חוקר האמנות נורמן ברייסון, בספרו החשוב על ז'אנר הטבע הדומם כותב כי מהותו של הז'אנר היא בהפניית העורף לאנושי, לציורי העלילות ההיסטוריים, שבאופן מסורתי נחשבו יותר מן הטבע הדומם. מה עושה ברויגל בתחריט הזה (הכוורנים וגנב הקן, 1568)? לוקח קצת מן האנושי, קצת מן הטבע הדומם, ומחבר אותם. כלומר, מסרב לחלוקה בין אדם ודומם.  מה משמעות החיבור הזה?
אלו כוורנים בעבודתם. הם עוטים מסכות קש ואוחזים כוורות קש. אחד מהם, ועוד נשוב אליו, מטפס על עץ. אם מישהו מעונין להבין מהי אותה "התגלות" שלפעמים מדברים עליה בהקשר אמנותי-קונקרטי ולא מיסטי, ינסה לדמיין את המבט של ברויגל במה שהוא ראה כאן. הוא ראה דבר פשוט לגמרי, אנשים עובדים, והמראה הזה של אנשים ערופי פנים המם אותו. לנו נותר לנסות ולהבין מה קרה שם, כלומר, מה קורה כאן.
במבט ראשון, האנשים נראים כאילו פרצופם נערף. הם אינם יכולים, כך נראה, להביט. הם נאטמו כלפי העולם. האנשים הללו מחזיקים בידיהם סלי-קש, אבל סלי הקש גם קובעים את פרצופם. פתאום מובן כי האנשים נתונים ב"מסכות", מנקודת מבטם הם מביטים מתוך "כוורת". הם מביטים בעולם בדיוק כפי שהדבורים מתבוננות בו: דרך הקש הקלוע. מבחינה מטפורית, ביצירת אמנות כזו, זה כמעט כמו לומר שהאנשים הללו הם דבורים בעצמם. ובאמת, קיימת זהות מפחידה בין שלושת הכוורנים שעל האדמה: התחפושת הופכת אותם לאחד כפול שלוש. ממש כמו חרקים, דבורים, איש זהה לחברו. נסו לדמיין את דיבורם: האין הוא דומה קצת לזמזום?
הכוורנים משתפים פעולה עם הדבורים העמלניות במסגרת יצרנית גדולה שמטרתה הגדלת כמות החומר (דבש) בעולם. ברויגל ראה ששיתוף הפעולה הזה משווה בין האנשים לבעלי החיים ולדוממים. חיי הייצור והעמל כשלעצמם הם "טבע", סגורים הרמטית. אבל אצל ברויגל יש מישהו אחד שנחלץ מן הגורל הזה. הוא מטפס על העץ. הוא לא מוגן. כלומר: חשוף לעקיצת הדבורים. אבל הוא אינו דבורה. אינו "סגור" עם הדבורים באותו סוג של קיום. הסרת המסכה שלו מחזירה לו את אנושיותו גם במחיר של הסתכנות בעקיצה ובנפילה. מה הוא מחפש שם למעלה? מדוע הוא נאחז כך בגזע? לא ברור. מה שכן ברור, שהוא פשט מעליו את המדים האחידים ואת המסכה, סרב, נמלט, הפך בחזרה לאדם. איננו רואים את פניו, אבל ברור לנו שהוא אינו זהה לשלושת האחרים. אין לו סל, והוא עומד לגנוב "סל" קטן אחר, קן ציפורים. סמל של מעוף?
כמו בציור אחר שלו, יתכן שברויגל מתייחס לפתגם הפלמי שאפשר לתרגמו בערך כך: "מי שיודע היכן הקן – הוא בעל ידע, מי שגונב אותו – הוא בעל הקן". אם אכן לפתגם זה מתייחס ברויגל, הרי שאפשר לפתח מחשבה כזו: הפתגם מבדיל בין בעל הידע התאורטי לזה שפועל. אפשר לדעת היכן הקן, אבל רק מי שיטפס על העץ יפיק משהו מן הידע הזה. הכוורנים "יודעים" על החיים. המטפס חי.
בציור, ברויגל מוחק את ההבדל בין היודע והמטפס: שניהם עומדים ליפול (אחד מהעץ, שני לנהר). האם מחיקה כזו עומדת גם בבסיס התחריט? או שמא בתחריט, בו המטפס מצויר באופן שונה מבציור (יציב יותר, כובעו אינו נופל) היחס לזה שנוקט בפעולת ההיחלצות שונה? קשה לקבוע. כדאי אולי להשאיר את שתי האופציות (שתיהן, אגב, נעשו בסמיכות זמנים) זו לצד זו.
ובכל זאת מפתה לראות את התחריט הזה כסיפור של היחלצות, של התעלוּת. שהרי האמנות מציעה בדיוק את סוג המוצא הזה. את העץ הגבוה שאין צורך לרדת ממנו, שמאפשר לראות טוב יותר תוך יציאה מסוימת מן העולם, "פשע" במובן מסוים, הסתכנות בנפילה. מעל לחיים אבל לא במנותק מהם, כלומר – בתוכם בכל זאת. הגזע מחבר בין האדם לקרקע של הכוורנים, מרחיק ממנו אולי את הזמזום ואת העוקץ. אבל רק לרגע. לגנב הקן יש רק סמל של מעוף, ביצי ציפור. הדבורים, לעומתו, יודעות היטב לעוף.
 
 
 
 

7 תגובות בנושא “הכוורנים

  1. הם שלושה, הוא רק אחד; הם ההמון העמל, חסר הפנים. הוא? הוא איננו חלק מהם, הוא מבודד. תלוי על עץ כמו פרי, פרי מוזר. הוא איננו תלוי על העץ, הוא לופת את העץ כל עוד נפשו בו. העץ מספק לו משענת – כי מי שאינו עובד, חייב למצוא מקור פרנסה אחר להיזון ממנו. יש מספיק סלים המפוזרים בשטח; אחד מהם יכול היה לשמש אותו. אבל הוא לא רוצה. הוא מתרחק, מראה להם את גבו, מביט אל העבר השני, אל צריח המוסתר בין ענפי העץ. אולי צריח של כנסיה, אולי מגדל ששייך לטירת האציל. גם האציל וגם האליטה הדתית אינם טורחים בעבודת כפיים, יש להם עץ שמזין אותם. עץ חסר פנים, שאינו רואה את המציאות ניכחה.

  2. כמו שהכוורנים רודים דבש מהדבורים העמלניות, הדבורים אינן מוסרות את הדבש מרצונן, הדבש נלקח מהן
    כך האצילים והכמרים רודים מהמוני הפרולטריון את הדבש שהוא שלהם בדין, בכוח המעמד, בכוח המוסכמה ההסטורית, בכוח ההרגל

  3. דומה במשהו לגנב המבקש להסתיר פניו. הכוורן (או שמא יש לומר מכוורתן?) השמאלי נדמה כנמלט שבחיקו דבר מה יקר ערך, הימני נדמה כעט על סל הקש כמוצא שלל רב בתאוותנותו של החומד. סל הקש המושלך בצד מוסיף גם הוא לתחושה שאנו מביטים באתר ביזה. מעשה המרדה כמעשה חמס? (אולי – גם העמלים והיגעים כגנבי קנים?)

  4. לבסנוורים: באמת הלפיתה של העץ מושכת את העין. ובמיוחד כשמשווים לציור שקישרתי אליו. נראה שזה יותר מסתם אחיזה של מטפס. במיוחד שמרוב אחיזה הראש שלו כמעט נעלם, וכך הג'סטה עוד יותר מודגשת.
    לשפינו: הנקודה הזו אכן נראית לי העיקר: ההבדל בין הכוורנים למטפס ועד כמה הוא קיים בכלל. אני מסכים עם הזיהוי של הכוורן השמאלי, יש בו משהו מתנועת הנמלט, כמו מישהו שגנב זה עתה חולצה מכלבו ומחפש את הדרך החוצה.

  5. מהו הקסם הזה שברויגל מעורר בנו? הרי אפשר לעמוד מול התמונות שלו נפעמים שוב ושוב. פקחת את עיני ועדיין הן נותרו עצומות לרוחה.
    קסום.

  6. אני חושב שברויגל מביא אותי למין הבנה ש"כן, זה ככה באמת". זו לא תשובה בהירה מספיק. גם קפקא הוא כזה, אגב. שאתה מרגיש שנכון, שככה הדברים פועלים בדיוק.

  7. תשוקת הניצוּל-ההתעמקות של ברויגל באפשרויות הטמונות בטכנולוגיית התחריט. דומני שזה, קודם-כל זה מה שמצמית את המתבונן.

סגור לתגובות.