מי זה דופק בדלת?

 

סטוארט דאפין, "לשכון בתוך האפר", מצוטינט, 1997

 

  • הכל מתחיל בִּנקישה. אפשר לחשוב על ה"טוּק" הזה כהופעת האורח בפתח דלתנו, מתקין את חיוכו העגום בעוד אנחנו ממהרים מן הצד הפנימי. מי זה?
  • מה זה, האובייקט השלישי משמאל? לא מיד נגלה כי זוהי גולגולת של ציפור. אנו מבחינים בעוד ארבעה עצמים סגלגלים. שתי ביצים, עוד עצם סגלגל ומוסתר בחלקו, ובימין ביצה שבורה, ולצדה נקב של ירי, המזכיר פרפר (גם בגלל היותו מרכיב חוזר בתמונות טבע דומם). ברקע, בערבית, כתוב: "רחוב הנביאים".
  • אפשר לשים לב לכך שסצנת הטבע הדומם שכאן בוחרת להציב ציפור מתה לצד פוטנציאל של חיי ציפור (ביצים), ולקִרבה בין צורת הגולגולת והביצים וגודלן; שהנקב של מקור הציפור במפת השולחן שב ומופיע, כביכול, כחריר מטריד מתוך ריק הגולגולת של הציפור, אלא שהוא מופנה פתאום אלינו; שסלסול הכתב הערבי עשוי (בדיוק או בהיפוך מראה) במתכונת קווי המתאר העליונים של הדוממים; שהניגוד "סגור" מול "פתוח" בולט כאן, ושהוא מקביל לניגוד שבין ה"בטרם" ל"כבר לא". 
  • רחוב הנביאים הזה אינו רחוב ישר, אלא רחוב מעגלי: מן הביצה אל הציפור, מן הציפור אל גולגולת הציפור – אבל גם, שוב, אל הביצה. לכן מכוּונות אל הגולגולת שתי ביצים דווקא, ובכיוונים שונים. זהו המעגל: ביצה-ציפור-ביצה. הגולגולת שכאן מכילה בתוכה דיאלוג בין מוות וחיים: כגולגולת, היא מוות, ריק. כצורת ביצה, היא אפשרות של לידה מחדש. הגולגולת הזו אינה סתם סמל מוות, פשוט מכיוון שהיא עשויה בצוּרת הסמל שהוא ניגודה הישיר.
  • בעוד שהגולגולת היא מוות בצוּרת חיים, הביצה הימנית היא חיים בצורת מוות: זו ביצה שבורה, מרוקנת כנראה, כלומר ביצה גולגולתית. 
  • נותרנו עם העצם המוסתר שבין הביצה השמאלית לגולגולת. כל העצמים גלויים כאן זולתו, ולכן אנו רואים ומדברים עליהם קודם. אבל בסופו של הדיבור, אנו שבים אל המסתורין שאין לדובבו. מהו העצם הזה? ביצה? עוד גולגולת? דבר אחר לגמרי? לא נדע. הנבואה הזו נותרת מכוסה מן העין. ב"רחוב" הנביאים, זוהי סִמטה שהכניסה אליה חסומה. סוד. העצם המכוסה הזה הוא "בן זוגו" ההפוך של הקליע הפרפרי. הוא הניקוב הלא-נראה פנימה. היפוכו של מבטנו. ובדיוק בין שני אלה, המבט החי והיפוכו – האפלה – מתרחש גם מעשה האמנות הזה כולו.

 

  • האתר של סטוארט דאפין, סקוטלנד >>

9 תגובות בנושא “מי זה דופק בדלת?”

  1. אתה,דרור,או מישהו,שקצת מתמצא במוסיקה קלסית,אולי יודע,האם במקרה גלן גולד נתן פעם רסיטל בלנינגרד, ב- 1988,שבו ניגן בין היתר את הסונטה מס. 32, של בטהובן?

    אהבתי

  2. בחיי שאתה צודק, אני לא יודע איפה הראש שלי בדיוק, היה לי פשוט אחה"צ ככה-ככה,לא משהו, שבכלל פרח לי מהראש שב-1988 הוא היה אכן זצ"ל כבר שש שנים….
    המממ,אלצהיימר?? :-((

    ודרך אגב,אז אולי אתה יודע אז מי כן זה יכול להיות שניגן רסיטל בלנינגרד ב-1988,שכלל,כאמור, את הסונטה מס. 32 של בטהובן?

    אהבתי

  3. על המאמץ.
    בכל אופן,הביצוע ששמעתי,של הפרק השני של הסונטה,נשמע,לפי החריקות והרשרושים,כמי שהוקלט/הושמע מתקליט.

    אהבתי

  4. אולי זה היה גרגורי סוקולוב ששמע תקליט של גולד בלנינגרד ב- 1988.

    אהבתי

  5. הציור יפהפה וסטיוארט דאפין הוא תגלית בשבילי. נכנסתי לאתר שלו ושם לציור יש שם נוסף: "לחלום על ירושלים".

    אהבתי

  6. "לחלום על ירושלים" זה שם הסידרה שממנה לקוח זה.
    אגב, זה לא ציור אלא הדפס בטכניקת המצוטינט. הכנת לוח מתכת עם חרירים קטנים ושיוף החלקים בדרגות שונות, ככה שהאזורים שיש עליהם הרבה חורים קטנים מקבלים את הצבע ונהיים שחורים על הנייר, ואלו המשוייפים לגמרי יוצאים לבנים. כל גוני הביניים אפשריים, אבל מדובר בטכניקה שדורשת וירטואוזיות רבה.
    ההדפס נעשה בירושלים, בסדנת ההדפס שברח' הנביאים.

    אהבתי

  7. חזרתי לרשימה הזו בגלל 'אבנר ברנר'. קראתי אותה כשפורסמה, מאז קראתי את הרומאן, ולקראת סופו נזכרתי בה, כשאוזכר הציור בהקשר של האב ובנו, הנרצחים. בקיצור – חזרתי אליה מתוך תקווה שכאן הרחבת את הדיבור על הצל, ואני שכחתי מה בדיוק אמרת. אבל לא הרחבת את הדיבור על הצל, כלומר לא באופן ישיר. למרות שמן הסתם מצאתי קשר. וחוץ מזה, קשה לומר שהחורים בהבנה שלי מתמצים אך ורק בצל, הלוואי שזה היה המצב. נשארתי עם חצי תאוותי בידי. בכל אופן, הודעתי כבר על ההנאה הגדולה שאני מפיקה מהרשימות האלו, ועכשיו קיוויתי להנות מהאפשרות להדק מעט את ההבנה ברומאן, כמובן לא באופן הרמטי (ממש לא נראה אפשרי,) אבל אולי איזה צעד קטן קדימה. בדיעבד בכלל לא מפתיע אותי מה שאמרת על ההשתדלות מצד הקורא (או המתבונן או המאזין) שיצירה טובה תובעת. יצא מבולבל. בסך הכל רציתי לומר שנהניתי מאוד מ'אבנר ברנר'. נהניתי זו מילה מתפשרת. מאוד הושפעתי. סיימתי את הקריאה לפני מספר ימים ואני הוגה בו הרבה.

    אהבתי

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: