גביצ'ה מארה, איטליה, חורף 2003. תצלום: ד"ב

 

התמזל מזלי וקראתי את רובו של הספר המופלא הזה באוקטובר 2003 לחוף הים האדריאטי. מיד ידעתי שלקחתי את הספר הנכון, שהרי כמוני, הקורא בו, מתרחשים רוב פרקי הספר על חוף הים. אמנם החוף המזרחי של אנגליה, אבל, עבורי, היו הימים מחוברים ורצופים.

על החוף הארוך-ארוך, בעיירת תיירים נטושה, בקור בהיר של אוקטובר, התיירים כבר נעלמו, והים חזר לעצמו. זבאלד מתאר שוכני חוף נוודיים, אשר "רק רצו להיות במקום שבו העולם יהיה מאחוריהם, ולפניהם אין דבר זולת ריקנות" (עמ' 52). זהו תיאור קצר והולם של "מרחב הכתיבה" של זבאלד ושל הקריאה בספריו. מכאן ההתאמה המושלמת בין חוף הים הנטוש והספר הזה. העולם נותר מאחור, בגבנו, אבל יותר מזה, זהו עולם ללא "עולם", עולם שמבחינה מרחבית ואנושית נזנח, ורק סימנים – חורבות – נותרו בו לקיום ההוא. עיקר הקיום האנושי והקיום המרחבי ב"טבעות שבתאי" הוא קיום שבזמן עבר. בהווה, מטייל המספר בחופים ריקים, לצד תחנות רכבת בדרך משום מקום לשום מקום, בין מבנים נטושים וחסרי פשר. הזיכרון ממלא את העולם במקום הזה, שבו, לנגד העיניים "אין דבר זולת ריקנות".

 

בפרק הראשון מתאר זבאלד את הרקע ההיסטורי של"השיעור באנטומיה", ציורו המפורסם של רמברנדט, את הנפשות הפועלות. לכאורה זהו ציור "מדעי", המתאר פעולה מדעית, לימודית, "קרה". אבל זבאלד שם לב לעובדה משונה:  היד המנותחת של המת מצוירת לא בפרופורציה (השוו בין הידיים). יתרה מכך, היד מצוירת בהיפוך, כלומר באופן מוטעה: למעשה, מבחין זבאלד, היד המנותחת היא יד ימין, ויש להניח כי צוירה מתוך ספר אנטומיה, ולא מהתבוננות במהלך שיעור באנטומיה. עובדות אלו מעוררות תמיהה רבה, שהרי לא צייר חובבן לפנינו אלא גדול ציירי הברוק, בציור שכל פרטיו האחרים מדויקים להפליא. מה פשר הדבר?

הגבר המנותח שבתמונה אינו "סתם" מת. זהו אריס קינדט, גנב קטן מאמסטרדם, שנתלה שעה קלה לפני השיעור באנטומיה. עובדה זה משנה את הבנת הציור באופן מוחלט: מה שהיה נדמה כנתון תחת הכותרת "שיעור מדע" הופך לשילוב של "שיעור מדע" עם "גזר דין". אין זה מקרי, כותב זבאלד (עמ' 16), שהמנתח עוסק בידו של המת: היתה זו היד אשר גנבה רכוש, כלומר היתה זו היד שהביאה על בעליה את מותו. הוא שוכב שם בגלל היד הזו. היד ה"מוגזמת" שרמברנדט מצייר מסמנת, כותב זבאלד, את האלימות שקינדט היה קורבן לה. רמברנדט מזדהה לא עם גילדת הרופאים, ששילמה לו את שכרו בעד ציור התמונה, אלא עם המת. רק הוא, רמברנדט, רואה את המת: כל היתר מתעלמים ממנו: נועצים עיניהם בנקודות שונות בחלל, או בספר האנטומיה הפתוח שבצד ימין של הציור. עד כאן דברי זבאלד.

והנה, רמברנדט, כמו הנוכחים בשיעור האנטומיה, בוחר להביט בספר האנטומיה ולצייר מתוכו את היד. אבל הוא עושה זאת רק כדי להבהיר לרופאים שצוירו את טעותם: ההתבוננות במקום הלא-נכון מולידה עיוותים ושגיאות: לא רק במובן של שגיאות באנטומיה (של הציור), אלא שגיאות מוסריות. כל הנוכחים בציור, זולת האמן, רמברנדט, מתייחסים לאדם השוכב מתחתם כאילו היה חומר, כאילו הוצאתו להורג על בסיס "מסחרי" (עונש מוות על עבירות רכוש קטנות) אינה רלבנטית מבחינת המדע. כל עברוֹ של האיש הזה נשכח מיד, נמחק, והוא הופך, מיד עם מותו, לסחורה: סחורה בשימוש המדע. אך מי הפושע הגדול יותר, הגנב שנטל סחורות של זולתו, או החברה שהופכת אותו בקלות כזו לסחורה?

רמברנדט מסרב להשתתף במסחר של האנושי, מסרב "לתת את ידו" למכונה הזו: לכן הוא פוגם לא ביד אחת אלא בשתיים: בידו של קינדט אבל גם בידו שלו, היד הגאונית המציירת, המביעה מחאה דוממת בתוך הציור: ידו של רמברנדט וידו של הפושע שהומת בעוול אחוזות זו בזו.

15 תגובות בנושא “יד הפושע

  1. יש את המשפט הזה של הזקנים: "בבגדד היו כורתים לגנבים את היד".
    התצלום נורא יפה.

  2. תודה ימימה. ה"די" כנראה נכנס לי מעיירה קטנה אחרת, סמוכה לשם.
    מפליא אותי שהגעת לשם, הרי זו ממש החצר האחורית של איטליה.
    דבי, אני מכיר את המשפט בגרסה של היהודים הפולנים, "צריך לקצץ את הידיים למי ש…
    ", וכאן אפשר להשלים עם כל פעולה מטרידה, פעוטה ככל שתהיה. אצלנו היו מקצצים ידיים על מי ששם יותר מדי מלח במרק, למשל.

  3. לא הבנתי את טענת הציור המוטעה של היד. בציור, אזור גב היד מונח על הירך, בניגוד ליד שאיננה מנותחת, שם גב היד מופנה כלפי מעלה. לגיטימי, אם לומדים בשיעור את מבנה מיפרק המרפק, לא? (שם הסתיים החיתוך, שם נותרו המספריים)

    בציור הזה חסרות שתים עשרה ידיים – המון! גם הידיים החסרות הן סוג של הצהרה, מן הסתם.

    הניגוד בין המת לבין הדמויות החיות מודגש באמצעות חשיפה והסתרה –
    המת, גופו גלוי, אפילו מופקר, בעוד פניו כמעט מוסתרות, ז"א, רואים את פניו אבל בתוך תודעת המתבונן לא מצטברים די פרטים על מנת לגבש את מראה דמותו של המת, כך שבאופן מעשי פניו מוסתרות.
    כל האחרים, גופם מוסתר תחת גלימות בעוד דיוקן פניהם גלוי וברור מאד.
    טשטוש פניו של הגנב המת מדגיש עוד יותר את ההחפצה שלו

    כרגילל, הרשימה כתובה באופן מרתק.

  4. פחות מעניין הציור של הגאון הוותיק. מעניינת יותר התמונה של החוף. מה מציץ בצד ימין. האם הדלתות סגורות. מה גרם לצלם לבחור להראות את הקוים הקומפוזיציוניים הכל כך ישרים. האם אלו הצבעים שישנם שם. היכן האנשים שרגליהן הטביעו טביעה בחול. האם זו עונה שוממת. האם אנחנו כבר בחוף או שמא אנחנו מעליו והבטון ממול משקיף ומגלה לנו כי זה חוף ישן ששופץ. האם השמש שקעה מאחור. מה אלו שני המצלילים בצדדים. כאלה דברים.

  5. לבס – תודה. אני לא מבין כלום באנטומיה, אבל נראה לי שכדי לסובב את היד ב-180 מעלות נדרש מאמץ ועיקום שלא עולים מהציור. כלומר, אם אכן היד היתה מעוקמת כמו שאתה מציג, ד"ר טולפ לא יכול היה לאחוז אותה בכזו קלילות בעזרת המלקחיים, לא?
    ההערה בעניין הידיים החסרות יפה מאוד. ובעניין ההסתרה, באמת הצל שמטילה הדבוקה (מילה מתחום הכדורגל) על עיניו של המת היא אולי הדבר הכי נוגע ללב בציור.
    לש"ש: כן, זו עונה שוממת.

  6. על לא דבר. אגב, אם אתה רוצה לראות את התמונה הכוללת, שלא השתנתה כמסתבר מאז שהייתי שם, תבדוק במצלמת הרשת שאני מקשר אליה בגוף הרשימה, היא מצלמת בדיוק את קטע החוף שצילמתי אני.

  7. או בידי.
    תרגיל:
    הנח את יד ימין על ירך ימין ואת יד שמאל על ירך שמאל, באופן שבו תוכל להתבונן בצפרניך. עכשיו דמיין שמולך יושבת כירולוגית, והיא מבקשת לראות את כף ידך השמאלית, בחינם. אתה מרים את כף היד ומסובב, צפרניך כעת פונות כלפי הירך, או השולחן, או משהו. אין כאן שום אילוץ בלתי טבעי, אלא חצי סיבוב של מיפרק המרפק בלבד.

    לא?

  8. ועדיין, בלי שהשריר יחזיק את היד הפוכה היא תחזור למקומה. וכאן מתח השרירים נעלם הרי. גם שימי לב לחלק העליון של הזרוע בציור, שנראה ישר. פשוט לא נראה שיש שם סיבוב אלא זרוע רפויה. כך גם למיטב זכרוני בציור המקורי.

  9. לצערי נכחתי במספיק שיעורי אנטומיה בשביל להבין שיד שעברה דיסקציה נוטה להיראות מעט מעוותת כשמסובבים אותה, וגם כשלא. בכל אופן, תמיד אני נהנית (מאוד) מהמדור הזה שלך, (הפרשנות הפוסט-מודרנית לגבי 'הדרמה', למשל, שלובה בחוטי המחשבה שלי מאז שהתפרסמה עד עכשיו) אבל כאן, אני חייבת לומר שזה נראה קצת far fetched.
    מזכיר לי את השיר של אריה סיון "מה שאין בשיר אולי יש בקוראיו", משהו כזה, ובפראפראזה, מה שאין בציור יש במתבונן.

    בכל אופן, בהזדמנות חגיגית זו, אחזור ואציין שהמדור הזה, שלך, מרתק.

  10. תודה יעל. אני לוקח על עצמי את האשמה במקרה שהטקסט של זבאלד, כפי שאני מייצג אותו כאן, לא משכנע. בכל זאת הפכתי טקסט לא קצר לפיסקה מצומצמת. אותי הוא שכנע בקלות. מכל מקום, אני לא חושב שהיד כאן רק "מעט מעוותת". הדיספרופורציה שלה אינה נובעת מהדיסקציה אלא מהציור, כלומר, אני לא חושב שהביתור שלה עשוי להגדיל אותה, גם לא כאשליה אופטית.
    הזרות של היד הזו בציור נראית לי מאוד בולטת, ותובעת מהמתבונן הסבר. את השיר של אריה סיוון אני לא זוכר, אבל התביעה מהקורא אינה איזה דבר שנמצא שם בלית ברירה כשהיצירה כושלת, אלא הדבר שהופך יצירה למוצלחת, כתנאי הכרחי.

  11. לגבי היד: ברור שאינה היד "הלא נכונה" אלא היד השמאלית עם הכף פרושה כלפי מעלה, כנראה מועמדת-נשענת על איזה פודיום שרמברנדט העמיד כדי שידחוף אותה לתוך הפריים וטרח להדגישה גם בעזרת האדום הבשרי. אין ספק שהיא מודגשת בקומפוזיציה ובתכנים של העבודה, אך הדבר מושג גם ע"י ההקצרה הבארוקית הכל כך אופיינית – שמאפשרת "עיוות" לכאורה. ממש כמו שהיד השמאלית הולכת וקטנה ככל שמתרחקת מעינו של הצייר
    . האיזור שמתאר את ידי המורה המנתח ואת ידי המת מדהים ונראה כמעין יצירה לפסנתר בארבע ידיים, פעולה "אמנותית" אינטימית
    בין המבצעים או לחילופין ידי המנתח עשויות להיראות כידיו של מפעיל בובה על חוטים (גידי המת), המרקדות במיומנות מעל לבובה ובכך מדמה רמברנדט את המנתח לאומן (הוא עצמו), למבצע, לוירטואוז החושף, שולט ומפעיל את רזי הקיום והמכניזם האנושי

  12. אני עדיין לא בטוח שזה כל כך ברור. אני לא מכיר שום דיספרופורציה דומה בין הידיים בציור אחר של רמברנדט. האם את מכירה דבר דומה?
    חזרתי לספר. זבאלד אומר כך: "היד [השמאלית] מוזרה ביותר. לא רק שהיא דיספרופורציונית באופן גרוטסקי בהשוואה ליד הקרובה אלינו, אלא היא גם הפוכה אנטומית: הגידים החשופים, שאמורים להיות של יד שמאל, לאור הפוזיציה של האגודל, הם למעשה של גב יד ימין".
    יתכן כמובן שזבאלד טעה, אבל עושה רושם שהוא קובע מה שקבע על סמך היכרות עם המבנה האנטומי של היד והגידים שלה.

סגור לתגובות.