הציור שלפניכם, מאת אלברכט דירר, "ישו בין המורים" (1506), מבוסס על אפיזודה מן הברית החדשה ("לוקס", ב, 41-52). ציור זה מתמודד עם "קול" ציורי נערץ, זה של ג'ובני בליני, בציור הצגת ישו במקדש, ציור שבעצמו היה עיבוד של בליני לציור מוקדם יותר של גיסו, אנדראה מנטנייה (1460). שרשרת זו היא סיפור מעניין כשלעצמו, המעלה את סוגיית ה"דיבור למרוֹת קול אחר". כל מי שניסה לכתוב או ליצור יצירת אמנות כלשהי יודע על מה אני מדבר. המעניין הוא, שהסוגייה הזו קיימת בציור זה לא רק מבחינת ההיסטוריה של עשייתו, אלא בנושא עצמו.

ישו בן השתים-עשרה הולך לאיבוד, וכשהוריו מוצאים אותו הוא יושב בבית המקדש "בין המורים, שומע אותם ושואל אותם; וכל שומעיו התפלאו על שִׂכלו ועל תשובותיו". מה מנסה ישו הנער לעשות בציור? פשוט: לדבּר. אבל, בניגוד לשטף הרטורי שלוקס מדבר עליו, ישו של דירר מנסה להוציא מילה ולא מצליח: תחת זאת, הוא מחווה תנועה בידיו, שמגלמת היטב את ההסתבכות. נסו לחקות את ידיו ותחושו מיד את המקבילה הגופנית לטיעון המפותל. האצבע הימנית מורה למטה על האגודל השמאלי, ששולח אצבעות כלפי מעלה. אם תחברו בדמיונכם את האצבע והאגודל האחרים של ישו, תראו מיד את ה"שמונה" האינסופי שנרקם שם. ידיים מסובכות ועדינות אלו נהדפות בקלות מפני הידיים הגסות של הגבר-הקריקטורה בכיסוי הראש הלבן.

ישו של דירר מוקף שישה מורים. הריאליזם של דירר אינו מאפשר למילים "וכל שומעיו התפלאו על שִׂכלו ועל תשובותיו" להצטייר, מכיוון שאין זה משכנע שילד בן תריסר שנים יכבוש כך בשטף דיבורו עדת חכמים, ועוד יהודים. אצל דירר, המצייר תמונה שהיא, מטבעה, שותקת, נפערים כלפי פיו הסגור של ישו קולות רמים בדמות הספרים העבים של המורים. הספרים הללו, לועות אימתניים, צווחים אל הנער את הטקסטים שלהם וסותמים את פיו. חשבו נא על הספרים הפתוחים כעל לועות, וראו אותם מול שפתיו של הנער. המורים האוחזים ב"ברית הישנה" העברית מדגישים בספריהם הכבדים את העדרו של הספר החשוב מבחינת דירר, ספר הברית החדשה, שעדיין אינו בנמצא, שהרי ישו עוד נער, וטרם נצלב.

הציור הזה הוא על ספרים המונעים מספר, או מהספר, להיכתב. קולו של ישו ניגף מפני קולות המורים. ספרו מחוק ונעדר, כלומר סגור במלוא מובן המילה, וספריהם מצוירים ופתוחים. יתרה מזאת, המתבונן בציור כמו מוצא עצמו משתתף במעשה הכיתור וההשתקה של ישו: הציור אינו בונה שום ריחוק פרספקטיבי בין ההתרחשות למתבונן. להתבונן בזה משמעו להיות ה"מורה" השביעי במעגל הקולני. אתה ממש מרגיש איך אתה חוסם לו את האוויר בעצם קיומך. עיניך הפתוחות הן כספר נוסף.

אבל למעשה, הציור של דירר הוא "ספר" המכיל את ספרי המורים. לאט מבחינים בניצני הניצחון של ישו עליהם. חלקם כבר סגרו את ספריהם העבים. אל מבטיהם מחלחלת הבנת הטעות. כך, הציור של דירר הוא קול נוסף, "שקוף" אבל רם, המכיל את קולותיהם של המורים וגובר עליהם, מאפשר להם פתחון פה רק על מנת לגחכם ולנצחם. כלומר, מבחינת דירר ברור מי "צודק", וספרי הבשורה של ישו כמו קיימים בציור "מאחורי הבד", מאחורי הקלעים.

והרי מבחינת הנצרות כדת זה בדיוק מה שנעשה ליהדות: ספרינו לא נמחקו, אלא נבלעו ועוכלו. נפתחו על מנת להיסגר. נשמעו על מנת לא להישמע עוד. פתאום מתברר, שהציור של דירר, כ"סוכן" של הברית החדשה, עושה בספרים ובמורים שבציורו – אבות אבותינו – בדיוק כמעשה הנצרות ביהדות.

12 תגובות בנושא “ישו בין הספרים

  1. בעיקר לספרי "הברית הישנה", שהופכים עבור הנצרות למעין מבוא לברית החדשה, ובאופן כללי יותר, הספרים כמייצגים של היהדות.

  2. לעומת הציורים שבקישורים הציור הזה מעביר תחושה מיוחדת.
    המורים היהודים דומים לפגרים מהלכים ומעוררי מאוס וגועל לעומת ישו הצעיר והתמים.
    יש אמירה ברורה על היהדות שהמיצגים שלה כבר עם רגל אחת בקבר ונאחזים בחיים לעומת הנצרות הצעירה והרעננה.

  3. כנראה שזה נכון שיש בארבע הידיים האלה 8 , אבל אני במבט ראשון ראיתי בהן צלב, הצלב העתיד לבוא. ואולי, אם ללכת בקו שלך, בציור הזה עצמו יש צליבה.
    הידיים נראות מסמלות צלב במידה כזאת שמוזר בעיניי שלא ציינת זאת, אולי כי זה נראה לך יותר מדי מובן מאליו.

  4. לא נראה לי העניין של הצלב, למרות שצורנית זה בוודאי נכון, מכיוון שחצי הצלב הוא של הידיים של ישו, ולא נראה הגיוני שהוא צולב סמלית את עצמו.
    בעניין המורים, אפשר להבחין בין כמה רמות של קריקטורה. ההוא עם המטפחת הלבנה אינו דומה להוא עם האותיות על הכובע (מצחיק ביותר כשלעצמו)

  5. למה לא משתתף בצליבה של עצמו? ב-ויה דלורוזה הוא הרי נושא את הצלב על גבו. וכל התיאולוגיה של מכפר על חטאי הכלל. הידיים בציור נמצאות במרכז החזה שלו – כמו תליון בשר-ודם.

  6. היהודים מחווים באצבעותיהם הגרומות והזקנות את הצלב הסמלי אבל ישו בעצמו חייב להושיט את ידו כדי לסגור מרצונו את הצלב שהיהודים מציעים לו.

    הצלב הוא כמו התליונים הנוצריים אבל הוא נוצר במחווה של אצבעות היהודים ואצבעותיו של ישו.
    גם אני ראיתי את הצלב ולא ראיתי את ה8.

    שימו לב לסגירת היד של הזקן המחייך ליד ישו.
    האף הנשרי וצפידות פניו של היהודי, מזכירים עוף טורף.
    בסגירת היד וחיוך הנצחון רואים עוף טורף שהצליח ללכוד את הטרף אבל אנחנו יודעים שישו סוגר מרצונו את הצלב ומוכן לקרבן.

  7. שלום דרור!
    האומנות בימנו עושה שימוש במוטיבים פאגניים ונוצרים בצורה סמויה כדי להעביר מסרים אל הצופה.
    תוכל בבקשה לתת לי דוגמא של יצירה מודרנית המשתמשת ברעיון הבגידה בישו ו/או ישו אצל הסופרים. אשמח מאוד אם תוכל לסייע לי בזה…

  8. מצטער תמיר, אני לא חושב על משהו מיוחד מלבד כמה תצלומים שמצטטים מעמדים של הברית החדשה, כמו הסעודה האחרונה של עדי נס ואחריפ שאפשר למצוא בוודאי בגוגל. היתה פעם תערוכה ושמה "התגלות" במוזיאון ישראל שאצר כמדומני ניסן פרץ, ובה היו כמה עבודות בכיוון הזה.

סגור לתגובות.