קלוד לורן, גירוש הגר, 1668, הפינקותק הישן, מינכן

נוטים לשכוח כי לפני ה"וישכם אברהם בבוקר" המפורסם של עקדת יצחק, בספר בראשית (כב', ג'), יש "וישכם אברהם בבוקר" אחר, של גירושו של ישמעאל (שם, כא', יד'). פסוק אחד בלבד מקדיש המקרא לגירושו של ישמעאל, ואם רוצים, מילה אחת בלבד: "וישלחֶהָ" – כלומר, אברהם את הגר. את הפסוק הזה, או את המילה הזו, קלוד פותח ומצייר.

שתי ידיו של אברהם משמשות כאן כמאזניים, והציור כולו נשקל על כפותיהן. מצד אחד המבנים הקרובים, המסיביים והאטומים של הבית. מצד שני, האופק, ולמעשה – שני אופקים. האחד נראה לנו, המתבוננים בציור (הפסגות, הים והשמש שבעומק) אך לא לדמויות שבציור, והאחר נראה לדמויות שבציור, אך לא לנו: האופק שהוא כל מה שיש בציור מעבר לצד ימין של מסגרתו. מתרחש כאן צומת של עין ושל יד: העין המתבוננת בציור והיד המגרשת, המתווה גם את מבטם של המגורשים. היד הזו פוסלת, כל הזמן, את מבטנו. כביכול, צריך לעמוד מול הציור הזה כשֶלחי שמאל מופנית אליו. הציור החשוב הוא הציור שמימין, שאיננו מצויר כאן: לאן מגורשים הגר וישמעאל?

הנוף הנראה לעיננו הוא פשוט וערפילי, ארקדי כמעט: שמש נוחה, חיות נינוחות, משהו שנעים לטייל בו. אבל לצד הנוף הזה מצוי נוף אחר, שאיננו מצויר אלא כתוב, וקלוד קרא את המילים שאנו קוראים: הגירוש הוא אל "מדבר באר-שבע". קלוד לא יכול היה לדעת את קשיי הקיום בפאתי בירת-הנגב, אבל הוא הבין בלי ספק את המילה "מדבר". ידו של אברהם מגרשת את המבט המחפש את הנוף הקלודי הטיפוסי כפי שהיא מגרשת את הגר וישמעאל. היד הזו אוסרת על הציור להיות "רק ציור" ועל הגן המצויר להיות "רק גן". היא מצביעה אל מעבר לגבולותיו של הבד, כלומר: אל הסיפור. הזוועה מצויה לצד הציור, כתובה, אורבת.

והנה, כבר על סף הבית, ממש בקדמת הציור, מוטלות חורבות, כרמז לבאות. עוד בטרם גירוש, הגר מושלכת אל בית הרוס, אל מִדבר. שברי האבנים הם קריאת המדבר ההוא פנימה, אל הבית. מעניין, שקלוד שואב את העתיד המסופר ב"בראשית" אל ההווה של הציור, והוא מצייד את ישמעאל הילד, כבר ברגע הגירוש, בקשת ציידים, כנראה על שום אחריתו: "ויהי רובה קשת" – אחרי ההצלה. אבל הקשת על הילד הקטן מזעזעת יותר מאשר מנחמת אל מול כל מה שיש שם, בחוץ האינסופי שאברהם מצביע לעברו.

לצד הלא-ידוע שבצד ימין, קיים לא-ידוע בשמאל, בתוך הציור. אם תביטו שוב, תראו עוד שני משתתפים בציור הזה: אלו פניהם של שרה ושל יצחק. היא, על המרפסת הגבוהה. הוא מביט מבעד לחלון שבמבנה המרכזי, הנמוך יותר. יש קרבה מטרידה ממש בין האופן שבו מביטים שרה ויצחק בהגר ובישמעאל ובין האופן שבו אנו מביטים בהם, בבחינת שותפות אדישה לדבר עבירה. חשוב יותר מבטנו היודע את המשך העלילה. כאמור, בעוד פסוקים לא רבים יהפוך יצחק, המביט בשאננות מחלונו באחיו המגורש, למגורש בעצמו אל הר המוריה, באותה שעת בוקר מוקדמת, מאותו בית-מידות. שרה, המביטה בסיפוק בגירוש הגר, תמות בסמוך לאחר פרשת העקדה, בפתיחת פרשת "חיי שרה".

הלא-ידוע של הגר ובנה מימין, שהוא לא-ידוע מרחבי, מִדברי, ניצב מול לא-ידוע בזמן, של יצחק ושל שרה, שאינם יודעים עוד את הצפוי להם בעוד זמן לא רב. מי שירצה יוכל להתבונן במבטנו בציור הזה כמכיל את שני סוגי אי הידיעה הזו בעת ובעונה אחת. ובאמת, ציור זה, מעבר להיותו מדרש של תורתנו הקדושה, הוא הרגע הראשון המוליד את סיפור החיים שלנו כאן ועכשיו ובעתיד. מי שיביט היטב ייראה באזורים הלא-ידועים של הציור הזה גם אוטובוסים מתפוצצים (ילדים מתים), כמו מכוניות מופצצות מן האוויר (ילדים מתים). למזלם, אברהם, נשותיו ובניו אינם יכולים לראות להיכן הם הולכים באמת.

6 תגובות בנושא “הגירוש

  1. יפה מאוד מאוד איך אתה קושר את ההווה עם העבר והעתיד. כאילו קמו סיפורי התנך לתחיה.

  2. כמובן, וגם אילו היה גר בבית לא היה גר בבית קלאסי כמו שמצויר. שום דבר בציור אינו יכול להיות תיאור ריאלי של המציאות המקראית, אבל כל הציירים שציירו את המקרא חטאו בכך, כך שזה כבר לא יכול להחשב לחטא. הציור, אם תרצה, מייבא את ההתרחשות מהתורה אל אירופה, והוא מכיל הרבה זמנים – זה גם לא זמנו של הצייר.

  3. שלום לך דרור
    בדיוק בימים אלה כתבתי על הנושא – כאחד התעודות המרתקות על מעמדם של ילדים או אם תרצה עלילדות בימים רחוקים. גם אני השתמשתי ביצרת אומנות כדי להדגיש היבטים שונים למשל הרישום של רמברמדט על שילוח הגרוישמעאל.
    אם יש לך עניין אשלח לך את הרשימה במי. אם אספיק אכניס את הרשימה לאתר שלי במדור מאמרים
    וגם בצדור חדר מורים.
    יישר כוח על העבודה המעניינת.

סגור לתגובות.