פיטר ברויגל, האָמן וחובב-האמנות, 1565, מוזיאון אלברטינה, וינה

 

  • לכאורה זה פשוט, ונובע במישרין מן הכותרת של הרישום המצחיק הזה: חובב האמנות, או הקונה, מצד ימין, עם ארנקו, מגיע לסדנת האמן המזוקן. האמן מצייר משהו, הקונה בוחן את הציור, האמן זועף קצת על שהופרע בעבודתו. עוד מעט יגיע שלב המשא ומתן, והציור יימכר. בשלב הבא, שאינו מצויר כאן, אנו רואים את האמן מניח את מכחולו ומונה את מעותיו, ואת הקונה חוזר לביתו ובוחר פינה בסלון כדי לתלות את הרכישה החדשה. 
  • אבל האמנם זה חייב להיתפס כך? האמנם האמן הוא בעל הזקן והקונה – בעל הארנק? ומה אם טעינו והחלפנו את התפקידים? הבה נניח לרגע שהקונה הוא בעל הזקן, והאמן הוא בעל המשקפיים. מיד הסיפור משתנה: אנו עדיין בסדנתו של האמן, אבל הקונה תפס את מכחולו של האמן, דחק את האמן הצדה, ומראה לו עכשיו "איך צריך לעבוד נכון", או, במילים אחרות, מתקן את ציורו בזעף. האמן הממושקף, כולו חנופה (הוא זקוק נואשות לתשלום עבור הציור, כבר חצי שנה שלא מכר ציור), מהנהן בהסכמה, מבלי משים מניח יד על ארנקו בתקווה כי זה יתמלא על ידי הקונה בקרוב.
  • מרגע שתופסים את התמונה בכפל פניה, המבט בה מתרוצץ ללא הפסקה, כמו בציורי התעתוע המשלבים ארנב וברווז, או אשה זקנה וצעירה, או גביע ושתי צדודיות. הערבוב הזה, בתמונה שלפנינו, אינו ערבוב צורני סתם. כי אם אי אפשר להבחין בין האמן והקונה, אם הקונה הוא האמן והאמן הוא הקונה, מי בז כאן למי? מי תלוי כאן במי? דומה שכל התשובות נכונות. ברויגל מראה עד כמה הארנק קרוב למכחול, אבל עצם הרישום הזה מראה גם עד כמה קרבת הארנק למכחול אינה פוגמת ביצירת אמנות אמיתית.
  • ומי אנו, הצופים במחזה הזה? דמו לעצמכם את עצמכם עומדים מאחורי בעל המשקפיים, מביטים. שלושתכם לוטשים עין בציור שמשמאל, שאנו איננו יכולים לראות. המבט ביצירת האמנות אינו מבטו של האמן ואינו מבטו של הקונה אבל הוא כולל את שניהם. זהו יכול להיות מבט שאין לו אינטרס ביצירה, ושאינו מבטו היוצר של האמן. זהו מבט שרואה את האינטרס (מבט הקונה כמייצג של רשתות הכוח שהאמנות משלבת בהן) ושרואה את "כוונת" האמן. רואה, אבל לא מוגבל למראית הזו. המתבונן ביצירת האמנות הוא לא בעליה ולא היוצר שלה אלא מי שמעוניין בה למרות שאינו אחד משני אלו, דהיינו הזר הגמור, החופשי יותר מהאמן ויותר מהקונה. החופש הזה מאפשר לראות כמה הם קומיים ביחד. צייר לחוד – זה רציני; סוחר לחוד – רציני. צייר וסוחר – זו כבר התחלה של בדיחה. 
  • מבטנו הוא תמיד מכחול. הוא תמיד מצייר, מתקן, בונה, הגם שאנו לא הצייר; מבטנו הוא גם משקפֵי-הערכה, במובן שהוא מוסיף לערכה של היצירה. למרות שאנו לא הקונה, אנו יכולים להפוך את היצירה לשייכת לנו ורק לנו, בסוג של בעלות שאינה ניתנת לערעור.

12 תגובות בנושא “הארנק והמכחול

  1. למה הציור צריך להיות משמאל? למה אנחנו היינו מסתכלים הציור משמאל. אני מסתכל על הציור לפני. זה הציור שהצייר – אחד מהשניים שם – צייר. ועל זה שניהם מסתכלים.

    הם מספיק מתוחכמים להסתכל לכמה כיוונים. בגלל הם מצוירים. וגם אני. רק שאני חושב שהמחשבה שלי מהותית יותר משלהם. אבל אני לא יודע. עובדה אפילו אתה חשבת בשבילם.

  2. הטיפוסי לא השתנה. אנו רואים כאן טיפוסי מובחן, ממנו נצרכים, דרך מילותייך, לשנות מבט. התופעה כאן הינה יותר "פרשנות" מאשר "חילוף-אספקט", התמונה של הארנוז, למשל. רצוני לומר: יש כאן נוהג מבט- אותו אתה משתדל שמשנה. וזה מעניין- אך זה גם מדגיש את השגור.

    הטיפוסי נדמה לי כאן גם אלזמני. הטיפוס האלו ששם, המבעים, ההבעות, אפילו המשקפיים והכובע והשיער. בהחלט זה כאן, עכשיו. את זה נדמה לי אנחנו מכירים.

  3. דרור – מי אנחנו בתמונה הזת?
    אולי כמו ששולמית כותבת חסרה כאן דמות, השפופרת. החומר של הציור, המודל על הבד. הכלי שעוטף את המכחול מתוך טילטולים ולחיצות. בתמונה יכולה השפופרת להופיעה בכל זוהרה ועליבותה.
    גם מחוץ לתמונה נמצאת תמיד השפופרת לצדו של האמן, יכולה לפנטז שעטיפת מכחול לחוצה כמוה כמכחול.
    רק מה, מה שהיא לא תהיה, היא נשארת בחוץ כשפופרת או מודל אבל אף פעם לא עומדת בין האמן והקונה.

  4. מה שניסיתי לומר הוא שאנחנו יכולים להביט בכל תמונה גם דרך המבטים של האמן והקונה (במובן יותר רחב – האמן הוא מבט שמחפש את הכוונה, את הראשית, את ההקשר ההיסטורי האותנטי, וכו', והקונה הוא המבט שמחפש את הכוח, את האינטרס, את האידיאולוגיה) וגם במבט שכולל את שני המבטים האלו אבל לא נכנע להם.

  5. כן, מה שניסית לומר נראה בעליל, התחלפות המבט בין הקונה שמחפש את הכוח ובין האמן שמסרטט בעבורו את הראשית הטהורה והאותנטית היא קלה ועליזה. שתוף פעולה עתיק יומין. את השפופרת כאמן אתה לא רואה בתמונה, מעניין למה?

  6. מכל מקום, ואני לא יודע אם זה מהותי, ברור שברויגל לא ידע על קיומה של שפופרת צבע, שהיא המצאה הרבה יותר מאוחרת, אלא טחן וערבב את צבעיו בעצמו.

  7. האם לא ראה ברויגל נשים מתאפרות מימיו?
    אמנם נכון, לא רק השפופרת אלא גם המכחול היה ברשותם של נשים לפני שנרכש בידי האמן, ולפני שהועבר בנימוס לצופה מידיו של המבקר, ולו כדי שיצטרף הלז להעלאת ערך היצירה בעסקאות שבין האמן ובעל הממון.

  8. בעניין הנקודה עם השפופרת:
    נניח לה לרגע, ועדיין אני מתלבט מתוך התבטלות גמורה בעניין המבקר.
    כתבת "מבטנו הוא תמיד מכחול". משפט נאה. אך מה פירושו בהקשר העסקה שאתה מתאר? בעסקת הערך שאתה משקף בבהירות לשונית מחודדת, כשרק הופכים את הרישום נעשה הקונה לצייר, והצייר לצופה.
    ואז מה? ואז באים האנחנו – כאילו אתה המבקר ואני הצופה שותפים. וגם כאן אתה מיטיב לתאר תפקיד מסוים של מבקר, ושותפות מובהקת של מבקר וצופה בעסקה לא להם (למרות שאני בטוח שבפתיחה הבאה ברויגל יזמין אותך לקוקטיל ואותי לא לצערי). אתה הכותב הרי מוסיף לערכה של היצירה, הקולמוס בידך.
    ומה בידי הצופה?
    "אנו יכולים להפוך את היצירה לשייכת לנו ורק לנו, בסוג של בעלות שאינה ניתנת לערעור."
    איך נעשה זאת?
    גם השפופרת, גם המבקר ואפילו הצופה הפשוט נמצאים מחוץ לתמונה, ובעצם לא יכולים אפילו לצפות בעסקה המתרקמת בין הקונה והאמן. אתה מילאת את תפקידך נאמנה והעלת את ערך יצירת התרבות של ברויגל.
    וגם צופה נטול קולמוס ומכחול יכול להעלות את ערך היצירה.אם הוא רק ישתכנע כמוך שהמכחול בידו, ושהוא יכול להפוך את היצירה לשייכת לו ורק לו בסוג של בעלות שאינה ניתנת לערעור. לא?
    מכאן הדרך לשפופרת ברורה, לא?
    הפירוש שנתת לנו במתנה ליצירת התרבות של ברויגל הוא כל כך יפה, שהיצירה הזאת מתחילה לעורר בי חלחלה עמוקה ואי-נחת.

  9. אני מניח שהמבט הלא משתתף הוא ממילא, לפחות בהקשר של חברה קפיטליסטית, המבט של זה שמניח את היד על הארנק. כלומר, תרגום הערך האסתטי הופך לערך של הון. ואז מתפתחת "הבנה" מקבילה במונחים של כסף ומסחר בצמוד לעולם האמנות, שמחליפה את ההבנה האפשרית שמתייחסת ישירות לעבודה ולא לתווית המחיר שלה.
    אבל במובן מסוים גם מבט-ההון הוא סוג של מכחול, סוג של השתתפות, גם אם השתתפות שמישהו יכול לטעון שהיא אינה לעניין. אולי הנכונות לשלם 100 מיליון דולר על ציור של פיקסו הוא סוג נואש של התלהבות. אבל אני כנראה עושה אידיאליזציה כאן.

  10. לא עשית אידאליזציה, תרמת את חלקך לעסקי התרבות בתפקידו של המבקר שמתווך תרבות להמונים. וההמונים, כמוני, נטולי הקולמוס, ימלאו את התפקיד שיעדת להם. הרי כבר דיברת על הבעלות שלנו שאיננה נתנת לערעור. ואכן יש לנו בעלות כזו, רק בזכותנו שווה היצירה של פיקאסו את שוויה. תארת זאת בדיוק רב, כשדברת על ההתלהבות. אבל לא ההתלהבות של הקונה, ההתלהבות של הצופה האחרון בשרשרת הצופים, זה שבטוח שהמבט שלו שווה מכחול, מהנהן ההן, עושה את העסקה שאין לו בה כל חלק בסיועך לנכסי צאן ברזל של התרבות. ולכן גם בחברה הקפיטליסטית המבט הוא לא המבט של מי שיכול להניח את ידו על הארנק. לא, הוא יכול להניח את ידו על הארנק בזכות הצופה הנלהב.
    תמונה איומה, לא?

סגור לתגובות.