- רמברנדט – מאה תצריבים מקוריים, מוזיאון תל אביב, אוצר: דורון לוריא (הערה מאוחרת)
רמברנדט, שלושת העצים, 1643
- העולם נבקע לשניים, מבעד חשרת עננים בוקע אור השמש. זה יחלוף מיד, הפתח ייסגר, הקווים הישרים שכמו שורטטו בדיו וסרגל ייעלמו, העולם ישוב לקדמותו. אבל בינתיים, העולם נבקע מכוח הקווים. נס קרה (אגב, יש סברה שאת הקווים הוסיף אמן אחר). למי אכפת מזה? למען האמת, לאיש לא. רמברנדט רואה את העולם, וכולו מצביע אל האור: אלכסונים זעירים של כנפי טחנת רוח, מוט ארוך ביד דמות בין שני הגזעים הראשונים מימין, ועוד. אבל איש בעולם אינו מבחין ברמזים האלו: לא הדייג, שחכתו מציגה זווית ישרה, ימינה ולמטה, לא זו שלידו, הבוהה במים, לא נוסעי העגלה הפונים ימינה, הלאה מכל זה – אפילו לא הדמות הבודדת, היושבת, מתבוננת ימינה – אולי דמות של אמן הבוחן את הנוף.
- "וכל העם רואים את הקולות" וממשיכים בשלהם. לאיש זה לא אכפת. רק ציפור אחת מנתרת מן הענף של העץ השמאלי כלפי מעלה, מחברת במשהו את "העולם" האדיש עם האור השופע. ללא הציפור אולי היה קשה להבחין בסגידתו של העץ שממנה היא קפצה, בענפי-הזרועות הפשוטים לצדדים. הציפור מקנה לעץ את מלוא נוכחותו. ובסמוך לזה ענף קטן, כפוף מעט כלפי מטה, אולי עליו ישבה אותה ציפור מופתעת עד לפני רגע, שניתרה מן העצים שנחשפו, לאור השמש הפתאומית, כגלגול של שלושת הצלבים, או "סתם" כעצים מפליאים בנוף.
- יש לתמונה הזו שתי איכויות הפוכות לגמרי. לצד הישרים הסרגליים של האור הבוקע מחוץ לעולם העטוף עננים עומדים השמיים "של" רמברנדט. הוא, שראה את הישר שמנחית האל אל העולם יודע שמוטב לו למשוך ידיו מיתר השמיים, לא לנסות לגנוב את ההצגה. מי שיביט בהדפס המקורי יראה את הקווים המרושלים במתכוון בצד הימני של השמיים, כמעט נראים כטעויות, קווים קלושים ועלובים מול עבודת הרישום שמשמאל. ובאמת, ההתגלות המאירה שמתרחשת כאן היא, על הנייר, שחורה. הן אין זו רק אלומת "אור", אלא בה בעת קווים של מחיקה. האור מוחק ומסנוור את כל העבודה. ובאמת, אנו יכולים לראות מה שקרה כאן רק משום שזה קרה "בפינה", ולא על פני כל היקום. האור הזה, אילו היה בוקע ומציף את העולם ואת הנוף כולו, היה מותיר לנו רק מחיקה. אבל גם במופעו המצומצם הוא מאיים כפי שהוא מפעים, כלומר נשגב. ואת כל זה, כלומר את הנשגב, אין איש (מהדמויות בתוך התמונה) רוצה לראות כאן.
- "שלושת העצים" של רמברנדט (1643) עשויים להזכיר עבודה אחרת של צייר צפוני אחר, הלא הוא פיטר ברויגל, בנוף עם נפילת איקרוס שלו, מוקדמת בשמונים וחמש שנה. כמו בציורו של ברויגל, העולם מוצג כאן כמופת של אדישות, וליתר דיוק כמופת של אדישויות שונות, כלומר כמופת של החמצה מדהימה. אבל בעוד שאצל ברויגל נופל איקרוס, אצל רמברנדט נופל רק אור. מבטו של האמן, הן בציורו של ברויגל והן בתצריב של רמברנדט מוצג כמבט התופס את ההתגלות ואת החמצתה בבת אחת. כאמור: קווים שחורים אלו, האם הם אור? ואולי בדיוק מפני כוחה המוחק, המאיים, של ההתגלות, מופנים מבטי הכול בנוף הזה, בצדק גמור? ונניח שהיינו מבחינים באיקרוס נופל למים; ונניח ששחיינים מצוינים אנחנו; בשלוש תנועות אנחנו מגיעים אליו, מושים אותו כמו נעל משלולית – מי מאִתנו יכול היה להיות חצוף דיו כדי לקפוץ ולהציל את מי שמיתולוגיה מפורטת כתבה אותו אל הטביעה?
6 תגובות בנושא “שלושת העצים (רמברנדט)”
סגור לתגובות.
מתחת לשולחן 
במוזיאון תל אביב בנו באחד החללים
מיטה זוגית ע נ ק י ת.
לא הסכימו לגלות לי כלום.
יש לך מושג של מי התערוכה?
אהבתיאהבתי
לא ידוע לי. אבל
זה נשמע מבשר רעות.
אהבתיאהבתי
התחלתי לקרוא את התיאור (אני מאוד אוהבת את הכתיבה שלך כאן היא לוקחת אותי למקומות נעימים מאוד) ומייד צף ועלה בי הציור של ברויגל, ואיך ששמחתי לגלות אותו בחלק השלישי. מייד אני הולכתלבדוק מה קרוה בלינקוק שלו.
אהבתיאהבתי
מושא האדישות בציור של רמברנדט הוא האור, הפלא האלוהי, העשייה האלוהית, שהם בחזרת נסתר הן לאלו מביננו המאמינים בכוחו, והן לאלה המתעלמים או כופרים בו. אצל ברויגל מושא האדישות הוא המוות, שאין יותר נוכח ממנו בחיינו מי שלא נהי.
האמן הוא היחיד הרואה את האור האלוהי
האמן הוא המביט היישר אל פני המוות
מה לעזאזל אני מנסה לומר פה? תמהתני
אהבתיאהבתי
זה מה שבעצם ניסיתי להגיד אני חושבת. מאמינה בזה לגמרי (עם כל היומרות המתבקשות לגבי אישיותי שלי)
אהבתיאהבתי
האמנים שאני מכיר לא שולטים בדבר למעט כלי העבודה שלהם, שזה שלטון די מצומצם.
במה שאת מכנה פני המוות כולם מביטים, או לא מביטים, באותה מידה, אני חושב.
ואת האור האלוהי רואה אלוהים. האור בתמונות האלה הוא רגיל לגמרי, כזה שכל אחד יכול לראות ואף רואה מדי פעם.
אהבתיאהבתי