מפות השולחן המוכתמות, סימנים של סיגריות סביב הצלחות על שולחן הישיבות באולימפוס, מפיות שלא הוחלפו, פרחים באגרטלי בדולח וגם התפריט החדגוני, מבחר היינות החלש – זה כשלעצמו העיד על משבר עמוק בעולם האלים. האלים חדלו לבוא או שהיו מסתלקים מהישיבות בשרירות לב. את מתנות האלים אכלו באורח לא אסתטי (ובניגוד לכללים), נמנמו ליד השולחן או הוציאו קולות רמים מן הגוף. גורל העולם הלך ונשמט מידם. זאוס נפגש עם הרמס בארבע עיניים, יותר מהרגיל.
אפשר היה לחזות מראש סוף-עולם כזה – אומר זאוס להרמס – אין אנו בני אלמוות, למרבה הצער. אבל מהלך המאורעות הוא מחפיר בצורתו ומזעזע. לא נותיר אחרינו דבר, אף לא זיכרון טוב. והרי לא הכל בתקופתנו היה רע – יש לטכס עצה – אומר זאוס להרמס.
הרמס יועץ לבחור את אחד האלים לקורבן ולהקריב אותו בידי אדם. כזה סופיזמַט קטן. הרי זו היא, בסופו של דבר, דרך הנפשה שדתות הרבה נזקקות לה. עד כה לא עלה הדבר יפה, אבל אפשר לנסות פעם נוספת. דומה הדבר כאילו התפרץ אלוהים להרצאה של פרופסור לפילוסופיה, גם אם אלה הן הרצאות של אתיאיסט. אחרי ככלות הכל, אין אדם מסכן כאן דבר. המסך המפריד בין העולמות – העל-טבעי והארצי – מחורר כבר מזמן.
בקלות מתמיהה הסכים דיוניסוס, באורח נסיוני על כל פנים, להסתכן בתפקיד הקורבן. הוא הסביר שהחיים איבדו בשבילו מזמן את קסמם ופשרם, וחוץ מזה הוא סובל ממיגרנה ומתלות באלכוהול המקשים עליו למלא את חובותיו. כל העניין נראה מהיר ביצוע ונטול כאב – ואם כך, יצא אל הפועל.
אך האם באמת נטול כאב? לזאוס היו ספקות קלים.
– אז ספּר בדיוק איך זה היה? הוא שואל את הרמס.
– נו, הכל עבר בלי כפייה ובלי סצנות לא-נעימות וטריוויאליות.
– האם דיוניסוס סבל? שאל זאוס בנאיביות.
– הוא לא רק סבל. הוא בכה. והוא קרא לאלוהים להיות עֵד.
————-
מתוך: "מלך הנמלים", 2001.
מפולנית: דוד וינפלד
פורסם בסטודיו 150, פברואר 2004
דרור בורשטיין
מתחת לשולחן 