הבלימה

אביב נוה, החוף, 2004

נבלמתי תוך כדי הליכה מכאן לשם בבניין "בצלאל" בהר הצופים בירושלים, מפני שהתצלום הזה, כך הבנתי מאוחר יותר, עניינו בדיוק הבלימה. כלומר, עצירת ההליכה הפתאומית מול התצלום הזה, של אביב נָוֶה, סטודנט ב"בצלאל", אינה דומה לעצירה הרגילה המתרחשת לפעמים מול יצירות אמנות חזקות, מפני שהדימוי כאן, עצם מהותו, היא הבלימה או העצירה. כך, ברגע שבו הליכתך בחלל התצוגה (הגלריה של המחלקה לצילום) הופכת לעמידה, הרגע בו הראש מוטה הצידה כאילו מישהו קרא בשמך, אתה הופך להיות דומה לגמרי לתצלום הזה. התפנית הפתאומית של המעקה, הקץ שבא בבת אחת על תנועת הברזל, אתה עומד מול זה וצוחק, עד כמה זה דומה לך, ממש ברגע זה. נתפסת.

התפיסה הזו אינה דבר פעוט. משמעותה היא כי התצלום הזה מצליח לצפות מראש את המתבונן שלו. מבלי לדעת מי יחלוף על פניו בזמן מן הזמנים. הוא משער מראש את רגע ההשתקפות. הוא מציב מראָה אשר דמותו של כל צופה דָרוך מופנמת בה. במילים פשוטות יותר: אם עצרת באמת, השתקפת בזה. אם לא עצרת – לא השתקפת ולא ראית.

יש משהו "רגיל" לגמרי בתצלום הזה, אבל לצד ממשותו הפשוטה הוא מצליח להפוך לדימוי כמעט סוריאליסטי. מה שהצלָם ראה כאן הוא מקום מסוג המקומות בהם הקשת-בענן נגמרת. הרגע בו המעקה פתאום מפסיק להיות מה שהוא, וצולל, בבת אחת, לתוך האדמה. המעקה הזה, רגע לפני סיומו, אוחז אוויר. במרווחים שבין הברזלים שלו יש ריק. ואז, פתאום, הוא נשאב כלפי מטה. כל האוויר שהוא אחז הופך, בבת אחת, ליסוד אחר: לאדמה. כלומר, נסו לא להביט רק בברזל המתכופף, אלא גם במה שהברזל אוחז בין צינורותיו ואולי גם בתוכם.

הפלא בתצלום הזה, שהוא מצליח לשכנע שהתרחשה כאן הפסקה הרת גורל, מבלי שהוא מראה את כל מה שהוביל להפסקה הזו. הרי התצלום הזה, כמו כל תצלום, מתחיל ונפסק בן רגע. אבל בכל זאת די ברור לנו שיש הרבה שלא הוראה לנו כאן, שהדבר הזה נמשך הרבה מאוד עד שהגיע לכאן. למרות שעבורנו זה התחיל רק כרגע, ברגע המבט, ברור לנו שמדובר כבר ומיד בסוף. העיקום הפתאומי הזה אל האדמה כולל בתוכו גם ידיעה ברורה של כל האינסוף שהוביל אליו. והיכולת להכיל אינסוף בתוך ה"חומר" הסופי והממוסגר של יצירת האמנות, הרי זה הישג נדיר.

כמעט אנו עוזבים את התצלום הזה כשהסוף הנעוץ באדמה לנגד עינינו, אבל משהו קורא לעוד מבט. הרי הנעיצה החזקה הִשְׁכִּיחָה, שהעניין לא נגמר בה באמת: פתאום אתה קולט, שזה ממשיך (בתצלום, לא בעולם), מתחת לחולות. בעולם של התצלום הזה, האוויר שנבלע באדמה מגיח מחדש בדמות המים בהמשך. פתאום אתה מבין שיש כאן רצף, אלא שהוא אינו גלוי לעין. משהו קורה שם, מתחת לחולות. שם, באזור התת-קרקעי שאיננו יכולים לראות, מצויה החוליה החסרה, הקשר בין הברזל והים. וקשר קיים, בלי ספק: האפוֹר של הים והאפור של הברזל, כמו החלודה, מסגירים את הקִרבה. מה שהיה נדמה כהיפסקות, מתגלה כהמשכיות רצופה. צינורות המעקה, כסמל של "כל הנחלים" (שהם בעצמם סמל. של מה?), הולכים אל הים.

"אז מה?", ישאל אולי השואל. אפשר להשיב: מה עוד מוטח כך אל החול? "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה, וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלוהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ", עונה קהלת לקראת סיומו (יב', ז'). התנועה שכיניתי "היבלמות", הרי, אינה אלא הדגמה סמלית של הרגע הזה. חיינו באמת נבלמים אל העפר. מכאן הקירבה בין ההתרגשות מול יצירת האמנות, העונג, האימה, הבהלה. אפשר להביט ולראות איך המעקה הזה הולך אל חול, ואיך האוויר שהוא אחז מתנדף ונבלע בחלל. בהעתק המוקטן אי אפשר להבחין, אבל יש בקבוק ריק מושלך במרכז התמונה, סמל עגום לרגע בו הכול מסתיים.

אבל התצלום הזה רואה גם אופק אחר, הלאה, מעבר לבקבוק הריק, מעל לעפר, מרים את המבט ורואה את אור השמש, פס רחב וחגיגי שאחרי "הסוף". קהלת יא, ז': "וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ", מה זה משנה שיורדים פתאום אל העפר כשהכל מוכתר במתיקות הזו, שאולי אינה אלא השלב השלישי במטמורפוזה של התצלום, ברזל, ים, אור.