סולאריס, מאת סטניסלב לֶם, מפולנית: אהרן האופטמן, כתר 2003, 236 עמ'.
קשה שלא להבחין בכך שכמעט כל סרטי החלל, מה שמכונה מדע בדיוני, הם סרטי מלחמה או אלימות. החיבור הז'אנרי הזה נובע אולי מן ההבנה הנכוחה כי כל מסע או יציאה מחוץ לתחום הביתי משמעו אלימות. לא תיתכן חציית גבול ללא ערעור של סדר אחר. בסרטי המדע הבדיוני המסעות נתונים במופע אולטימטיבי ועוצמת הערעור שהם מחוללים – בהתאם. הז'אנר של המדע הבדיוני מעמיד במרכזו תמיד את שאלת התקשורת, כלומר את שאלת המציאות האחרת ביחסה למציאות המוכרת לנו. לרוב, בסרטים ההוליוודיים, האחרוּת של הישויות הזרות אינה אלא עיוות זעיר למדי של האנושי. במושגים ההוליוודיים, ארנולד שוורצנגר יכול להיות קיבורג אותנטי רק מפני שהוא שרירי במיוחד והאנגלית שלו מתנגנת באוסטרית. בישיבת מועצת אבירי הג'דיי ב"מלחמת הכוכבים" של ג'ורג' לוקאס מוצג מעגל של יצורים, שאמורים לייצג בחירי ציביליזציות אחרות, אבל שוב ושוב האחרות קורסת ומתגלה כמראה מעוותת של האנושי (כמה מגוחך הוא שאחד היצורים ה"מעוותים" של אבירי הג'דיי, לצד יודה ושאר משוני הצורה הוא כושי [שמואלל ג'קסון], כעוד אחד מסדרת היצורים המשונים המרכיבים את המסדר). זה תמיד עשוי ביחס למוכּר. אופייני, שרובם דוברי אנגלית (בטרילוגיה החדשה אף יותר מבקודמת). ה"אחרוּת" תתבטא לרוב במבטא מוזר או בשיבוש תחבירי קל, כמו היפוך סדר המילים במשפט. זה הכל.
אבל יש משהו בז'אנר המדע הבדיוני, במופעיו החכמים, שחושף דווקא את האחרות העמוקה שהספרות מאפשרת. במכתב מ-1981, הגדיר סופר המדע הבדיוני הדגול פיליפ ק' דיק ("בלייד ראנר") את העקרון המכונן של הז'אנר באמצעות המילה dislocation, כלומר "שיבוש" אבל גם "אי-מיקום", אי-מיקום שחייב להיות עקרוני, ולא מקרי. הז'אנר, טוען דיק, חייב להכות את הקורא בהלם של "אי-הכרה", שמקורו בידיעה כי העולם המתואר הוא בהכרח עולם אחר, מרחב-זמן אחרים באופן עקרוני לכל דוגמה היסטורית של האנושות. תעשיית הסרטים ההוליוודית חוטאת בדיוק בנקודה זו: אחרי הלם רגעי של אי-הכרה מסתבר כי בסך הכל מדובר בתפאורה, ולרוב בהעתקה של מיתוסים ארציים ומוכרים אל עולמות אחרים, שאינם אחרים באמת. אבירי הג'דיי הם אבירי השולחן העגול עתירי טכנולוגיה.
למרות ש"סולאריס" הוא מעידית הז'אנר, הכתרתו, על גב הספר, כ"אחד הספרים הגדולים של המאה ה-20", אינה מבוססת, ולוּ רק משום הטיפול החד-ממדי בדמויות, כמו שעבוד הטקסט כולו לרעיון המרכזי, המרתק כשלעצמו. מכל מקום, "סולאריס" הוא, בראש ובראשונה, אנטיתזה לתפיסה ההוליוודית של המדע הבדיוני. המהות ה"אחרת", שהיא כאן לא איזה יצור דמוי-אנוש אלא כוכב הלכת סולאריס עצמו, היא אחרת באמת, ונותרת אחרת לחלוטין לאורך כל הספר, עד סופו. אדרבה, כל ניסיון תיאורטי להבין מוצג ברומן הזה כמגוחך, ולֶם מתענג בבירור על תיאורו של פסאודו-מדע מפורט, "סולאריסטיקה", מדע של כישלון מתמשך, בעיקר מפני שהוא פרויקט ענק של האנשה, דהיינו של טעות יסודית: ניסיונות של עשרות שנים ומאות חיבורים להבין את מהותו של סולאריס, כמשהו מעין כוכב לכת חושב, אוקיינוס תבוני, מעין מוח עצום-ממדים וכו'.
אבל תיאורים אלו נדחים, והצטברות הידע מובילה כאן להתמעטות ההבנה. סולאריס הוא הבלתי מובן, האחר באמת, הוא המקום שבו התודעה האנושית אינה יכולה עוד לפעול, והיא נאלצת להשתתק, או להמשיך ולמלמל הבלים רפים, או לפעול באלימות, כלפי הדיבור הבלתי מובן, על מנת להשתיקו בכוח ולבטלו. סולאריס "מדבֵּר": הוא מציג בפני החוקרים דגמים "מתמטיים", הוא שולח אליהם מימושים חיים של דמויות שהוא שולה משולי תודעתם, "אורחים" כמו אהובה מתה שנוצרת מזכרונותיו של קלווין, הגיבור, ונשלחת אליו על ידי סולאריס, ספק כשי, ספק כשומרת, ספק כמדענית העורכת בו ניסוי, וספק כמהות חסרת פשר.
הכוכב סולאריס מציג מבנה של משמעות, ללא משמעות תוכנית: הוא יוצר צורות מרהיבות על האוקיינוס, אבל איש אינו יכול לפענחן; הוא שולח שליחים אל החוקרים, אבל השליחים עצמם אינם מבינים את שליחותם, ולמעשה אינם נושאים כל מסר מלבד עובדת היותם. מכאן האימה: הדוור, שנוקש בדלת מגיש לך מכתב, אבל מסרב להניח לך לפתוח את המעטפה. אתה פותח את הדלת בפניו, הוא מציג מעטפה אטומה וגדושה, ונמלט במורד המדרגות. כאלו הם המסרים של סולאריס, והמדענים בסיפור מנסים שוב ושוב לקרוא את המכתב, למרות שהדוור כבר שועט במורד הרחוב.
מכאן, שהטקסט הזה הוא גם ניסיון של תודעה יוצרת (המחבר, החוקרים-הגיבורים) להבין תודעה יוצרת אחרת (זו של סולאריס), ובעקיפין, להבין את עצמה. מה פירוש "ליצור דמות", למשל, ביצירה ספרותית? כיצד אפשר לתאר אדם שלא היה ולא נברא? או לתאר אדם שהיה ומת? סולאריס יוצר דמויות חיות-מתות כאלה ושולח אותן אל החוקרים, דמות ש"אינה אלא מראָה שבה משתקף חלק מהמוח שלך" (עמ' 180). מה פירוש "ליצור עלילה", או "מבנה ספרותי"? בעוד שסולאריס "כותב" מבנים כאלו ודמויות כאלו, לנגד עיני החוקרים המשתאים, מביט הקורא ב"סולאריס" בכתיבתו של סטניסלב לם, ומדמה שהוא "מבין" את הדמויות, "מבין" את המבנה, "מבין" את הסיפור. אבל מי שיקרא את הספר לא יוכל שלא להבין בעיקר את אי הבנתו. בספר זה, הבנת אי-ההבנה היא-היא "אי-ההכרה" החריפה שדיק מתייחס אליה, ומכאן תחושת הפחד הפשוט, שתעלה בקורא למקרא חציו הראשון של הספר, החצי שבו נבנית אי-ההכרה הזו, אי-המיקום הזה, של הפסיכולוג הגיבור ושל הקורא גם יחד.
האם מישהו יכול להבין באמת כיצד הוגה מוח אנושי (של לֶם) כוכב לכת ששולט בגורלו ומנווט את מסלול תנועתו, כוכב-חושב? האם אנו יכולים להבין כיצד ממציא מוח אנושי עולם שעין אנוש לא ראתה, כלומר חושב את האפשרי? מה עושה הכוכב סולאריס? האין הוא, בפשטות, כותב ספרות? בודה לריק צורות ותכנים?
הקורא ב"סולאריס" נידון להבין, כי מצבו כמי ש"מרחף" מעל דפי הספר הזה זהה לגמרי למצב חוקרי-החלל המרחפים מעל האוקיינוס של סולאריס: הוא, כמוהם, עשוי לתפוס תופעות, אבל לא את מהות הדבר, להציע פרשנות ליצירת ספרות, לזהות את תהליכי פעולתה, אבל לא להבין באמת מהי הספרות, מדוע היא קיימת בכלל. בסופו של דבר, אי-ההכרה עשויה להפוך כאן לפליאה, להתענגות על אפסות תודעתנו. בטחוננו היחיד כקוראים ב"סולאריס" (וגם בזה מצבנו זהה למצבו של גיבור הספר) הוא "שטרם חלף זמנן של נפלאות האֵימה" (עמ' 236), ולכן – שטרם חלף זמנה של הספרות.
מתחת לשולחן 
לקרוא את הספר
אהבתיאהבתי
רשימה יפה מאוד מאוד, אבל פרדוקסלית לחלוטין.
אהבתיאהבתי
פרדוקסלית באיזה מובן?
אהבתיאהבתי
מפני שכרגע הצעת תזה שמסבירה את סולאריס.
אגב, אני לא מקבלת את ההבחנה המובלעת בפסקה האחרונה, בין המהות של יצירה ספרותית לבין דרכי הפעולה שלה, השינוי שהיא מחוללת בקורא – גם אם לא בטוח שהמהות הזו היא משהו שניתן לניסוח מילולי. כך גם תורת הרכיבה על אופניים, וזה לא אומר שאנשים לא יודעים/מבינים מה זה לרכב על אופניים. (זה לא אני אמרתי, זה ויטגנשטיין).
אהבתיאהבתי
http://notes.co.il/oren/9240.asp
אהבתיאהבתי
אני מסכים הפרשנות ואיני מוצא פרדוקס בתיאור תהליך חוסר ההבנה האנושית.
נראה לי שאם סולאריס היה מתגלה, כדאי היה לשלוח אליו את דיוויד לינץ'.
למעשה, אני לא בטוח שהוא לא משם במקור.
אהבתיאהבתי
כן, אבל ההסבר מודע לחלקיות שלו. החלקיות טבועה בו. וכן, יש משהו פרדוקסלי ב"משמעות" של הספרות, כמו במשמעויות של סולאריס.
אני חושב שלא הצבעתי כל כך על משמעות של היצירה אלא יותר על הצורה שלה, או המבנה האפשרי שלה. בסופו של דבר, הן הכוכב והן הספר נושאים צורה של משמעות, אבל לא אומרים משהו מוגדר ("טוב למות בעד ארצנו"). רק מראים איך זה עובד.
ואני לא יכול לקבל את זה שהאפקט של הספרות הוא המהות שלה. לא נראה לי שהדוגמה של האופניים מסבירה את הספרות. אלא אם כן חושבים על הרכיבה ועל ההתקדמות במונחים יותר פילוסופיים (כמו זנון למשל).
אורן, תודה על ההפניה, שמאירה את הספר מזווית אחרת אבל משלימה, אני חושב.
אהבתיאהבתי
לא קראתי את הספר.
אבל אני מספיק שרלטן בשביל לומר שאולי מוטב היה שהיית מציין את "הטיפול החד-ממדי בדמויות" כאיפיוּן ולא כחולשה שמקבלת ציון שלילי. לגבי נקודה זאת התרשמתי שאתה דורש מהכותב משהו על-אנושי, שהיה חייב להפיל אותו, תחת נטל ההשראה היומיומית שהיתה נתבעת ממנו לכתיבת סיפור כזה באורך כזה.
אהבתיאהבתי
נו באמת, נראה לך שאני יכולה לחשוב על משהו במונחים לא פילוסופיים?
אהבתיאהבתי
גם אני חושבת שיש כאן פרדוקס, אבל אני לא חושבת שהוא בהכרח שלך. עברו כמעט שנתיים מאז שקראתי את הספר, אבל אני זוכרת, פחות או יותר, את המחשבות, ואחת מהן הייתה שכל כמה שהוא ניסה (ואולי אני כאן קצת מעל הפופיק) הוא עדיין לא הצליח להתחמק מהאנתרופומורפיה הזו, הבלתי נמנעת, שכל ספרות (יפה) או מדע (מדויק) עושים בסוף, איכשהו. גם על יומני כוכבים חשבתי את זה, אפילו יותר. וזה פרדוקסלי, אמרתי, כי בכל פעם שאנחנו מנסים לעשות צעד אחד מעבר לגבולות "החשיבה האנושית" אנחנו מרחיבים את החשיבה האנושית. זו ואריאציה-לנושא, כמובן, פחות או יותר, ולא גיליתי את אמריקה; אמרו את זה בהרבה דרכים, נגיד ויטגנשטיין, נגיד דקארט, לא יודעת, בטח יש יותר דוגמאות משאני מעלה על דעתי. הנקודה היא שכל צעד שאנחנו עושים, ממציא את השביל, וכל נסיון ללכת בין שבילים מפצל שביל נוסף. על כל פנים, המזל הוא שמהנסיונות האלו עפים לפעמים שבבים של אמנות גדולה.
אני לא רוצה להלאות יותר מדי. פתחתי את הספר, כדי לראות מה מירקרתי בו, בזמנו (אני ממרקרת ספרים, בעוונותי), ובפרק 11, ב'ההוגים', מרקרתי "האם לכבוד הוא לאדם להתפלש, לשקוע ולטבוע בתוך מה שאיננו תופס ולעולם לא יתפוס" וליד כתבתי 'היה מת'. כנראה, מה שאני חושבת שחשבתי, הוא שלעולם אנחנו לא מתפלשים בבלתי-נתפס כי אל הבלתי-נתפס לא ניתפסנו, לצערנו. יש משהו מאוד אנושי, לדעתי, באוקיינוס הזה של סטניסלב לם, בטח בהופעות האנושיות שלו ובמניפולציות ובאקרובטיקה של הדמיון והידע. אבל גם בבלתי-מוסבר הוא לא מצליח להציג אלא משוואה עם יותר מדי נעלמים, או פזל שאי אפשר להרכיב, אולי אפילו פזל בלי כל החלקים, אבל עדיין משוואה או פזל. קשה לדבר שפה לא אנושית, בקיצור. ואני, אישית, חושבת שזו גם לא חוכמה גדולה מדי לשתוק אותה 🙂
את הרשימה שלך (כרגיל) אהבתי. גם את איך שבסוף את כל האוקיינוס הזה ניקזת לספרות, איכשהו. זה יפה בעייני, ומזכיר (מהדהד) את המעמד שאתה נותן לאמנות בכלל, בפרט לכתיבה, בערך בכל מה שיצא לי לקרוא כאן, וגם באבנר ברנר המפעים. עדיין אני חושבת שהכל מעוגן במשהו מאוד, נו, מעוגן. שהכתיבה, למשל, היא יותר אלמנטרית, כמו שהדמיון.
(מה זה הרוצחים שכולם מדברים עליהם?)
אהבתיאהבתי
"בכל פעם שאנחנו מנסים לעשות צעד אחד מעבר לגבולות "החשיבה האנושית" אנחנו מרחיבים את החשיבה האנושית", זה משפט מדויק. אם כי אולי השאלה שנותרת פתוחה עדיין היא האם הרחבת החשיבה היא בגדר הנחשב-כבר, או אל משהו שלא נחשב עד אז. ואולי זה ההבדל בין חשיבה פילוסופית או אמנותית לחשיבה יומיומית.
ניקזתי את זה לספרות כי פתאום הבנתי שהאסטרונאוטים רוכנים ומעיינים בספר, בעצם. כלומר, ראיתי את עצמי משתקף בספר.
"הרוצחים" זה שם של רומן שאמור לצאת ב"בבל" בעתיד. נראה לי שלא כולם מדברים אלא רק את ועוד קורא/ת ועכשיו גם אני.
אגב, אני מירקרתי ספרים במשך כמה שנים, אבל מה שנראה מתבקש תוך כדי קריאה הופך לפעמים בקריאה שניה לאות קלון על הספר, פתאום מתברר לך שמירקרת את הקטעים הכי בנאליים. לכן עברתי לעיפרון – 0.7 כמובן.
אהבתיאהבתי
אבל כשאתה מדבר על 'אי-הכרה', אתה יוצא מהרווח שבין 'נחשב-כבר' ו-'לא נחשב עד אז', ונכנס לאיזור אחר, שחורג מהאפשרויות שבין 'מוצא' ו'ממציא' הלאה אל האפשרויות שבין ממציא ובורא (או מבטל. מכחיד. מה ההפך מבורא?)
המהלך הזה, לדעתי, לא יכול להיות נכון.
ההרחבה של המחשבה האנושית איננה בבחינת יקום שמתרחב ועושה את החלל, והיא בטח לא יקום שמתכווץ ומוחק את החלל. היא לעולם לא תהיה. גם לאמנות ולפילוסופיה אי-אפשר לתת את הקרדיט הזה, כי זה כבר בבחינת 'ויהי אור', ושום דבר איננו בבחינת 'ויהי אור'. לכן, אני אמנם מסכימה שסולאריס מבלבל, חמקמק, ושהוא אולי מדגים 'אי-הבנה' במובן של כישלון באירגון החשיבה, אבל אני לא מסכימה עם הצעד הנוסף הזה: שהוא מאפשר את אי-ההבנה במובן של 'אי-ההכרה'. אני גם לא משוכנעת שזו הייתה המטרה. אתה אומר שהתודעה האנושית, בסולאריס, הגיעה למקום שבו לא יכלה עוד לפעול, והיא נאלצה להשתתק, או להמשיך ולמלמל הבלים רפים, או לפעול באלימות וכו', אבל לדעתי הרעיון הוא דווקא לספר שזה מה שהתודעה האנושית עשתה (ועושה) (ותעשה) תמיד. שהיא פעלה בסולאריס בדיוק כמו שהיא פועלת בכל מקום אחר. ה'אחר באמת', שאתה טוען שסולאריס מייצג, הוא לא משהו נגיש, אפילו לא בספרות, אלא אם מישהו הולך לחזור מהמוות ולספר אחרת. הכי הרבה שאפשר – זה להיות נורא מבולבל, אבל בשביל לבלבל אותנו נורא סטניסלב לם ממש לא היה צריך סולאריס, מספיק היה לתאר לנו עץ ולנסות להסביר אותו.
אז מה כן? לדעתי, סולאריס באמת מבלבל את הקורא לתפארת, זה כן, והוא בהחלט שולח את הדעת למקום מעניין מבחינת ההרהורים האלו, על הבילבול והתסכול, שזה כמובן לא דבר רע ואולי אפילו אופטימי למרות המבוי הסתום. האמנות המדע והספרות מופגנות בו כדינמיקה שהולכת במקום, ומוליכה במקום, אבל כזאת שמה-זה מתעקשת. את מה שאפשר לפרש כאירוני, אולי פארודי, אפשר גם לפרש כמחווה, כמעט הצדעה, לגימגום התמידי שלנו, היומיומי דווקא. להורדת הכובע בפני מסכנים כמונו שנידונו לצליעה במקום. זה לכשעצמו יפה בעייני, ולא פחות יפה מזה היא המסקנה הבלתי-נמנעת בדבר האמנות כיחסית. כלומר, דברים שלא העלת על הדעת, סטניסלב לם יעלה על דעתך. אחלה עיסקה.
וואלה, 'הרוצחים'?
(לרומאן הבא הייתי ניגשת בהתלהבות בכל מקרה, אבל 'הרוצחים' בהחלט מגדיל את הפיתוי.)
(מה שלא הבנתי, אבל, הוא למה מירקור קטעים שמתבררים כבנאלים זה אות קלון על הספר. ולא, אהם-אהם, על הממרקר?)
אהבתיאהבתי
אני לא בטוח שהחלוקה הזו כל כך ברורה. אם באך כותב איזו פוגה, האם זה בריאה? או משהו יותר מוגבל? איפה היתה הפוגה הזו קודם? אלו לא שאלות רטוריות.
בעניין המירקור, "על הספר" במובן הטכני, על פני הספר.
אהבתיאהבתי
נגיד ככה, שבשביל בריאה צריכים להתקיים 'יש מאין' ו'יש לאין'. ובשביל המצאה 'יש לאין'. ובשביל מציאה – כלום.
אז כמובן לא עניתי על התשובה, אבל נדמה לי שאיפשרתי קצת אלימינציה, לפחות של האפשרות הראשונה. כלומר, באך לא ברא. הוא בחר צלילים, מן הנמצא, והניח אותם בסדר כזה שיצא לו משהו מדהים, "זה הכל" (אתה בטח בולע אוויר כשאומרים "זה הכל" על באך. סליחה.)
עכשיו, השאלה אם הוא המציא או מצא את הפוגה, היא כבר בגדר האפשר. כמובן אין לי מושג איך לענות על זה, כי זה קשור מן הסתם במידת האמון שאני נותנת בציר הזמן, אבל זה מזכיר לי את הספרייה הקומבינטורית של בורחס, שקיימים בה כל הספרים כי כל המילים מופיעות בה בכל הפרישות האפשריות. ואז מה? מה בדיוק עושה הסופר..?
זה לא פשוט. אבל את עניין המירקור – אותו הבנתי לאשורו.
אהבתיאהבתי