה דורך עלי. כן, אתה, הגרום הקרח מצד ימין שלי. מה קורה, אני לא רואה כלום. האישה – היא מתה? כוססאמו התיאטרון הזה. תיאטרון זה חרא! חרא! את הכסף! את הכסף! הלו, אתה! כן אתה, הצייר! איך אמרת קוראים לך, דומייה? עשה טובה, קפוץ למזנון, תביא לי קינלי.
אהבתיאהבתי
הפרוש הוא יפה מאוד. עם זאת, יש משהו בציור שאיננו תומך בו, שהולך נגדו. כוונתי להעמדתן התיאטרלית של הדמויות על הבמה. המת השוכב ישר מדי, האשה מתמוטטת בדרמטיות מוגזמת, תנועת הגבר המניף את החרב רחבה ותיאטרלית מדי. כל אלה חוברים לשכנע אותנו שאכן מדובר כאן בשחקנים ומחזה ובשום אופן לא בארוע אמיתי.
צריך לקחת את הפרוש שלך ולצייר ציור שיהלום אותו. זה יהיה ציור מצוין.
אהבתיאהבתי
"זה היה צריך להיות בסרט. אבל זה יצא – בחיים. המוות. המצלמה הפסיקה לצלם ואבי היה מונח שם, מת (מגחך) בחיים. ככה אומרים, לא, קפיטן? מת, ממש. (מגחך) על יד העלמה מרחוב הירח. כמו בכל האגדות."
(מתוך "הנסיכה האמריקאית" של נסים אלוני – מילותיו של פרֶדי לקצין המשטרה שחוקר איך נרצח אביו תוך כדי צילום סרט על חייו, סרט שבו, על-פי תסריט הזוי, משחק האב את עצמו בסצינת הסיום ונורה על-ידי בנו, שגם הוא משחק את עצמו… מומלץ ביותר! לאחרונה יצא דיסק כפול של ההצגה המקורית, עם יוסי בנאי ואבנר חזקיהו)
אהבתיאהבתי
באמת, אנחנו השורות שמאחורי השורות האחרונות דרור, בציור הזה ובכל ציור, וזה מי גזר דין קבוע.
אלכס, אני לא מסכים. לא נראה לי שזה כל כך מובהק. אין ג'סטות שהן רק תיאטרליות וכאלה שהן רק "של החיים". אפילו היום, תראה איך אנשים מדברים וזזים כמו בטלוויזיה או בקולנוע. אותו דבר כאן. אל תשכח שזהו לא צילום אלא ציור, כלומר הצייר היה מוסיף נופך "דרמטי" גם אם זה היה ציור שחד משמעית הוא "מהחיים".
ויצחק, יש משהו חזק מאוד שמקשר בין נסים אלוני ודומייה, וזה יוסל ברגנר.
אהבתיאהבתי
תסתכל אפילו על תנועות הצופים בקהל בציור הזה – הרי הן יותר תיאטרליות ממה שקורה על הבמה!
אהבתיאהבתי
מה שחזק בציור (שהוא אמנות גבוהה) היא הביקורת על אמנות שהוא מציג.
הסצינה התאטרלית הלא משכנעת, הנמוכה והדלה המצליחה לרתק את חתך האוכלוסיה המוצג – פשוטי העם, השורות האחרונוץ, הרזים והמרופטים.
האם זוהי מטרת האמנות? ואם כן מהי מטרת הציור?
מלבד זה לציור הזה יש ריח.
אהבתיאהבתי
מה לגבי האנשים עם המסכות בקהל?
מה בדיוק הם עושים שם?
אולי זאת הפואנטה?
אהבתיאהבתי
איזו יופי אתה הופך את הציור למשהו עלינו.
מקסים
אהבתיאהבתי
אלכס, אלו לא מסכות אלא תאורה חזקה מכיוון הבמה על הפנים. אולי קשה להבחין בזה על המחשב. למען האמת לא עלה על דעתי שזה יכול להיראות כמו מסכות.
אהבתיאהבתי
היו מספר ציירים בתקופה הזאת שציירו אנשים רגילים בסיטואציות יום-יום עם מסיכות או מעין-מסכות על הפנים. שתי דוגמאות ידועות הן אנסור ונולדה (וגם מונק, במידה מסוימת).
נראה לי שזה נעשה כדי לייצג צביעות ודו-פרצופיות.
רשימה יפה!
אהבתיאהבתי
משפט.
האיש שבמרכז הבמה הוא העורך דין – המפאר את לקוחו כליל השלמות כמו האשה הלבנה המחוללת בצד שמאל, ורוצח (תולה) את הצד שכנגדו, ואת כל זה הוא עושה במלותיו.
מסתבר שיש דמיון בין המעמדים אותם בחר דומה לצייר.
אהבתיאהבתי
מעניין מאוד מה שאתה אומר. לא חשבתי על זה. ובאמת, אפשר להשוות לזה – משפטו של ישו:
או לזה, משפט "סתם" –
במיוחד בציור השני קל לדמיין את הקהל, שבציור "הדרמה" נמצא בחזית – ברקע. תודה על ההערה.
אהבתיאהבתי
טוב, כתבתי תגובה ענקית והיא נמחקה בטעות.. אני אנסה לשחזר
מענינים מאוד הדברים שאתם אומרים אם כי אני רואה דברים אחרת.
קודם כל, דומייה מתעסק כאן, ברור, בעולם שבין מציאות להצגה.
הסצינה שבתאטרון היא כמובן מזעזעת ומזוויעה- הפשע הנתעב ביותר של האנושות- רצח, אך עם זאת זוהי סצינה בנאלית להצגות טרגדיה. כאן מעמיד אותנו דומייה מול השאלה של הטרגדיה כמזעזעת ומזוויעה אך עם זאת בנאלית- כלומר יש כאן ביקורת חברתית.
עם זאת יש כאן גם ביקורת אומנותית, כפי שגרי אמר. יש כאן הצגה שהיא בנאלית, אשר צופיה מתרגשים ממנה באופן מוגזם ותאטרלי אפילו יותר מההצגה עצמה. יש כאן לעג על הצופים ולעג על אנשי התאטרון. מן ריגוש זול בפשע נתעב ביותר אשר וודאי מתרחש יום ביומו במקומות מהם הגיעו אנשים אלו (תקופת המהפכה התעשייתית, פער המעמדות, העוני והסבל..).
נוסף על כך דומייה מראה לנו שאנשים אלה, מבועתים מהמחזה ככל שיהיו, הגיעו למחזה כדי להנות ממנו. כלומר הזוועות שבחיים, כאשר מעמידים אותם על במה וכביכול "בודים" סיטואציה דמיונית, ניתן להנות ממנה מפני שהיא לא מתרחשת במציאות. מה שדומייה מנסה לומר הוא שהיא כן מתרחשת במציאות, ואפילו היא בנאלית.
או שמה שמתכוון דומייה לומר הוא שהטרגדיה הזו פחות חשובה ופחות מענינת מהמציאות הטרגדית בעצמה. בכך שהוא מעמיד את סצינת התאטרון הרחק מעינינו, במטושטש- "לא בפוקוס" (השפעות המצלמה?), הוא מביא את הצופים ותגובותיהם הקיצוניות לקדמת הבמה. בכך הופך את הבמה ואת הצופים, את המרכז ואת התפל. יש כאן מעין התרסה לאומנות בזרם הרומנטי, שנהג לפאר ולהגזים.
הביקורת כלפי התאטרון מתבטאת כאן בכך שהאנשים על תגובותיהם המוגזמות נראים יותר מענינים מהצגת התאטרון עצמה- שכביכול אמורה לשקף מצבים קיצוניים ומענינם הרבה יותר.
דומייה, כשאר חבריו בזרם הריאליסטי, נהגו לצייר סיטואציות יומיומיות, את האנשים הסובלים מהעוני והרעב ומפער המעמדות. הוא אומר כאן, שהצגת התאטרון הזו היא בנאלית, לא מענינת, ולא חשובה בהיותה דמיונית, מפני שהמציאות קשה גםפ ככה ומשום שהיא מציאותית היא הרבה יותר מענינת.
באמצעים אומנותיים הוא מראה את הצופים כאנשים לא יפים ומעמד לא גבוה, ההבעות הלא מחמיאות והדחף והצפיפיות, האור העוכר, הבגדים המרושלים והזקנה. הוא מראה שצופים אלו, מעמד בו קורים דברים קיצוניים ומזעזעים לכשלעצמם, הולכים לתאטרון לצפות בסיטואציות דומות כל הזמן ולהתרגש כל כך כל פעם מחדש.
על דברים כאלה ודברים נוספים שכתבתי קודם אבל נמחקו מהמחשב ומזכרוני עקב בלבול וטפשות, יש לחשוב טוב ולבחון לעומק.
בגדול אני סבורה כי דומייה מראה לנו את הדיאלוג בין המציאות לתאטרון, ומראה לנו שהם כאחד טרגדיה אנושית.
אהבתיאהבתי
תודה הגר
אני חושב שמה שכתבת משלים את מה שאני כתבתי ולא עומד בסתירה לו.
אהבתיאהבתי