נורדיה

אני מבחין במקרה במאיר ליפשיץ כשהוא חוצה את בורוכוב ונעמד בצל עצי השקמה. שבתאי מספר שמאיר "עבר על יד מצודת זאב, תמיד מחדש עורר בו המקום הזה חשש, וחשב לחצות את הרחוב וללכת דרך משעול יעקב, הוא אהב את הסמטה השקטה הזאת עם ריח הברושים והאורנים באוויר, ולהעיף מבט בבית בן הקומה, שלפני שנים רבות גרה בו סבתו" (סוף דבר, הקיבוץ המאוחד, 1984, עמ' 116). אבל אז – זהירות! – כמעט דורס אותו האיש המכונה ברומן "המוביל מתורכיה", הדמות הדיוניסית, מוקפת-הנשים, של "סוף דבר", ומציע למאיר הסעה. אבל מאיר יסרב, יאמר לו שהוא "בדרך הביתה". ובאמת, מאיר מצוי ברגע הזה בדרך הביתה במלוא מובן המילה: הוא מכוון את צעדיו אל המקום הנכסף ביותר עבורו בעיר. אבל הפגישה עם המוביל מתורכיה מסיטה אותו מן המסלול והוא חוזר אל הבית הממשי, המאכזב, צפונה משם, אולי זה שברחוב לוריא 1.

 אני הולך עם מאיר ליפשיץ סביב עמודים 116-7 של "סוף דבר" ונזכר, במעין דז'ה-ווּ, בהליכה קודמת של גיבור של שבתאי באותו מסלול. בסיפור "ביקור" (מתוך הדוד פרץ ממריא), אני קורא: "נכנסתי בצל השקמים שמול מצודת זאב… השקמה הענקית הטילה צל ירקרק. פירותיה הרמוסים התגוללו סביב והכתימו את המדרכה והכביש…; סבתא היתה גרה בצריף שאינו רחוק" (158). רק עם היציאה מן הספר אל צל השקמים שבקינג ג'ורג' אני חש, יחד עם מאיר ליפשיץ, שעושה עצמו כמתעלם ממני עכשיו, עד כמה העמידה הזו היא עמידה בתוך סמל. אבל לא הסמל השגור, הסנטימנטלי, של ראשית תל-אביב בספרות העברית.

שורת השקמים אצל שבתאי עומדת, בסיפור כמו בעולם, בתווך שבין שני בתים: "מצודת זאב" מכאן, ובית הסבתא ונורדיה מכאן. אין פלא שהשקמה מדיפה ריח "סנטימנטלי" של "מיגרשי חול ושדות בוּר, כרמים ומקשאות וערבים מחמרים בחמור", בה בעת שהיא מטילה "צל ירקרק" לא נעים, ופירותיה רמוסים ומתגוללים. בתוך השקמים של קינג ג'ורג' מהדהד דיאלוג בין הקולות העוינים של המוכר והמאיים, הבית וה"מצודה". בעוד שהבית, כמו שכונת "נורדיה" כולה, נהרס ונעלם, מהווה ה"מצודה" את הממשות העכשווית בכל תוקפה, בשלהי שנות השבעים, הזמן בו נכתב "סוף דבר". דווקא המאיים הוא הבנוי, החי, ואילו הקרוב-ללב אינו אלא זיכרון. שורת השקמים היא גבול.

אני עוקב אחרי מבטו של מאיר על השקמים, הניצבות במרכז הכביש, נטועות כמו מכוח גחמה חסרת פשר בלב האספלט הדו-סטרי ההומה מכוניות, ניצבות בשורה אדנותית, במקצב אחיד, אבל גם מפותלות ומסועפות כקריאת תיגר על הסדר שהן עצמן מכריזות עליו, שאופף אותן בבנייה ישרת הקווים שמסביב. השקמים הן אמצע דו-משמעי של האימאז' העירוני של הסביבה, שהיא מופת של דו משמעות, לפחות בעיני יעקב שבתאי וגיבוריו: אמו של מאיר אומרת "לא בשביל זה באנו לארץ. לא בשביל שהרוויזיוניסטים יהרסו את הכל". היכנסו לרח' משעול יעקב והביטו לאחור לרגע. הפרספקטיבה נתקלת בשקמה בודדת, שמאחוריה קצה קיר לבן. הקיר הזה הוא מצודת זאב. הרחוב האהוב, ה"מצודה" והעץ שבתווך מצויים על קו ראיה אחד. הם הוויה אחת.

 

מבט למצודת זאב מרח' משעול יעקב

 

עכשיו אני הולך ברח' משעול יעקב, ופונה ימינה ברח' המליץ. מאיר לעולם לא מגיע אל האזורים הללו בפועל. עבורו הם מקומות של הזיכרון בלבד. אם רח' משעול יעקב הוא מקום/סמל לעבר האבוד של מאיר, הרי שרח' המליץ הוא מקום/סמל כזה עבור אמו. היא מתגעגעת ל"ערים קטנות באירופה, כפרים קיימים או מדומיינים לחוף ים או לחוף נחל, ולפעמים גם בית קטן או חצר זנוחה וכמה שיחים ברחוב רש"י או המליץ" (49). אני הולך ברחוב המליץ צפונה, והקיר הלבן של "מצודת זאב" עוד מצוי לנגד עיני/בגבי, כאשר מבטי מורם ושם, הישר ממול, ניצב קיר לבן אחר, גדול יותר: זה של ה"דיזנגוף סנטר". הגעגוע הכפול והאבוד של מאיר נתפס פתאום במלוא חולשתו, מוקף משני עבריו בשתי חומות בוטות, שהדברים שהן מייצגות ברורים: הלאומנות הישראלית החדשה (אז) מכאן, והקפיטליזם הדורסני משם, אותו קפיטליזם שהקים את המפלצת הלבנה על שכונת נורדיה ומחק אותה "כמרוח אשך" (ככתוב בשירו של אבות ישורון).

 

מבט לדיזנגוף סנטר מכיוון רח' המליץ

 

ובל נשכח את חיים לייב, הדתי המתון שהפך עורו, המתגורר בצריפו שבנורדיה עד לפינויה ממש, או את אזור שוק הכרמל וה"פראים" שגולדמן מאיים לרצוח, הבאים כנראה משם. אלו הם הגורמים שגולדמן, מאיר ושבתאי עצמו רואים כאסונם הפרטי, והם נוכחים לצדם במלוא הכוח, ניצבים כצבאות עיקשים ששמו מצור על שכונה שכבר אינה קיימת, נכנעה מזמן. מאמו של מאיר נגזלו החלומות המגולמים ברח' המליץ בידי "הבית והמשפחה" וגם "ארץ ישראל", שהיתה "כאילו לקיר החומה, שאליה התנפצו, ובדין, של מאווייה ושגינות רוחה". האם גם גברת ליפשיץ, כמוני, הביטה בחומה של רח' המליץ? יעקב שבתאי הביט בה. בזה אין לי ספק.

ההליכה הראשונה נחנקת כאן. ההולך ברח' המליץ ומבין את מלוא גודלו של הקיר שמולו אינו יכול לשוב לאחור: הרי גם שם ממתין קיר. השומע את השיחה החרישית הנרקמת בין ה"מצודה" וה"סנטר" מעל ראשה של נורדיה שומע את התפוררות האתוס שיענקל'ה שבתאי האמין בו בכל לבו, ושהיום הוא כבר עובדה מוגמרת. אני נזכר איך בסיפור "ביקור" הולך המספר בין שרידיה של נורדיה, שברובם נעלמו ורק איזה דפוס קלוש הותירו על החולות, והוא אומר: "נכנסתי בפתח הכניסה אל החדר הראשון… עמדתי במקום שבו עמד השולחן, שהיה מכוסה תמיד במפה עבה ומקושטת בפרחים… החול הזהוב, שהיה מוסתר כל הימים מתחת ללוחות הרצפה, נגלה". היזכרו בנבואתו הגרוטסקית-אפוקליפטית של בּש בזכרון דברים ("החול עוד יכסה את כל העיר הזאת. עם החול לא יכולים לעשות חוכמות") ותבינו כי היא מתגשמת כאן כפשוטה. המספר עומד "במקום שבו עמד השולחן", וממיר בגופו את המקום שנמחק, שכוסה חול: הגוף ממלא את המקום, הסיפור ממלא את זכְרון-המקום.

ההליכה בנורדיה עושה את ההולך דומה קצת לשקמים שבקינג ג'ורג', והוא ניצב מולן במין אחוות אדם-עץ משונה, אחוות ה"היות באמצע", או כפי שכתב קאמי, אחוות החסרים את "זכרונות המולדת האבודה, ואת תקוות הארץ המובטחת".

אמסטרדם

אחרי מות אמו, בפרק השלישי של "סוף דבר", נוסע מאיר לאמסטרדם כדי להינפש, ובעיקר כדי למצוא חירות מינית שהוא מפנטז עליה. הבחירה באמסטרדם היא בחירה במקום של אֶרוֹס, שצריך למחות את רישומו של המוות: מות האמא, אבל לא פחות מזה המוות הפרטי, הכרוך בעקבו של מאיר החל ממשפט הפתיחה של הרומן.

אבל הנסיעה לאמסטרדם היא טעות. היא התגרוּת בגורל, מכיוון שמאיר נוסע למקום חסר מרכז אחרי שבית הוריו הפך לכזה, ונדמה לו כעיי חורבות, אחרי מות האם. הוא נוסע דווקא למקום חסר-המרכז ביותר שאני יכול להעלות על הדעת. מובן: מיד מתחיל הכל להשתבש.

מילה מרכזית בפרק השלישי של "סוף דבר" היא המילה "מקום". היא מופיעה כעשרים וחמש פעמים בפרק, כמעט תמיד בהקשר של העדר מקום, של הידחות ממקום, של אכזבה ממקום. ואכן, הפרק כולו הוא מעבדה קיומית של היות נתון במה שהגיאוגרפים מכנים Placelessness, היות-ללא-מקום. אני לוקח את "סוף דבר" ומנסה ללכת בעקבותיו בעיר, אבל נכשל, פעם אחר פעם. מישהו שלח אותי למשימת עיקוב, אבל שבתאי מוליך אותי שולל באינספור תכסיסי התחמקות: אחרי שהורגלתי בטקסט שמצביע אל המקום (בתל-אביב, בעיקר בפרק הראשון של הרומן), מתחילים הסימנים להצביע אל ריקויות, או להצביע אל "הכל": "רחוב עם תעלה", "גשר עץ קטן", "תעלה די רחבה", "גן לא גדול"; "העיר השתרעה סביבו ככתם ענק, לא ברור, שמרחקיו וכיווניו נעלמים ממנו".

מאיר יוצא לעיר ואני בעקבותיו. הוא יצא מן המלון ברחוב רוקין, ואז "פנה וצעד לאורך התעלה דרומה, חזרה בכיוון הטרמינל" (133), חזרה אל התחנה המרכזית. אבל הטרמינל מצוי דווקא צפונה למלון. מי טועה כאן? מאיר? המספֵּר? שבתאי? אני? לאן ללכת עכשיו? אחרי מאיר? או אולי להיכן שהטקסט קובע שלשם מאיר הולך? המרחב מתחיל להשתבש, ממש כמו סימני המרחב, מפת העיר, הנדמית למאיר כרשת של קורי עכביש, או ככתם ענק. אני עומד באמצע אמסטרדם ומסובב ספר בעברית כמו הגה.

והרי אני מכיר את מאיר עוד מתל-אביב. כל מה שהיה בתל-אביב אזורים רחוקים, מוכחשים, מאיימים, כלומר דרום העיר או יפו (כמו למשל בסיפור "אדושם") הופך כאן לַמציאות במלוא היקפה, מקום מאיים, מה שהודחק ועתה נתגלה לפתע. ראשית, מאיר פוגש באמסטרדם, לראשונה בפרוזה של שבתאי, ערבים ממשיים. זה מבעית אותו. הוא פוגש ישראלים מארצות המאגרב ומזדעזע מאלימותם. אבל בעיקר הוא פוגש מקום שאינו מקומו, מקום שהוא אינו יכול לקרוא לרובו בשמות (כפי שהוא קורא בשמות לרחובות התל-אביביים). בנורדיה ניבטים אל שבתאי שני הקירות הלבנים, והם באמת רק קירות: הוא אינו רוצה ואינו יכול להביט אל תוכם, הם חייבים להישאר עבורו תפאורה לא-חדירה, "שָם" מוחלט. כאן, באמסטרדם, אני מבין שתכולת הבניינים/חומות הללו נשפכה אל מאיר ליפשיץ בבת-אחת דווקא במקום שבו דימה למצוא שלווה, דווקא כשחשב שהרחיק מאוד.

ציר הרחובות דמראק-רוקין, היום וכנראה גם אז, הוא בזאר רועש וקוסמופוליטי, מלא "חנויות צעקניות לבגדי אופנה זולים ולספרות פורנוגרפית, בארים ובתי קולנוע … ערבים ויוצאי אפריקה, אלה על כל פנים בלטו לעין, שישבו שם והתעלסו נוכח העוברים והשבים עם נשים שנראו ברובן זונות או נוודיות מסוממות" (129). הערבי-מזרחי והארוטי-הגס אצל שבתאי צמודים תמיד (ואין לי עניין כאן לבקר את הצמידות הזו). מי שמכיר את תיאורי דרום תל-אביב בסיפורים כמו "אדושם" או ב"זכרון דברים" יבין מה קרה כאן: דרום תל-אביב, בגירסה מוגזמת, מתגשמת מול עיניו הנדהמות של מאיר, שאך זה הגיע העירה. בעוד כמה ימים, בלונדון (בעת שאני כבר אחזור לתל אביב) מאיר ישמע את הדרשה על יונה במעי הדג, ויבין אולי איזו אמת על מצבו.

מאיר מציב לעצמו משימה: להגיע לזונות ברובע "החלונות האדומים". אבל ככל שהוא מנסה להגיע לאזור הזה הוא חומק ממנו. מן המעקב אחריו אני יודע שלפעמים הוא קרוב מאוד, מרחק שתי דקות הליכה. אני צועק לו "מאיר, ימינה!", אבל הוא מתעלם או לא שומע. הרחובות סביב רוקין אינם מניחים לו למצוא את מבוקשו ומקשים עלי את המעקב. הדין-וחשבון שלי מתמלא חורים, ניחושים, טעויות קשות אף יותר מאלו של מושא העיקוב: אלו רחובות מבוכיים, צרים וגבוהים, דומים להכעיס זה לזה. הליכה ממושכת מדי ברחובות האלה משבשת כל התמצאות לאדם שמורגל בפשטות התל-אביבית היחסית. מאיר הולך במבוך, לא מטפורי, אלא ממשי. והעוקב אחר ההולך במבוך הולך במבוך בעצמו.

 

סמטה סמוכה לרחוב רוקין, אמסטרדם

 

"סוף דבר" מלא בעשרות חומות וקירות, החל מן העמוד הראשון ועד לאחרון. חומות כאלו סגרו על מאיר בנורדיה, אבל הםן סוגרות עליו גם כאן: חומת בתים קודרים, קיר אחורי קודר (134-5). אני מנסה למצוא את הסימטה המרופשת שבה מאיר חש "לכוד במלכודת" אבל מסתבך עוד יותר במבוך הרחובות, והעיקוב שלי הופך לתעיה: בין העיר לביני עומדת עכשיו לא רק המפה העכבישית, אלא גם הספר של שבתאי, או, אם תרצו, התודעה שיכולת תפיסת המקום שלה נהרסה לחלוטין. לעזאזל. איבדתי אותו.

כשיגיע מאיר ללונדון, יבחר ללכת ברחובות הפתוחים, המרכזיים של העיר: יוסטון רוד, טוטנהם קורט רוד וכדומה. הליכתו תהיה שלווה ומאושרת בתחילה. כמעט נדמה להאמין כי המבוך של אמסטרדם – נפתר. אבל רק אחרי שיתמוטט בחנות הספרים "פוילס" נבין, כי הלך ברחובות הפתוחים הללו מתוך אימה: שלא לחזור אל המבוך של אמסטרדם, אימה מפני האימה. לכן, לא נופתע כי כאשר יגיע מאיר אל חנות הספרים תבוא עליו התמוטטותו: קומת ספרי הגיאופיסיקה, אליה הוא עולה על מנת לרכוש ספר על פעילות געשית, היא מבוך בעצמה. הוא נלכד. הר הגעש מתפרץ, אבל לא בספר, אלא בחייו ובגופו.

 

קומת ספרי הגיאופיסיקה, פויילס, לונדון

 

טיול באמסטרדם בעקבות שבתאי היא התאבדות תיירותית מייאשת. מאיר לא יכול "לגעת" במקום הזר והוא מתחיל להבין אותו על פי האימאז'ים היחידים שיש באמתחתו: הגשם הוא "גשם תל-אביבי", רח' רוקין מזכיר לו את יהודה הלוי, רחוב אחר הוא "כמו שינקין", והרחוב היחיד כמעט שנוסך בו רוגע הוא רחוב סתמי לחלוטין, שולי, רח' צרפתי – רק בגלל שמו העברי, ההופך את המקום "למשהו קרוב אליו ושייך לו באיזשהו אופן ערטילאי" (151). מאיר עוזב את אמסטרדם בלי לתפוס אותה. האושר הגדול של טיולו הוא בעת שהוא קונה את כרטיס הטיסה ללונדון, האות הסופי לבריחה מאמסטרדם. "הרגשה כזו של אושר לא ידע אלא אולי כשהשקיף בעד חלון המטוס המנמיך" (166). פתאום, מבעד לזכוכית של משרד הנסיעות, אני מבחין בו לוקח את כרטיס הטיסה ותוחב אותו בשמחה לתיק הירוק, והתנועה המאושרת הזו כל כך טראגית: האושר הוא תמיד "לפני" או "אחרֵי", "אצל החיים", כשהדבר שבאמצע עדיין "בטרם" או "כבר היה". אבל החיים, החיים עצמם, מה יהא עליהם? הוא יוצא מבעד לדלת הזכוכית, מביט בי במבוכה קלה, ואני עוקב אחריו עד היעלמו. "אדוני?", שבה ושואלת סוכנת הנסיעות בנימוס, "ללונדון?". אני מביט בה לרגע, ללא היסוס מבקש כרטיס לתל-אביב, וזו הפעם האחרונה שאני רואה אותו.

10 תגובות בנושא “שתי הליכות בעקבות יעקב שבתאי

  1. דרור,
    מאוד מחבר, התחברתי אל כל המקומות ואל הספרים מחדש. הבאת את הספרות ככה לחיים. די מדהים.
    יש לי רק שאלה אחת – למה אתה מעדיף לא להתייחס לחבור בין הערבי ומזרחי והגס אצל שבתאי?

  2. תודה אורלי. התשובה היא שנראה לי מאוד לא מעניין לתקוף את העמדה האשכנזית-גברית של שבתאי על בסיס איזה סולם ערכי תקין-פוליטית, לא משום שאני לא מסכים ששבתאי היה מוטה תרבותית, אלא מפני שזה כל כך מובן מאליו, ולעמול שעות על כתיבת מאמר שיוכיח ששבתאי היה גבר לבן אשכנזי ובן למעמד הביניים נראה לי בזבוז זמן. צריך להתייחס גם לזה כמובן, אבל להתייחס רק לזה, כמו שעושים חלק מחבריי לאקדמיה, נראה לי החמצה משוועת של היצירה הספרותית.

  3. "תריס חדרי סגור ואיש לא גר,
    אור אינו נראה כי איש לא גר,
    גם אמי אינה רוקמת כבר,
    כך כמו אז עם רדת יום.

    את גזוזטרת הגן אראה לך בת,
    שם היו שיחי הורד, בת,
    בין עצי הברוש ירח שט,
    שט כמו אז עם רדת יום."

    (מתוך "עם רדת יום" מאת יעקב שבתאי)

    קראתי בעיון, בייחוד בגלל שלפני שעה קלה חזרתי בדיוק משם – מאזור קינג'-ג'ורג'-"המצודה".
    איך/האם הפיסקה עם הציטוט מקאמי מתקשרת אצלך לשבתאי…

  4. ליצחק
    שבתאי ב"סוף דבר" יצר מיתוס, שכבר אינו נשען על זכרונות המולדת או זכרון המקום, ועדיין אינו יכול להיות מקום ממשי. מציאות ספרותית שעומדת בין הזיכרון של מה שהיה לתקווה למשהו שיהיה. זה בייחוד בפרק הרביעי של "סוף דבר".

  5. אני חושבת שאתה צודק. אם אני מבינה אותך, אז אתה אומר שיצירה ספרותית קודם כל צריכה לדבר אליך, לזעזע אותך, היא קודם כל איזה התמסרות לסופר\ת ודרכה אפשר לראות את העולם מחדש, ואחר כך שמים אותה בתוך ההקשרים התרבותיים והפוליטיים.
    דרך אגב- יש הרבה מהדברים שאתה כותב כאן שיכולים להיות גם קריאת כיוון לספרים שלך, ובמיוחד לאחרון, נכון?

  6. כן. לפעמים ההקשרים התרבותיים והפוליטיים הם באמת העניין שלשמו נכתבה היצירה, או אחד העניינים, ואז הדיון מסוג זה מתבקש. אבל לרוב זה לא המקרה, וההיבט הפוליטי הוא אחד מרבים. יש כאלה שאוהבים לשלוף אותו ולהפוך אותו לשקול ליצירה כביכול. ואז ניתוח של שיר נראה דומה מאוד לניתוח של נאום של מזכ"ל ההסתדרות.
    בעניין הערתך השניה, אני לא יודע, לא חשבתי על זה. מכל מקום הרשימה הזו נכתבה לפניהם.

  7. נזכרתי עכשיו ברפליקה מתוך "פונדק הרוחות" של אלתרמן, שההשוואה אליה מתבקשת:

    חננאל:
    "ואנו רחוקים מפה, כן, כן,
    הנדודים עצמם נעשים לך מולדת
    אשר כוחה הוא כוח שאופף אותך סביב, – – "
    ובהמשך:
    "לשוב לנדוד, לנדוד. זה מהלך עליך
    כמין סחרחורת משונה – – "

  8. סופר גדול באמת,בלי מרכאות.
    לא כל מיני סופרים "גדולים",כמו,למשל,ובלי להזכיר שמות,א.ב. החביב,עוז,גרוסמן וכד'.

    יעקב שבתאי- אתה חסר,חבר…

  9. במסגרת תוכנית ספרותית שלא יצאה על הפועל, חשבתי לכתוב נובלה גרוטסקית ובה עמוס עוז וא"ב יהושע, יחד עם סופרים נוספים מ"דור המדינה" מתכננים, ב-1978, אחרי פרסום "זכרון דברים" של שבתאי, לרצוח אותו, מכיוון שהם חוששים למעמדם, אבל בסופו של דבר הוא מת ממחלת הלב שלו.

סגור לתגובות.