באתר האינטרנט שלה מציגה מליסה גוּלד את מפת ניו יורק סיטי. אלא שאין זו מפה רגילה: לאחר הזיהוי הראשוני של הדימוי הכללי של העיר ממבט מרוחק, אפשר להיכנס אל קטעים של המפה ולעיין בהם מקרוב. אז מתגלה, כי האותיות שנדמה היה כי הן אנגליות, הן למעשה גרמניות. בעבודת נמלים הוחלפו כל הרחובות, הככרות, השדרות, הגנים, תחנות הרכבת, ובקיצור – הכל במקבילות גרמניות, ליתר דיוק מקבילות מברלין.
התרגיל הפסיכו-גאוגרפי הזה הוא מה שהסיטואציוניסטים כינו "היסט". גי דבּור וגיל וולמן, במאמר "שיטות ההיסט" (1956) מציעים למשל כי "זה לא יהיה רעיון רע כל כך לבצע תיקון סופי בכותרת של סימפוניית 'הרואיקה' על ידי שינוייה, למשל, ל'סימפוניית לנין'". השינוי של כותרת הסימפוניה השלישית של בטהובן הופך אותה מיד לסימפוניה מיליטריסטית, קומוניסטית, עממית, ומבליט את האלמנט המארשי שלה. אין זה המקום להכנס לפרטי המחשבה הסיטואציוניסטית, אבל ברור כי ההיסט ה"קל" של ניו יורק אל הקשר גרמני יוצר אפקט דומה. הוא מכריח אותנו לחשוב מחדש על מרחב מוכר לגמרי מחדש, כמו על הזמן, ההיסטוריה, כפי שהתרחשה, לגמרי מחדש. הרי לכולם ברור שהנאצים יכולים היו לנצח במלחמה, ממש כפי שהפסידו.
ניו יורק שלאחר כיבושה בידי הנאצים בשנות הארבעים. הרעיון של הספקולציה "מה היה קורה אליו ניצחו הנאצים במלחמת העולם השניה" אינו חדש. אבל לתרגום של הספקולציה לאובייקט קונקרטי כמו מפת עיר יש כוח מיוחד, בדיוק בגלל הירידה לפרטים הקטנים ביותר. הכל משתנה כמכלול, אבל גם "כל דבר" משתנה בעקבות כיבוש זר. מתחנת הרכבת ועד לגן הקטן שבפינה. שער ברנדנבורג ניצב בפינת הסנטראל פארק.
כוחה של המפה נובע גם מהריחוק שהיא כופה על המתבונן. שלא כמו במפות אמיתיות, אי אפשר לצעוד בעקבות המפה הזו ברחובות העיר. המפה אינה מסמנת עיר ממשית אלא עיר אפשרית. המביט במפה נידון לתהות לתמיד: היכן מצויים מחנות הריכוז של ניו יורק, או "נוי-יורק" על פי ההגיה החדשה? לאן מובילים פסי הרכבת החוצים את העיר לאורכה? מה מתרחש ב"סנטרל פארק", ששמו הוסב ל"טירגארטן" הברלינאי? מי שט בסירות הקלות באגם ואנזה שמצוי בתוך הגן? איננו יכולים להבחין בפרטים, ואת חוסר יכולתנו לראות מחליף הידע ההיסטורי שלנו על מה שהתרחש בגרמניה עצמה. אבל הפער בין הזוועה ההיסטורית הידועה לשתיקת המפה הזו הוא עצום. המפה הופכת למסך אטוּם, המגלה לנו המון פרטים, אבל רק למראית עין. שתיקת המפה גדולה בהרבה מדיבורה. דיבורה, ככל שהוא מפורט יותר, חוצץ יותר – מכאיב יותר.
כל מפה כמעט מכילה בתוכה יסוד של שכתוב, כלומר של מחיקה של הקיים וכתיבתו מחדש. גם מפת ישראל (חומוס קלבוני ביפו שוכן ברחוב המגיד מדובנה, הסמוך לרחוב הבעש"ט). זה נכון כמעט תמיד מפני שכמעט כל שטח על פני כדור הארץ עבר מיד ליד באלימות. בדרך כלל לא מצליחים הכובשים למחוק לגמרי את שמות המקומות הישנים, וכך, בארצות הברית קיימים שמות ספרדיים או אינדיאניים רבים, למרות השלטון דובר האנגלית. אי אפשר שלא לזכור שאפילו ניו יורק, שהפכה כאן ל"נוי יורק", היתה פעם "ניו אמסטרדם" (עד 1664), ולפני כן שטח אינדיאני.
פתאום מתברר שגם מפת ניו יורק ה"תמימה", שיש לנו בבית, עושה כמעשה המפה הדמיונית של מליסה גולד. אלא שאיש אינו זוכר זאת כבר. ואז אתה חושב, שאילו המפה הזו, הגרמנית, היתה מתממשת, גם אז איש לא היה זוכר את המפה הקודמת, ולכן גם את מיליוני התושבים הנעדרים, שחלקם הם קרובי משפחתנו, אולי אנו עצמנו. זו היתה הופכת למפה המובנת-מאליה, ה"שקופה", של העיר, הנמכרת בחצי דולר בקיוסקים. אף אחד לא היה נזכר כי רחוב אדולף היטלר היה פעם רחוב 35 במנהטן, ניו יורק, אותה עיר שעברה מידי האינדיאנים לידי ההולנדים לידי האנגלים לידי הגרמנים.
מתחת לשולחן 
המהלך שלך הזכיר לי קצת את "עושים היסטוריה" של סטיבן פריי. מה היה קורה אם גרמניה היית ה מנצחת במלחה"ע ה- 2
אהבתיאהבתי
אני לא מכיר את הספר של פריי אבל אחפש. אני כן יודע שפיליפ ק' דיק כתב רומן על בסיס ההנחה הזו.
הקרדיט על המהלך הוא של מליסה גולד.
אהבתיאהבתי
אבל לא יותר.
הספר של פיליפ דיק מוצלח הרבה יותר.
יש גם ספר מצויין בנושא הזה,של מה היה קורה אילו גרמניה ניצחה,"ארץ אבות",של תומאס האריס,שזה אמנם מותחן,כלומר ממשהו שאמור להיות "נחות",אבל ספר מצויין,וכתוב מצויין.
רק מה,הוא כ"כ קודר,שפשוט למרות שהוא כתוב יוצא מן הכלל,לא הייתי מסוגל לסיים אותו.
אהבתיאהבתי
לא הבנתי דרור.
מה רע בזה שחומוס קלבוני שוכן ברחוב המגיד מדובנה בסמוך לרחוב הבעש"ט? מה אתה רוצה להפריד בין יהודים לערבים?
אהבתיאהבתי
שלום דנית
אם יש דבר שאני לא רוצה להפריד את עצמי ממנו הרי הוא חומוס קלבוני – "חומוס שלא אכלתם".
מה שאני מתכוון אליו הוא שכמו המפה הזו, גם תל אביב שיכתבה את שמות המקומות על פי העולם התרבותי היהודי, והנחיתה על הפלסטינים תושבי יפו שמות שזרים להם, ללשונם ולתרבותם. הדבר דומה לשינוי שמו של רחוב הרצל לרחוב צלאח א-דין.
אהבתיאהבתי
התרגיל הזה הוא הוא חסר טעם בעיניי. ואם הוא עושה לי משהו אז זה רק הירהור נוּגה על הסכנה שבחנוּניוּת האקדמונצ'יקית. בכל הנוגע לגרמניה הנאצית לא מדובר בעוד אימפראטור שעלול היה לספח לעצמו שטחים אלא בחתיכת טרוף. ניו-יורק לא היתה ממשיכה במהלכה, גם לא ברלין. ומה שקרה בצרפת, למשל, לא יכול ללמד, כי המלחמה עוד לא הוכרעה.
אהבתיאהבתי
דרור, עכשיו בלבלת אותי לגמרי. ואותך, לא הנחיתה תל אביב על תושבי יפו? אתה לא זר ללשונם ולתרבותם? ואם ישנו את רחוב הרצל לרחוב צלאח אדין מה יקרה? לא מבינה אותך.
אהבתיאהבתי
למה זר? אני נצר של המגיד מדובנה.
אהבתיאהבתי
קצת מוזר לי שאתה לועג לנלעגות במקום לענות.
אהבתיאהבתי
לא לועג, מה פתאום. מכל מקום, ודאי שלא הנחיתו אותי ביפו, אני בא לשם לא ככובש אלא כאורח. הזרות שלי לא מוכתבת לאף אחד ולא פוגעת בעצמיות של אף אחד. לשאלתך השניה, השאלה היא לא אם ישנו מה יקרה, אלא למה זה לא יקרה לעולם מרצונם החופשי של ההרצליאנים.
אהבתיאהבתי
1. הספר של פריי לא עוסק בשאלה מה היה קורה אם גרמניה היתה מנצחת, אלא במה היה קורה לו היטלר לא היה נולד (על ידי הרעלת באר המים של כפר הולדתו בחומר שהביא ללידת בנות בלבד). המסקנה שלו היא שבניגוד למקובל ("היטלר הזה גרם לשואה") היא היתה מתקיימת בכל מקרה, ומלחמת העולם השנייה היתה מסתיימת בניצחון של גרמניה.
2. אם יש למישהו כח לנבור, בעיקר בספריות משנות השישים, יצא פעם ספר "כיצד נוצחה ישראל", שמתאר מה היה קורה פה לו הערבים היו מנצחים במלחמת השחרור. שווה את החיפוש, ולו בשל השעשוע (דרור- אני מוכנה לחסוך לך את החיפוש, בתמורה לסיפור בן 500 מלה בלבד, בלי פתיח טוב ועם התעסקות באובססיה, כמו שאני אוהבת (((: דיל?)
אהבתיאהבתי
תודה על ההצעה מיכל, אבל בדיוק נגמרו לנו הסיפורים מהסוג הזה. מכל מקום נדמה לי שלקרוב משפחה שלי יש את הספר הזה, לצד ספרי מופת אחרים כגון "אופציה ירדנית" מאת דן שיפטן, "ממשל חדש לישראל" מאת לא זוכר מי, וכן "הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא" – רובם בהוצאת "מערכות".
אהבתיאהבתי
מיכל, האם זו את מהפורום של אקסגו מפעם שנעלמת וחזרת? חיפשתי אותך שנים. אם – התעלמי.
לי יש מפה של עזה בעברית. פריט לאספנים. למרות שלא הייתי שם – לא מוכר. זכרון מרוח הזמן. עד שתתפורר.
אהבתיאהבתי