• אוספי אוקיאניה, אפריקה, דרום אמריקה; מוזיאון ישראל, ירושלים
  • הרי ברור לגמרי כי האמנות המוצגת כאן מעניינת יותר, חזקה יותר, מסתורית יותר, מזו המוצגת באולם הסמוך, זה של האמנות האימפרסיוניסטית. אולי ניסוח זה קיצוני מדי. מכל מקום, אי אפשר להבין מדוע אנשים חולפים בצעד מהיר כל כך על פני האולמות הללו, המלאים-וגדושים במוצגים מעוררי השתאות. רבים מציורי פיסארו, התלויים באולם הסמוך, הם כבר היום, עבורנו, "יפים", "נחמדים", "מעניינים". אבד להם הכושר להכות בתדהמה, אבד ולא ישוב. לעומתם, הביטו בפסלון המקסיקני (מהתקופה הקדם-קולומביאנית, כמובן) שבתמונה. כל כולו הוא נעיצת ציפורניים באדישותו של מבקר המוזיאון הנינוח.
  • אני קורא בשלט קטן, הסמוך למגן עץ גדול מגינאה-החדשה (אשר צפונית לאוסטרליה): "המלחמה היתה מרכיב מרכזי בחיים בגיניאה-החדשה. הדגמים שעיטרו את המגינים סימלו רוחות שנועדו להפחיד את האויב". הרי לכם כל העניין: אין זה מוצג "ארכיאולוגי" מארץ רחוקה, אלא מוצג רלבנטי, שהרי כידוע לרבים מאִתנו, המלחמה היתה ועודנה מרכיב מרכזי גם כאן. כדאי לבחון כאן לא רק את המגינים עצמם, אלא את הציורים והעיטורים שעל גבם, שנועדו, כאמור, להפחיד את האויב. ציורים אלה הם הראווה של המגן, דיבורו של המגן על אודות עצמו.
  • בגלל הדמיון בין מצבנו היום למצב בגיניאה-החדשה אז, מעניין לחשוב על הדרכים שבהם אנו מציירים ציורים על ה"מגינים" המדומיינים שלנו. והנה, מצבנו לא רחוק כל כך מזה של התרבויות העתיקות. פגושים אימתניים של "רכבי שטח" (ובעצם, הרכבים הללו עצמם) ממלאים בדיוק אותה פונקציה של התבליטים על המגינים שכאן, כלפי ה"אויבים" (המרכאות אולי מיותרות) שעל הכביש הישראלי. בחורות בחולצות עם הדפס שפתיים ולשון משורבבת לובשות, למעשה, ציורי-מגינים כאלה כנגד הטרדן המיני הישראלי. כתובות "No Fear" על זגוגיות של מכוניות גם הן ציור-מגן מפני פושעי-ההגה. והאם מוגזם יהיה לראות דמיון בין זיפי הזקן שלנו וה"קוצים" של הפסלון האקוודורי הזה?

דמות חרס דימיונית, אסמרלדס, צפון-מערב אקוודור, תרבות הלה-טוליטה, 500-1 לספה"נ, חימר אפור מחוספס, גובה: 59 ס"מ

6 תגובות בנושא “זיפים

  1. אם צריך להוסיף על הכותרת, אפרש ואומר שדמות החרס בתמונה השניה היא דחליל להגנת מטעי האנונה הידועים של מרכז אקוודור מפני ילדי הזרים האירופאיים ("לוס טוליטס" בעגת המקומיים). מודע שלי, בעלים של אחת החוות של דרום קיטו, מחזיק עדיין מספר צלמיות כאלה (גובהה של כל צלמית הוא כשלוש אמות) וטוען שיעילותן טובה כמעט כמו של כדורי הווינצ'סטר שהוא יורה במשיגי גבול.
    אנקדוטה משעממת היא שמגדלי האנונה ידועים בכינוי "אסמרלדס" שהם מעניקים ליפות בבנות הכפר, על שום עורן הנעים. העור המכונה בפינו "חלק" נקרא בפיהם במילה שיכולה להיות מתורגמת כ"רך", אך בלווית הבעת גועל מסוימת.

  2. תודה הדר. עניין ההגנה נראה סביר, אם כי כמובן שלא יתכן שזה מול האירופאים (זה משנה 500).
    אני חושב שלא אכלתי אנונה אף פעם. אבל נזכרתי בשחקן כדורגל אחד ששם המשפחה שלו היה אוננה. נדמה לי ממכבי יפו.

  3. מעניין, הרי הפסיל הזה נראה כמו אנונה ממש!
    חשבתי שהתכוונת לפסיל העתיק, לא לפסיל זה של החבר, סליחה.
    אגב, שימי לב שהשתמשתי במילה הנדירה "פסיל" 4פעמים בתגובה.

  4. בהקשר הזה, לא בנקל אבין מדוע חולפים המבקרים בהיכל התהילה של מכבי יפו על פני הטורסו של משה אוננה – שכלל למעשה בתחילה גם את ראשו עד שהושחת בלא עת בשל שמועה זדונית שגרסה כי אוננה גידף לאחר הפסד הקבוצה את האוהד והרב הנודע, אברהם (אברמיקו) חדד, במלים 'רב דמיקולו' – ופונים הישר אל פרוטומה של מוצי לאון.

  5. לאנונה יש חרצנים מצודדים, שחומים בוהקים וקשים כפנינים. מה שמזכיר לי שלפחות פעם, בנות ישראל הקיבוצניקיות היו עושות מהם מחרוזות, ענקים שהן היו תולות על צוארן הנישא כאשר הן היו יוצאות לחולל בכרמי האוננה.
    "מחולות עַם" קראו לזה, כוריאוגרפיות שהיו די קשות, בדרך-כלל בשוּרות, גם עורפיות וגם זוגיות.
    והזוגיות המזוגגות שלהן לא היו זקוקים לחרצנים של אוננה כי היה להם את הדבר האמיתי, את הכומתה האדומה, זו שלפחות אז, פעם היא עלתה, על כל העדיים, ואל לי לחלל כאן ולהזכיר, הס מהמגן-דודים המוזהבים של הפלבאים/ות, האפסנאים/ות.
    היום הכל כיכר המדינה.

    עוד משהו על ענקים ומגן-דודים:
    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=1925886

סגור לתגובות.