עקרונית, היד עם השעון יכולה להיות ידו של פרס. עקרונית, היד בלי השעון יכולה להיות ידו של ברק. שתי הידיים, מכל מקום, נתונות בשרוולים לבנים. לכן, עקרונית, יתכן שהידיים המצולמות אכן אינן ידיהם של פרס ולא של ברק, אלא של אדם שלישי נעלם, השוכב או עומד מתחתם, אולי איש קצר-קומה במיוחד, לבוש חולצה לבנה, לעולם לא יגיע גבוה מספיק כדי להיות חלק מהתמונה, והוא, כל תפקידו בתיאטרון הזה, הוא להחזיק לשני האנשים האלה את הראשים בזמן שהם מדברים. לפעמים הוא חושב שהם מדברים עליו. הא! הדבר שהוא אינו רואה (אבל אנו יכולים לראותו), הוא שהאנשים האלה אינם מדברים כלל. פיותיהם סגורים. הם אפילו לא מביטים זה בזה: מבטיהם יוצרים זווית ישרה; הם שותקים כי הם יודעים משהו והם לא יגידו לנו אותו לעולם. לפעמים אני מרגיש כמו הגמד הזה.

 

תצלום: מיקי קרצמן

5 תגובות בנושא “הגמד (על תצלום של מיקי קרצמן)

  1. אני מנסה לחשוב מה יהיה לגרי אפשטיין -האלטראגו של רשימות -להגיד על זה ולא מצליחה . מוצלח, חכם, חושפני, מדהים.

  2. זו תשוקה וותיקה של שרפרפים להדבק לגמדים, תמיד אפשר לקוות לאפגרייד ולהעשות לכסא לתועלת האחוריים.
    אגב, דרור, מאיפה המילה שרפרף בעברית?

סגור לתגובות.