תומס ברנהרד
מתוך: רבי-אמנים דגולים: קומדיה

 
כבר זמן רב שאי אפשר עוד לסבול את העידן שלנו כשלמות, הוא אמר, הוא נסבל רק במקום שאנחנו רואים את הפרגמנט. את השלם והמושלם איננו יכולים לסבול, אמר. כך, ביסודו של דבר, אני לא מסוגל לסבול את התמונות האלה כאן במוזיאון לתולדות האמנות, ואם להיות כּן, הן מתועבות בעיני. כדי שאוכל לסבול אותן, אני מחפש בכל אחת מהן, על כל אחת, את מה שמכונה פגם חמור, מהלך שעד עכשיו הביא תמיד להשגת המטרה, כלומר להפיכת כל אחת מהיצירות האלה המכונות מושלמות לפרגמנט, אמר. המושלם לא רק מאיים עלינו בלי הרף בחורבננו, הוא גם מחריב אותנו, את כל מה שתלוי כאן על הקירות תחת הסיסמה יצירת מופת. אני יוצא מתוך ההנחה שהמושלם, השלם, אינו בנמצא כלל, ושבכל פעם שאני הופך לפרגמנט אחת מאותן יצירות אמנות המכונות מושלמות התלויות כאן על הקיר, בכך שאני מחפש זמן רב כל כך פגם חמור באותה יצירת אמנות ועליה, את הנקודה המכרעת של כישלונו של האמן שיצר את יצירת האמנות, מחפש עד שאני מוצא אותה, אני מתקדם עוד צעד אחד. אפילו בכל אחת מהתמונות האלה המכונות יצירות מופת כבר מצאתי וחשפתי פגם חמור, את הכישלון של יוצרה. יותר משלושים שנים אני מנהל את החשבון הזה, השפל כפי שאתה אולי חושב. לאמיתו של דבר, אף אחת מיצירות המופת האלה המפורסמות בעולם כולו, ולא משנה מי יצר אותה, אינה שלמה ומושלמת. זה מרגיע אותי, אמר. זה גורם לי להיות מאושר, ביסודו של דבר. רק כשאנחנו מגלים, שוב ושוב, שהשלם והמושלם אינם בנמצא, יש לנו אפשרות להמשיך לחיות. איננו יכולים לשאת את השלם ואת המושלם. אנחנו חייבים לנסוע לרומא ולקבוע שכנסיית סן פטרוס היא מוצר עלוב וסר טעם, שהמזבח של ברניני הוא טמטום ארכיטקטוני, אמר. אנחנו חייבים לראות את האפיפיור פנים אל פנים ולקבוע באופן אישי שהוא בסך הכל אדם גרוטסקי וחסר ישע ממש כמו כל האחרים, על מנת שנוכל לשאת את זה. אנחנו חייבים להאזין לבאך ולשמוע כיצד הוא נכשל, להאזין לבטהובן ולשמוע כיצד הוא נכשל, להאזין אפילו למוצרט ולשמוע כיצד הוא נכשל. וכך עלינו להתייחס גם לפילוסופים המכונים גדולים, אפילו אם אלה הם אמני הרוח החביבים עלינו, אמר. הרי איננו אוהבים את פסקל משום שהוא מושלם כל כך אלא משום שביסודו של דבר הוא חסר ישע כל כך, כפי שאת מונטיין אנחנו אוהבים בשל חוסר הישע שלו בחיפושו שנמשך כל חייו בלי למצוא כלום, ואת ווֹלטייר בשל חוסר הישע שלו. הרי אנחנו אוהבים את הפילוסופיה ואת כל מדעי הרוח יחד רק משום שהם חסרי ישע לחלוטין. אנחנו אוהבים באמת רק אותם ספרים שאינם משהו שלם, שהם כאוטיים, שהם חסרי ישע. כך זה לגבי כל אדם וכל דבר, אמר רֶגֶר, הרי גם כשאנחנו דבקים במיוחד באדם מסוים, זה רק משום שהוא חסר ישע ולא שלם, משום שהוא כאוטי ולא מושלם. כן, אני אומר, אל גרקו, יפה, אבל האומלל לא היה מסוגל לצייר כף יד! ואני אומר וֶרוֹנֶזֶה, יפה, אבל האומלל לא היה מסוגל לצייר דיוקן טבעי. ומה שאמרתי לך היום על הפוגה, אמר אתמול, גם מלחין אחד מכל המלחינים, אפילו הגדולים ביותר, לא הלחין את הפוגה המושלמת, אפילו לא באך, שבכל זאת היה הדממה בהתגלמותה והצלילות הקומפוזיטורית הטהורה. אין שום תמונה מושלמת ואין שום ספר מושלם ואין שום יצירה מוסיקלית מושלמת, אמר רגר, זו האמת והאמת הזאת מאפשרת לראש כמו שלי, שכל חייו אינו אלא ראש מיואש, מאפשרת לו להמשיך להתקיים. הראש צריך להיות ראש מחפש, להיות ראש שמחפש את הפגמים, את הפגמים באנושות, להיות ראש שמחפש את הכישלון. לאמיתו של דבר, הראש האנושי אינו ראש אנושי אלא כשהוא מחפש את הפגמים באנושות. הראש האנושי אינו ראש אנושי כלל כשהוא לא יוצא לחפש את הפגמים באנושות, אמר רגר. ראש טוב הוא ראש שמחפש את הפגמים באנושות, וראש יוצא מגדר הרגיל הוא ראש שמוצא את הפגמים האלה באנושות, וראש גאוני הוא ראש שמצביע על הפגמים האלה באנושות, לאחר שמצא אותם, ומציג את הפגמים האלה לראווה בכל האמצעים העומדים לרשותו. גם במובן הזה, אמר רגר, מתאמת הפתגם שבכל זאת נאמר תמיד בלי דעת, כל המחפש – מוצא. מי שמחפש כאן במוזיאון הזה פגמים במאות היצירות האלה המכונות יצירות מופת, גם ימצא אותם, אמר רגר. שום יצירה במוזיאון הזה אינה חפה מפגמים, אני אומר. אתה יכול לצחוק על זה, אמר, זה אולי מבהיל אותך, לי עצמי זה גורם שמחה. ויש כמובן סיבה לכך שיותר משלושים שנים אני הולך למוזיאון לתולדות האמנות ולא למוזיאון לתולדות המדע שנמצא ממולו. הוא עדיין ישב על הספסל ולראשו הכובע השחור, בלי לזוז למעשה, והיה ברור שזה זמן רב מאוד כבר לא התבונן ב"איש עם זקן לבן" אלא במשהו אחר לגמרי מאחורי ה"איש עם זקן לבן", לא בטינְטוֹרֶטוֹ אלא במשהו שנמצא הרחק מחוץ למוזיאון, בעוד שאני עצמי אמנם התבוננתי ברגר וב"איש עם זקן לבן" ובכל זאת ראיתי מאחוריו את אותו רגר שהסביר לי אתמול את הפוגות. כבר שמעתי אותו מסביר את הפוגות לעתים קרובות כל כך עד שאתמול לא היה לי חשק להקשיב לו בתשומת לב, אמנם עקבתי אחרי מה שאמר, וזה היה מעניין ביותר, למשל מה שהיה לו לומר על נסיונות הפוגה של שוּמָאן, אך הייתי עם מחשבותיי במקום אחר לגמרי. ראיתי את רגר יושב על הספסל ומאחוריו את "איש עם זקן לבן" וראיתי את רגר שניסה שוב, מתוך אהבה לדבר שהיתה אפילו עוד גדולה בהרבה מקודם לכן, להסביר לי את אמנות הפוגה, ושמעתי את מה שרגר אמר אבל הסתכלתי פנימה בתוך ילדותי ושמעתי את קולות ילדותי, את קולותיהם של אחיי ואחיותיי, את קולה של אמי, את קולותיהם של סביי וסבותיי בכפר.
כשהייתי ילד הייתי מאושר למדי בכפר, אבל הייתי שוב ושוב מאושר יותר בעיר דווקא, כמו שלאחר מכן ועכשיו אני מאושר בעיר הרבה יותר מאשר בכפר. כמו שהייתי תמיד, כמובן, מאושר באמנות הרבה יותר מאשר בטבע, כך הטבע היה לי כל חיי משהו מאיים, ואילו באמנות חשתי עצמי תמיד מוגן.
 

מתוך:
 Thomas Bernhard, Alte Meister: Komödie, Suhrkamp Verlag, Frankfurt am Main, 1985.
 תרגום לאנגלית של הספר – כאן >>.

מגרמנית: חנן אלשטיין
פורסם בסטודיו 150.
 

19 תגובות בנושא “תומס ברנהרד / קטע מתוך "רבי אמנים דגולים"

  1. מרקוזה מדבר על האופן שבו התרבות שלנו העלתה על נס את השוויון, הצדק, האמת, היופי וכו', אבל למעשה – הקיאה אותם מתוכה, וכלאה אותם באמנות, שהיא חיצונית למציאות, ושאין לה השפעה אמיתית עליה. אני חושב שזה די מעצים את האמירה הזו, "באמנות חשתי עצמי תמיד מוגן". אמירה כל כך עצובה.

  2. אני לא בטוח שבאמנות הערכים האלה מתקיימים, ובכל מקרה, מעניינת השאלה מה משמעות ה"להיות" באמנות, איזה מין קיום זה, כלומר למה הוא מתכוון – האם להיות באמנות זה כמו להיות בטבע, שהוא הדבר המנוגד.

  3. מור וקנמון תוהות אם אפשר לכלוא את המרקוזה באיזה ספר מחוץ למציאות כדי שלא יהיה לו השפעה אמתית עליהן. מור וקנמון כמעט מקיאות וסבורות שמרקוזה הוא בעצם טיפש די מועצם.

  4. הייתי אומר שלהיות באמנות זה לחוות אותה אסתטית, כלומר לקרוא את מיכאל קולהאס, ולהרים את הראש מהספר ולחשוב שקולהאס הוא כך וכך, ולאבד בעצם את חוסר האמון שאנו נושאים מדי רגע ביחס לכל דבר בדוי. בעצם, להתמסר לבדיה.

    אני משער שהצדק וכו' לא "נמצאים" באמנות באופן דידקטי; אני כן מסכים לטענה של מרקוזה שקולהאס, למשל, בשעה שהוא עומד כמקרה פרטי, כסיפור של אדם ומעלליו, הוא גם עומד כסמן של מאבק גדול יותר, שיוצא מעבר לסיפור, לאורך ההיסטוריה, דרך כל הקולהאסים אי פעם, דרך כל העוולות שעולל פעם אדם לאדם אחר.

  5. קורה לי לפעמים שאני רואה עבודה,והיא אסטתית מאד וחזקה(מושלמת..)
    וזה מאיים עלי
    מצד אחד אני מתלהם
    ובאותו זמן אחוז אימה
    למה אתם חושבים זה קורה?
    איך זה אצלכם?

  6. בגלל זה ככ התחברתי לקטע
    אבל השאלה היא למה
    "המושלם לא רק מאיים עלינו בלי הרף בחורבננו, הוא גם מחריב אותנו,"
    מה הסיבה שהוא עושה את זה
    למה מושלם ככ מפחיד
    נכון הוא מזכיר לנו שאנחנו לא
    אבל כבר מזמן השלמנו עם זה
    ועדין

  7. "ראש טוב הוא ראש שמחפש את הפגמים באנושות, וראש יוצא מגדר הרגיל הוא ראש שמוצא את הפגמים האלה באנושות, וראש גאוני הוא ראש שמצביע על הפגמים האלה באנושות"… זוהי בעיניי הגדרה לגמרי לא רעה של ההבדל בין "תרבות" ל"אמנות". חלקו הראשון של המשפט מגדיר את צרכן האמנות, והחלקים השני והשלישי את אלה שעושים אמנות.
    ההגדרה שלי היא יותר פשוטה: האמנות היא מרד בתרבות. תפקידה למתוח, אף לפרוץ את גבולותיה, ולמיצער לשחק בהם.

  8. לאלכס:
    לא נראה לי שהשלמנו עם זה. תחשוב על המוות כאי-שלמות עיקרית.
    לנ':
    כאפוריזם זה היה אולי בנאלי אני חושב. זה יכול לעבוד רק כפרוזה כזו. אל תשכח שזה חלק מנובלה, ומנותק מההקשר ומהדמות שמדברת את זה ונבנית מן הדיבור הזה.
    ליצחק:
    אני לא יודע אם זה "תפקיד", אני לא חושב שיש לאמנות תפקיד, אבל אולי זו תוצאת לוואי של קיומה, וגם זה רק לפעמים. מכל מקום אם מנסים להגדיר מהם גבולותיה של התרבות שהאמנות כביכול אמורה להתמודד אתם, נראה לי שנכנסים למבוכה מסוימת.

  9. מור וקנמון חשבו ב-זעירים לרגע והן מגלות עניין בכך שלא-חושב ואי-מחשבה הם הביטוי הנעלה ביותר למחשבה.

  10. ואולי אין תפקיד לאמנות, אלא רק אמנים המחוייבים לעשייתם. למשל, טעמם בהכרח צר. כלומר כאן, בשונה מעשיה מדעית, כל ההתקוטטויות בין צורות עשיה בכל תחום לובשים-פנים הדומים למאבקי-דת. לובשים פנים כאלו- ובהכרח.

    וכך,
    צרכן האמנות אינו אלא מי שצורך אמנות: עובר מסיגנון לסיגנון- ורק מתרשם.. כמו איזה מאזינה-שומעת מנומסת בסמינר בפילוסופיה, שבהחלט יכולים לרוץ בו גם צעקות, שמנסה להבין על מה כל הביקורות הללו.

    אמן אינו אלא יוצר מחוייב.. הוא מחוייב לעשיה מסויימת, ומכאן, כמובן, הוא רואה פגמים בעשיות אחרת. הוא למה לחפש אותם, שהרי הוא פשוט רואה אותם. משהו כזה.

  11. מור וקנמון לא-חושבות את השאלה האנטיביוטולוגית הבאה, משתרכות אחרי יצחק שפי:
    אם תרבות ללא אמנות נהיית תרבית, למה תהיה התרבות עם אמנות?

  12. "היופי הוא כעס" (ומהו כעס אם לא מרד, סוג של מרד).
    את בעצם מגדירה את המדע כמשהו יותר אובייקטיבי מהאמנות, ולכן יותר נעלה… אנחנו חלוקים נואשות, חבל-על-הזמן במובן המקורי. המדע הוא במקרה הטוב לא יותר מאשר חומר שממנו הציפור בונה את קינהּ, לא הקן עצמו. והנעלה הוא לא הזרדים אלא הקינים.
    גם הפילוסופיות והדתות הן יותר סובייקטיביות ממוזיקה, למשל. ואם הן תופסות-מצליחות זה בגלל המוזיקה שבהן, לא בגלל האמירות-טיעונים.
    לגבי הפיסקה האחרונה בתגובתך: נראה לי שהיא מסלפת לחלוטין, אפשר לומר עושה קירקס ממה שנאמר בקטע של ברנהרד (זכותך, כמובן).

  13. ככלל, לא באתי לרמוז, בשום צורה ובשום אופן, על מדע כאובייקטיבי או כנעלה וכדומה.. בכלל, אני מחוץ לדיונים על סובייקטיבי ואובייקטיבי ומדע ואומנות וכו'. הללו בפשטות מרדימים אותי.

    ניסיתי לתהות לרגע על התופעה המרתקת ש (בציטוט לא שלי:) "אין ניטשות מחלוקות (בין מתמטיקאים, נניח) בשאלה האם התנהלו הדברים בהתאם לכלל אם לאו. אין מגיעים בעניין הזה לידי אלימות, למשל".

    ובכן, אם תצא לרגע מהמחשבה שדיברתי על משהו שנעלה ממשהו אחר (בזכות אובייקטיביות שלו לכאורה. או סובייקטיביות וכו) ישנה עובדה מפתיעה: שניטשות מחלוקות חריפות בין אמנים; ממש כמו בסוגי עשיה פילוסופית שונים לגמרי. והמחלוקות הן נוקבות בתכלית.. למה זה?

    אפשרות אחת היא לומר "האמן מחוייב"- טעמו, למשל, הוא צר מאוד: לא יצרוך כל יצירת אמנות כמו סטודנט מתחיל או חובב-אמנות, נניח. ישנם אופני-עשיה בעבורו שהינם אנלוגיים לחילול-קודש.

    ומה שכתבתי בסוף היה לעומת הטקסט. וודאי, כל המחפש – מוצא. אלא אמן מחוייב אינו נדרש בכלל לחפש: אלא אם הוא עושה את שלו ומחוייב לעבודתו, בפשטות, הוא רואה את הפגמים- ואינו נדרש לחפש דבר.

  14. אם להיות פרובוקטיבי:

    ‘Mendelssohn is like a man who is only jolly when the people he is with are all jolly anyway, or like one who is only good when he is surrounded by good men; he has not the integrity of a tree which stands firmly in its place whatever may be going on around it' And 'what does Mendelssohn's music lack? A “courageous" melody?’

    -דברים שנכתבו ע"י הוגה לא זניח בשנות השלושים של המאה העשרים. לקחתי דווקא את הדוגמא הזו, כי היא מזומנת-ליד, אבל היא קצת יכולה להזיז את ההקשר.. דמיין שאני נותן לאדם עם אותו טעם מוזיקלי, נניח מלחין כזה, את אינשטורצאנדה נוייבויטן.

סגור לתגובות.