את מדינת ישראל מנהיגים כרגע חמישה נערים, שהחלו לרצות שנת מאסר, אחרי מעצר ממושך. יש למדינת ישראל מנהיגות פורמאלית, אבל מנהיגיה האמיתיים יושבים בבית הסוהר. אם מנהיגות היא מבט במציאות ובעקרונות, וקביעה של פעולה לפי מכלול המציאות והעקרונות, הרי שחמשת הסרבנים (נועם בהט, אדם מאור, חגי מטר, שמרי צמרת ומתן קמינר) הם המנהיגים הגלויים היחידים של המדינה כיום. לא ראיתי איש מאלו המקבלים משכורת ומכונית עבור תפקידם כמנהיגים, אשר הציגו לפני הציבור באופן כמה מנומק, מפורט ועקבי את דרך הפעולה שלהם. איש לא יודה בכך עכשיו, אבל החמישה הם עכשיו גשר, ואנחנו, כולנו, התחלנו כבר לעבור עליו, שיירה ארוכה, כבדה, מסורבלת. כשנגמור לעבור, נבין "פתאום" את סיבת סירובם. חלק מאתנו יתפלא. איך לא ראינו את זה כבר אז, הרי זה נראה כל כך ברור. "מה יש לנו לחפש בעזה", אמר שמעון פרס אחרי שיצאנו מעזה, ולפני שחזרנו לעזה, ולפני שנצא ממנה שוב.
אנשים רבים, לפני דיאטה, אוכלים מאכל משמין במיוחד, עוגת קצפת אחרונה, לפני הקפיצה אל תוך הסיגוף. מעין הצגה אחרונה, קצת פתטית, לפני ההודאה בטעות, כלומר ההודאה בכישלון הדרך הזללנית. אני אוכל את העוגה הזו ובכך מכריז, אבל בלי להאמין בזה כבר, שטוב ובריא לזלול. אני מציג בפני עצמי הגזמה של טעותי, לפני שאני עובר "לצד השני" ומתחיל לאכול כמו שצריך. השלכתם למאסר של החמישה היא אולי עוגת הקצפת שלפני שינוי הדרך. הענשתם חמורה ביותר, והיא אינה יכולה כבר לשכנע איש שחומרתה נובעת מחומרת העבירה (על עבירות קשות בהרבה, כגון הריגה, קיבלו כאן בעת האחרונה עונשי מאסר על תנאי בלבד). לא. זו רק העמדת פנים של חומרה. איש אינו מאמין לזה כבר, כשהממשלה הימנית ביותר בתולדות המדינה מדברת על פינוי התנחלויות.
המאסר הזה מנסה להעניש את החמישה על סירוב להתגייס, אבל גם לטעון כלפי שאר אזרחי המדינה שהנורמה המצדיקה את השירות בשטחים פועלת. הכרעת הדין אמורה להפריד, להבדיל: בין מפירי הנורמה (הסרבנים) לאלו שאינם מפרים אותה (כל השאר). עכשיו, כשהם בכלא, אנו אמורים לחוש נקיים, כמי שמשהו עכור הוסר ממנו. כך עובד מנגנון הכליאה. אבל יש כבר רבים, הרבה יותר מחמישה, אשר יודעים שהעקרונות שבשבילם הלכו הסרבנים למאסר הם בדיוק, אבל בדיוק, העקרונות שלהם. אנשים שאינם טיפשים, שיודעים כי אם השר אולמרט מדבר כבר על פינוי של אלפי מתנחלים כנקודת ההתחלה בטרום משא ומתן, נקודת הסיום תהיה מרחיקת לכת בהרבה. שזוכרים עוד את מאסרו של אייבי נתן על השיחות עם אש"ף, שהיה שבירת טאבו שערורייתית, עד שהפכה לנורמה של השלטון. אם יש צד מעודד במאסר הזה, הוא שאפשר לנחש שהוא מסמן את הנורמה הבאה של השלטון: במילים אחרות, המאסר מסמן לא בעיה בהתנהגות חמשת הסרבנים בעבר, הוא מסמן את העתיד, שבו תסרב ממשלת ישראל עצמה לשרת בשטחים, כפי שעוגת הקצפת הנ"ל אינה מכריזה על מה שהיה, אלא על מה שיהיה, בהיפוך.
ביום מתן גזר הדין נזכרתי בפרסקו הזה, שראיתי לפני מספר חודשים בפירנצה, בכנסיית סנטה מריה דל כרמינה. הפרסקו, המורכב מכמה יחידות, ידוע בעיקר בגלל ציור גירוש אדם וחווה מגן העדן, שנעשה בידי מזצ'ו. את הציור שפרט ממנו מוצג לפניכם צייר, אחרי מזצ'ו, פיליפינו ליפי. הדמויות המצוירות הן הקדושים הנוצריים פטרוס ופאולוס: "פאולוס מבקר את פטרוס בבית הכלא" (בפינה השמאלית התחתונה בתמונה לעיל). ממבט בהמשך הפרסקו (מלאך משחרר את האסיר, השומר נרדם), אפשר לדעת בוודאות כי האיש בעל הזקן הירקרק (ירקרק כמו הסורגים כמעט) הוא פטרוס, האסיר, וכי הגבר שבגבו אלינו הוא זה שבא לבקרו. אבל אם נביט בציור הזה במבודד, ניאלץ להודות כי איננו יודעים מיהו האסיר ומיהו האיש החופשי. אנו מניחים, כמובן מאליו, כי האיש שפניו אלינו הוא האסיר, מכמה סיבות: הוא בחושך וחברו באור, הוא קרוב לסורגים וחברו רק מצביע עליהם, ואנו מניחים כי הצד "שלנו", כלומר הצד של מי שמביט, הוא הצד החופשי, והגבר העומד עם גבו אלינו עומד "כמונו" מול הציור/תא-הכלא. אבל, אם נשכח לרגע את כל המוסכמות הללו, נוכל להבחין כי באותה מידה יכול להיות שהגבר שאת פניו אנו רואים נמצא מחוץ לבית הסוהר, ואילו הגבר בעל הזקן החום-כהה נמצא בתוך תא האסורים. הציור, לפי מבט זה, מצויר מתוך התא, ש"ממשיך" ועוטף גם אותנו. מה שנתפס כשוני בין "כאן" ו"שם" מתערער והופך לקִרבה ואולי אף לזהות. מה שוודאי הוא רק קיום הסורגים. עליהם מצביע זה שבגבו אלינו. כן, מישהו כלוא כאן. אבל מי?
הציור הזה יכול להיות גם מעין משל, משל עלינו, משל על חברה המגיבה לקול מצפונה בדיכוי. אנו מדמים לחשוב שחמשת הסרבנים כלואים "שם", בתא החשוך, מפני שמבחינה רשמית הם מצויים במבנה שהוא בית כלא, ואנו – לא. אנו אנשים חופשיים. החופש הזה מקל עלינו מפני שמה שנכלא מאשר לנו ש"אנחנו לא כאלה": בכלא יש אנסים, ואילו אנחנו לא אונסים אלא עושים אהבה; בכלא יש שודדים, ואנחנו לא שודדים אלא קונים דברים. אבל איך להציב במשוואה את חמשת הסרבנים? הם לא מוכנים לדכא אוכלוסיה אזרחית – ואילו אנחנו כן? הם לא מוכנים לאייש מחסום הממית תינוקות בני יומם – ואנחנו כן? השאלות אינן רטוריות. התשובה היא באמת "כן" אצל חלק מן האנשים. אבל כל מה שאני רוצה לומר הוא זה: אם אנו כולאים את מי שאינו מוכן לפשוע, האם איננו הופכים בכך, בבת אחת, כמו כפפה, את כל ה"חוץ", את כל המדינה, לכלא ענקי? מי כאן כלוא ומי חופשי? מי כאן בחוץ ומי בפנים?
16.1.2004
מתחת לשולחן 
יש מעין כלל לא כתוב שכאשר ממשלה נכנעת ללחץ עממי (מרד, מחאה, אינתיפאדה) היא לא יכולה להפגין חולשה, ולכן לפני הנסיגה נותנים מכה אחרונה וכואבת, שלא יחשבו שיצאנו מחולשה, או משהו כזה. זוהי מכת הסנפיר של הכריש לפני שהוא
שובק, וגם היא מסוכנת וקטלנית.
מעבר לנסיגה שאתה מתאר כאן ניראה שיש עוד כמה תהליכים כאלה בארץ עכשיו, בוא נקווה .
אהבתיאהבתי
ייצגו – במקרה הנאיבי – מרד נעורים בוסרי, ובתסריט הפחות נאיבי – ניתוק תל-אביבי (אשכנזי-חילוני) טיפוסי.
מה שקורה בחוץ – גם אם רובינו לא מסמפטים את הריח – לא מאפשר לבחור בגיל גיוס לסגור את החלון ע"מ שהצחנה לא תחדור לביתו.
וכל זה להבדיל אלף אלפי הבדלות מסרבנים מילואימניקים.
אהבתיאהבתי
דברייך יכולים להיכתב רק אם לא קראת את הפרוטוקולים של המשפט, שמלאים הוכחות לכך שהסרבנות הזו היתה, בניגוד לדבריך, בוגרת, שקולה ואידיאולוגית. הפרוטוקולים הודפסו והופיעו כספר בהוצאת "בבל".
ההבחנה בין מילואים לסדיר לא ברורה לי. כאילו שתגיד שמותר למבוגר לגנוב אבל לצעיר לא. ההבדל בין חייל מילואים לסדיר הוא רק בתספורת.
אהבתיאהבתי
אם אנו כולאים את מי שאינו מוכן לפשוע, האם איננו הופכים בכך, בבת אחת, כמו כפפה, את כל ה"חוץ", את כל המדינה, לכלא ענקי? מי כאן כלוא ומי חופשי? מי כאן בחוץ ומי בפנים?
אלה שאלות פילוסופיות חשובות מאוד. אחד הפתרונות הוא להכריז על כל כדור הארץ ככלא אחד ענק ולסיים את הפרשה.
הם לא מוכנים לאייש מחסום הממית תינוקות בני יומם
להזכירך, היו ימים כאשר הכבישים ביש"ע היו פתוחים לכולם והפלסטינאים נכנסו באין מפריע. הרבה תינוקות בני יומם נרצחו בישראל בשל כך.
אהבתיאהבתי
נכון?
אמנם לא קראתי את הפרוטוקולים, אבל יצא לי לרפרף על-פני הטור של שמרי והוא הדיף הרבה מהנ"ל.
לגבי הסירוב:
1. סירוב הוא זכות. ואת הזכות הזו צריכים לקנות. וראוי לזכות הזאת הזו רק מי ששילם מחיר.
2. לאט לאט הצבא הופך לצבא שכירים, בדומה לשאר הצבאות המערביים: אם אצל האמריקאים מדובר בשחורים ולבנים בני המעמד הנמוך – הרי שאצלנו מסתמן שהמלאכה נועדה לעולים חדשים ואנשי הפריפריה (מלבד הדתיים שחיים בדיליי של דור.) לא עוד קיבוצניקים גאים עם ערימות חציר מתחת לזרועותיהם המסוקסות, לא עוד צאצאי העליה השניה. התוצאה היא שניסיון לתיקון עוול מסוים יוצר עוול גדול יותר.
3. כנראה ש"רק הליכוד יכול". קרי – רק כאשר הציבור הרחב מגיע למסקנה שהגיעו מים עד נפש – ניתן להעביר מהלך של ויתור טריטוריאלי. מעשים כגון הסרבנות הנ"ל יוצרים אנטגוניזם בקרב הציבור הרחב, ולמעשה מרחיקים אותו מן המטרה אליה הסרבנים חותרים.
4. בתור מילואימניק שיוצא לשירות בשטחים בקרוב – פסק דין מסוג זה לא מעכיר את שלוותי ולא ממרק את מצפוני. אני עולה למשמרתי בידיעה ברורה שהסיפור גמור, שההתנחלות עליה אני שומר מיותרת, ומצד שני – שאת המשימה הזו מישהו יהיה חייב לעשות – עד יום הפינוי.
אהבתיאהבתי
צ"ל:
במקום "יוצר עוול גדול יותר" – "יוצר עוול אחר תחתיו"
אהבתיאהבתי
GAN EDEN
אני עולה למשמרתי בידיעה ברורה שהסיפור גמור, שההתנחלות עליה אני שומר מיותרת, ומצד שני – שאת המשימה הזו מישהו יהיה חייב לעשות – עד יום הפינוי.
did you say that after Oslo when we were planning our trips to Damascus? will your son say that when he will be a soldier?
אהבתיאהבתי
טוב שיש כאן גם עוד כמה,בעלי דיעות אחרות ושפויות, חוץ מכלל המתקרנפים כאן.
אהבתיאהבתי
לג"ע
1. גם אם נקבל את כל הנחות היסוד שלך (ואולי סרוב היא חובה, ולא זכות?), הרי שהסרבנים שילמו מחיר מטורף בתקופת מאסר ממושכת, העולה על תקופת מאסר של הרבה מרוצחי-פוצעי פלסטינים בשטחים, שכנגדם בין היתר הם מוחים. כך שעניין המחיר סגור.
2. גם אם צבא שכירים הוא עוול (ואולי הוא דווקא נורמלי יותר, בוודאי במציאות קפיטליסטית טוטלית), העוול הזעיר שאתה מציין מתגמד לעומת העוולות שנגד הסרבנים מוחים. זה בכלל לא עומד זה מול זה, כלומר, העוול שנגרם לצבא (נגיד) בגלל שחמישה או 500 אשכנזים (נגיד) לא ישרתו בו, לעומת משטר הדיכוי שהם מנסים לקעקע.
3. אדם מוסרי תמיד יוצר אנטגוניזם בקרב הרוב, מכיוון שהרוב נוטה לשחיתות מוסרית.
4. אדם צריך לחיות עם מצפונו. אם קל לך לבצע פעולה שלפי הכרתך היא חסרת שחר – ניחא. אבל אתה לא יכול לדרוש מאחרים לפעול כך. לפחות גלה אורך רוח ותסכים שאנשים יפעלו לפי הכרתם,
אהבתיאהבתי
מילא המשלים על הפנים והחוץ, יבושם לך ולקוראיך הצדקנים והצדקניות שמסרו נפשם. אבל אחרי כל הפוסטשמוסט אתה חוזר עם משפטים של אסא כשר וכרמי?
"אדם מוסרי תמיד יוצר אנטגוניזם"
מאיפה זה?
"הרוב נוטה לשחיתות מוסרית"
מה זה מבוא לסטטיסטיקה של השחיתות?
"אדם צריך לחיות עם מצפונו"
מה זה בדיוק? אורי זוהר?
"גלה אורך רוח"
קשה. קשה. נוכח ההבלים האלה.
אהבתיאהבתי
כאדם הנוטה לשחיתות מוסרית אני אחיה עם מצפוני ואגלה אורך רוח.
אבל דרור יקירי, הקשת עליי מאוד מאוד – לא הצלחתי להבין את דבריך. אולי פאולוס הקדוש ישכילי. אחרי הכל הקדושים המעונים שם בבית הכלא ופטרוס היקר בדמות הסרבנים (בפנים או בחוץ. בחוץ או בפנים) לא היו יכולים להכנס לאיקונוגרפיה המאמרית הזו בלי פאולוס ואלה שלמדו לרשום הגיגים ולהגג רישומים פאוליניים לכאורה.
אהבתיאהבתי
"אני עולה למשמרתי בידיעה ברורה שהסיפור גמור, שההתנחלות עליה אני שומר מיותרת, ומצד שני – שאת המשימה הזו מישהו יהיה חייב לעשות – עד יום הפינוי. "
"… גם בעלי כוונות טובות נהפכים מדי יום למכשירים של אי צדק. תוצאה נפוצה וטבעית של יראת כבוד מופרזת כלפי החוק היא שניתן לראות טור של חיילים אלוף משנה, סרן… מגיש אבק שריפה וכן הלאה – הצועדים בניגוד לרצונם, ואפילו בניגוד לשכל הישר שלהם ומצפונם…
אין ספק שהם עוסקים בעסק מתועב, והרי כולם נוטים לשלום. מה הם איפוא? האם הם בכלל בני אדם?…"
הנרי ד' תורו
אהבתיאהבתי
גם אני עולה על יצועי מתוך ידיעה ברורה שהסיפור גמור, כלומר גמור לפני שהתחיל,כלומר אין סיפור כאן, כלומר הכל סיפור בסך הכל.
אהבתיאהבתי
שכל הסירוב הזה הוא לא מגניב בכלל
אהבתיאהבתי
שאלת הסירוב צריכה להשאל גם מהצד השני שלה, כלומר צריכה להתחיל במקום שבו אפשר להודות, אני חושב, שיש מלחמה. כלומר יש טרוריסטים חמושים שמבקשים להמית חפים מפשע, אפשר לכנות אותם מפקדי צה"ל ואפשר לכנותם גדודי חללי אל אקצה ועמיתיהם.
מתוך ההכרה הזו שסירוב בשעה זו עשוי לנקות את המצפון ולמנוע את הפיכתי שלי ל"שותף-לפשע", עלי לשאול עד כמה סירובי שלי גורם עוול באופן אובייקטיבי; כלומר – האם הסירוב לשמור על התנחלות והגברת הסיכון שפלסטיני חמוש אכן יחדור להתנחלות וירצח כמה אנשים – כלומר רצח בדם קר – האם מעשה זה אינו פועל יוצא של הכיבוש? כמובן שכן; אך האם רצח זה אינו פועל יוצא של סירובי שלי?
אינני מאמין בהפיכתי למכשיר-רשע או לפושע. אינני חושב שצריך לסרב באופן גורף כל כך, כי הרשע מפוזר בהרבה מקומות מחוץ לצה"ל, הרשע האמיתי אינו ביד שמכה אלא במוחות הכלכליים-פוליטיים שעומדים מאחורי הכיבוש, ואילו הפרט – במצב מלחמה יכול רק לשמור על הגינותו של באופן נקודתי. כל סירוב כוללני שכזה מחליש את מעמדה של החברה, ומסכן את הדמוקרטיה שבשמה אותו סרבן לוחם את מלחמתו הכלואה.
אהבתיאהבתי
נקודות למחשבה:
* "עלי לשאול עד כמה סירובי שלי גורם עוול באופן אובייקטיבי…"
* אין ולא קרובה להיות מצוקת כח אדם עקב המיעוט המעז לצאת ולסרב (והלוואי והיתה, שאז אולי סוף סוף היה נלחץ קדימה מהלך לסיום העוול בהא הידיעה- הכיבוש. וזה נדמה כמניעת רוע גדולה בהרבה, לא?). ודוקא רבים מאלו המסרבים מצהירים בימים אלה על נכונותם לשרת במסגרת מהלך שמטרתו הקונקרטית – סיום הכיבוש.
* "הרשע האמיתי אינו ביד שמכה אלא במוחות הכלכליים-פוליטיים שעומדים מאחורי הכיבוש…"
* …המסוגלים להמשיך במעשיהם ותכניותיהם כשגרה מתמשכת, ביודעם שעמם צייתן גם כאשר נדרש להיות נבל. בעיני חובה לסרב לרשע באשר אתה נדרש לשרתו.
וקל לדמיין מחשבה במוח של פוליטיקאי שאומר לעצמו "הרשע האמיתי הוא בקרב חיילים או מפקדים בודדים שם בשטח, ולא אצלי – המבקש את בטחון המדינה". ומי יסרב ראשון?
אהבתיאהבתי
השאלה היא בדבר חזית הסירוב. אמנם, לא תהיה בעיית כוח אדם, אבל בכך אתה מסרב כדי לנקות את מצפונך, ולא כדי לפתור את הבעיה האמיתית – הכיבוש. מצד שני – חזית הסירוב יכולה להיות בדיוק כלכלית-פוליטית, לצאת למרי חברתי ביום-יום. זאת, לצד סירוב להפוך למפלצת במהלך התערבות במהלך-צבאי נגד טרור, נדמה לי שזה הפתרון הנכון.
אהבתיאהבתי
http://www.nrg.co.il/online/1/ART/887/639.html
או כמו שנהוג לומר בצבא – אין ואקום.
אהבתיאהבתי