רבותי: לרבים מכם, תקליט זה כולל בוודאי חשיפה ראשונה למוזיקה לפסנתר של בּיזֶה; כך זה היה גם עבורי, ואני חולק עמכם את חדוות הגילוי. אין לרפרטואר הזה, מכל מקום, התייחסות בקטלוג שוואן – ולמרות שאיני נוהג לבקר ברסיטלים – הייתי מנחש שהוא מופיע לעתים נדירות, אם בכלל, בתכניות הקונצרטים. אתם עלולים, כתוצאה מכך, להתקשות בהערכת הביצועים הכלולים כאן.
לאלה מכם המקדמים את פני את התקליט בהתלהבות, אם כן, הייתי רוצה להציע פיסקה כגון "… ביצוע מלא חיים וכוח, כפי שרק פרשנות ראשונה יכולה להיות. פרשנות זו מתאפיינת ברעננות, בתמימות, בחופש-ממסורת, מסורת שאינה אלא, כפי שארתור שנאבּל המנוח העיר בכישרון כה רב, 'אוסף של מנהגים גרועים'.". מצד שני, לאלה מכם המטילים ספק באשר לתקפותן של פרשנויות אלה, אסתכן בהמלצה על שנינה כגון "…למרבה הצער, זהו ביצוע שטרם התגבש; פרשנות אשר תרה עדיין אחר מבט-על ארכיטקטוני". וכמובן, עבור אלה אשר מעדיפים, כמו שאומרים, לשבת על הגדר, יתאים מבנה כדוגמת "… אם כי, למרבה הצער, זהו ביצוע שטרם התגבש, זוהי, בכל זאת, פרשנות אשר מתאפיינת ברעננות, בתמימות, בחופש-ממסורת, שאותה ארתור שנאבל המנוח, בכישרון כה רב…", וכו'.
מטרת המִזכר הזה היא, מכל מקום, לכוון את תשומת לבכם להיבט אחד של המוזיקה היותר-מוכּרת המוקלטת כאן, היבט שקרוב לוודאי עלול היה לחמוק מתשומת לבכם ושֶיכול, אולי, להוביל לתקרית מביכה: אדוורד גריג (Grieg) היה דוד של אב-סבי מצד אמי. אמי, ששם נעוריה הוא פלורנס גריג, שמרה, כפי שעשה כל הענף הסקוטי של השבט המשפחתי, על התצורה "ei", בעוד שסב-סבו של גריג, אחד ג'ון גריג, חצה את הים הצפוני בסביבות 1740, השתקע בברגן, ושׂיכל את התנועות כדי לתת מצלול נורדי יותר לשם המשפחה. כפי שיהיה ברור מאליו, נובע מכך שדיון ביקורתי לא-מאוזן בביצוע הנדון – במיוחד לאור הקווים המנחים שיאומצו בידי המזלזלים-בביזֶה (ראו דוגמת-פיסקה מס' 2 לעיל) – כמוהו כטענה כי לקלארה שומאן נמסר מידע שגוי על אודות מהלכיו הפנימיים של הקונצ'רטו החשוב בלה מינור של רוברט.
הסונאטה של גריג, כמובן, הגם שאינה מרכיב עיקרי ברפרטואר, מנוגנת ומוקלטת מעת לעת, ומקצתכם עשויים לחוש כי יחסי אליה גובל במאמץ-יתר מסלף להבלטת האיכויות הקודרות, קרות-הרוח עד כדי מוזרוּת, של העגמומיות הכמו-איבּסנית, שאני חש כבולטת אפילו ביצירותיו המוקדמות של דוֹד אדוורד. כתוצאה מכך, עבור אלו מכם שיעדיפו טמפו מהיר יותר, בביצוע מעין-ליסטי של היצירה, תארים כגון "אותנטי לכאורה", או "ובכל זאת, אוטוריטטיבי בלי-ספק" יספיקו; וכמו כן, מיותר לציין, בהערותיהם של אלו הנוטים לתגובה נלהבת באמת, הייתי מצפה לשבחים כגון "החומר שממנו היסטוריה עשויה", "מפגש אגדי באמת", או, אולי, "מעולם, בדברי-הימים של ההקלטות, לא גוּשר פער הדורות באופן כה אוטוריטטיבי-ללא-ספק, באותנטיות כה בלתי-מעורערת".
טוב, מותר לחלום, לא? שמחתי להיות לעזר.
שלכם בכבוד,
גלן גולד
הפסנתרן הקנאדי גלן גוּלד נפטר בתאריך 4.10.82, כשבוע אחרי יום הולדתו ה-50. הטקסט נכתב כליווי להקלטתו למוזיקה לפסנתר מאת גריג וביזה, 1973. קישור לארכיונו, ובו כמה הקלטות גולמיות – בטור מימין. אפשר להתחיל, למשל, מהעצוב הזה >>. נדרש נגן real.
תרגם מאנגלית: דרור בורשטיין
מתחת לשולחן 
להשתין בקשת על מבקרים זו מיומנות.
ואכן זו קשת חיננית ביותר.
אהבתיאהבתי
זה ידוע שהבחור לא סתם את הפה, לא כשהוא ניגן ולא כשלא. כנראה יש מידה מסויימת של כישרון, שאם ניחנים בה מותר להגיד הכל. אני חושבת, אבל, שהשיא היה כשהוא אמר שבכל הנוגע למוסיקה שלו לפסנתר, מוצארט מת צעיר מדי. משעשע, אמנם, ובכל זאת…
אהבתיאהבתי
מבוגר מדי, נו, טעות שלי. הוא אמר (גלנגולד) שבכל הנוגע למוסיקה לפסנתר, מוצארט מת מאוחר מדי. הוצאתי את העוקץ, בטעות, אבל בטח הבנת…
אהבתיאהבתי
תודה רבה על הלינקים.
מי שרוצה להאזין ב ח י נ ם ליצירות רבות ושלמות של קלאסית לפסנתר – להלן לינק לאתר של הצמד הישראלי המעולה אלכסנדר תמיר וברכה עדן:
http://www.klassi.net/targ/duo/
אהבתיאהבתי
גוּלד באמת לא ידע מה לעשות עם המוסיקה לפסנתר של מוצרט. הוא הגיע אתו למבוי סתום. הוא הקליט בכל זאת את הסונטות, והתוצאה כל כך מזעזעת עד שהיא מרתקת. מרתק לראות איך מישהו עושה משהו שהוא לא יכול לעשות ובכל זאת לא מוותר. אני חושב שמוצרט הבהיל אותו מכיוון שהוא סימן עבורו את גבול הגאונות שלו. את הדבר שהוא מעבר ליכולתו.
אהבתיאהבתי
וואו. אלו מסקנות מרחיקות לכת. הייתי מסכימה איתך בנסיבות מסוימות, אבל הוא גם אמר ששופן לא ידע לכתוב לפסנתר. סוג של פרובוקטור, עד כמה שפסנתרן יכול להיות.
כשאתה אומר שמוצרט סימן את גבול הגאונות שלו, אני לא יודעת, קשה לי עם זה, כי מהדברים משתמעת איזו בכורה שיש לו, נגיד, על באך, שבלי ספק היה ב'תחום', אולי אפילו הגדיר אותו, וגם על בטהובן פתאום יש צל, ואפילו נניח בצד את כל הגריגים והרחמנינובים, עדיין נשארנו עם שני ענקים. מה גם שמוצרט – אמנם אתגר גדול ובטח לפסנתרנים – קורה שמבצעים אותו יפה, ולאו דווקא כאלה שגלן גולד נופל מהם. או שאולי לא ירדתי לסוף דעתך.
אין ספק שזה מרתק. הוא עצמו, כשעימתו אותו (או שהוא עימת את עצמו) עם סוגיית המוסיקה של מוצרט, הוא אמר שכשהוא מאזין לביצועים שהקליט ליצירות שלו, הוא מבין שבאופן עיקבי הוא ניסה להדגיש כל דבר שאינו מלודיה, כי מהמלודיה עדיף להימנע. זה גם כן מרתק. אפשר היה לומר, אולי, שהתקופה הקלאסית, עם השקיפות הזו שלה, פשוט לא התאימה לו, או משהו כזה, אבל יש לי את הקונצרטו הראשון של בטהובן, שהוא מאוד מוצארטי, בביצועו, ולדעתי (אני חושבת שלא רק לדעתי) הוא יפהיפה.
זה רק עושה את העסק יפה יותר. אני אאזין לסונטות. אין לי אותן בביצוע שלו, אבל אני אשיג איכשהו ואאזין.
אהבתיאהבתי
לא התכוונתי שמוצרט מלחין יותר טוב מבאך או מכל מלחין אחר. התכוונתי שהוא שונה, ושאת השוני שלו, את העדינות שלו, גולד לא יכול היה לקבל. העדינות שנראית לפעמים פשוטה. הוא לא יכול היה להפוך את מוצרט ל'קונטרפונקטי', מה שהוא כן הצליח לעשות עם היידן. ובאמת בעיה דומה היתה לו עם שופן, עד כמה ששופן שונה ממוצרט.
בדיוק מאותה סיבה מיצוקו אושידה או אנדראש שיף מנגנים נפלא לגמרי את הסונטות של מוצרט, אבל לא את באך.
אהבתיאהבתי
אני מסכים עם דרור לגבי "יחסי" גולד ומוצרט, והייתי מנסח זאת כך: גולד היה יותר מדי דעתן ואספירטיבי בשביל הטביעת-אצבע/ המיצלול הכל-כך ייחודי של מוצרט. היידן יותר משקף תקופה, ולכן היה לגולד יותר מקום בשביל עצמו. אבל לא הסכמתי לגבי אושידה, לדעתי יש לה עם מוצרט את הבעיה ההפוכה, היא יותר מדי גרוּפית-נסחפת. לגבי הקונצ'רטים לפסנתר של מוצרט (מ-20 עד 26) יש לי דעה קצת חריגה, אז בדקתי את עצמי שוב ושוב בשנים האחרונות: שיא השיאים זה ברנבוים.
ואם כבר הזכרתי את ברנבוים ואם כבר הוזכר כאן רחמנינוף אז בראיון עם ברנבוים בו צפיתי לאחרונה הוא אמר שרחמנינוף הוא חסר ערך בעיניו, ולכן הוא אף פעם לא מנגן אותו.
בקונצרט הפומבי-הנחשב הראשון של הילד גולד הוא ניגן את הקונצ'רטו מס' 4 של בטהובן.
אהבתיאהבתי
ההחלטה של גולד לנגן את מוצרט כמו שהוא מנגן אותו היא לא אינסטינקטיבית, גולד מסוגל לנגן קליל וסוחף, זו החלטה פרשנית-פילוסופית, הוא רצה לעשות משהו לגמריי אחר. לגרום לך לראות את מוצרט גם כמשהו לחוץ, עצבני ובעיקר מדמם.
הוא משנה את האופי ומצב הרוח הקבוע שכאילו הדביקו על המוסיקה הזו. מה רע?
אהבתיאהבתי
זה לא רע, ובוודאי שלא אינסטינקטיבי, ובטח שמעניין. השאלה אם זה משכנע כמשהו שצומח באופן טבעי מרוחו של מוצרט, כפי שמישהו יכול להבין אותה.
אהבתיאהבתי
בראיון עם גולד,הוא טען שאינו מבקר באולם הקונצרטים,בשל אמפטיה שהוא חש כלפי המנגנים
שמתרגשים וסובלים מכך,סבל נוראי שהוא יכול לחוש אותו כמאזין-צופה
הוא עשה כמובן השלכה לפחדיו ולהתרגשות היתר שלו מאולמות הקונצרטים,שהפחידו אותו פחד מוות
לכן גם העדיף להקליט ולהנציח על ידי כך את נגינתו באולפנים
ובהצלחה רבה,כידוע
אהבתיאהבתי