מורנדי, טבע דומם גדול עם קנקן קפה, 1933 (תחריט)

 

תמונות הטבע הדומם של ג'ורג'ו מורנדי הן עולם. העולם הזה כשלמות סגור בפנינו, למרות שאנו יכולים לראות כל פעם פרגמנט אחד שלו, ולפעמים כמה מהם בבת אחת. בקבוקיו מזכירים לי את שליחי הטירה של קפקא. תמיד חלק מ-. מכירים רק חלק מ-. לא תמיד מוכנים לדבּר. לפעמים הם המתחילים לדבּר, אבל אתה בדיוק נרדם, לא מרוכז. רק כשתפסתי את מהותן הפרגמנטרית של עבודותיו של מורנדי, את התייחסותן לשלם מדומיין וממשי, הבנתי עד כמה השקט שלהן מטעה.

בעולם הזה יש כמה משתתפים קבועים לצד אורחים מזדמנים. מתנהלות בו מערכות יחסים "משפחתיות", צפופות, שלא נדע מה טיבן. הוא מציע מעין שיטת תיווי למוזיקה שלעולם לא תישמע. רילקה, ביחס לסזאן, דיבר על "דיאלוגים" בין צורות וצבעים. אבל האם זה דיאלוג? אולי דווקא שתיקות יש כאן? סרוב לדיאלוג? מה משותף לצדף שבימין ולקנקן הקפה, הנחבא אל הכלים פשוטו כמשמעו? מה בכלל עושה שם הצדף הלבן, הפראי, מי הביא את הזָר אל הבית? האם זה דיסוננס או קונסוננס? מדוע הקנקן הגדול וקנקן הקפה מפנים עורף זה אל זה? מהו הכלי המשולש שבשמאל, מה הוא עשוי להכיל? והכתם האליפטי הכהה, בין הכלי הימני לקנקן הגדול, כיצד הוא נגרם? מה היחס בין הכלים הקטנים והגדולים, האם, נגיד, סוגדים הקטנים לגדולים כפי שאנו סוגדים לאלוהינו? וכיצד, למרות כל השאלות האלו ורבות אחרות, שוררת תחושה חזקה של הרמוניה בגיבוב הכלים האפל הזה?

      

. . .

 

בשנת 2003 נקלעתי עם בני, שהיה אז בן ארבע, למוזיאון מורנדי שבעיר בולוניה באיטליה, עיר הולדתו ופטירתו של מורנדי. דבר אחד עליכם לדעת על בני: הילד ניחן בחוש ריח רגיש בצורה בלתי רגילה. כשנכנסנו למוזיאון השקט והריק כמעט שבפיאצה מג'ורה, טען הילד כי הוא מריח ריח משונה. אני לא הבחנתי בדבר, ולכן הנחתי כי הריח בא ממני. עברנו בין הציורים, עד שפתאום הרחתי גם אני משהו. הילד, בשלב זה, סתם את האף בחוזקה. ממסדרון קטן, בצד שמאל, נפתח מעבר לחדר צדדי. נאלצתי כמעט לגרור את הילד פנימה. ניצבנו בתוך שיחזור מדוקדק של הסטודיו של מורנדי. מיטה, כַּן ציור, תמונות על הקיר, מכחולים, מעיל, כובע. בתוך המוזיאון המצוחצח והממוזג נשתלה מובלעת של תערובת ריחות שכללה, בין היתר, טרפנטין, בגדים ישנים, רהיטי עץ עתיקים, ואוויר מדוחס. על המיטה ישב מורנדי, מעשן מקטרת, ואמר לכיוון הקיר "הריח בא ממני", דימיתי לרגע.

ואז פתאום, על הרצפה, נסתרים מעין כמעט, ראיתי אותם. הרפיתי מידו של הילד והוא נסוג ויצא למסדרון. ראיתי אותו עומד שם וממתין, אבל לא יכול הייתי לזוז. מתחת לשולחן, בצפיפות גדולה, עמדו והתגודדו שם כולם. כל הכלים של מורנדי. הכדים, הבקבוקים, הקנקנים והמלחיות, הקערות והאגרטלים. כולם ממשיים, לא מצוירים. מישהו הוציא אותם מהציורים. היה זה רגע מוזר. דמוּ, למשל, את המדונות של רפאל יושבות להן בחדר צדדי במוזיאון המציג ציורים שלהן, את המונה ליזה בחדר הסמוך לחדרה שבלובר, יושבת, פותרת תשבצים, מרימה עיניים יגעות אל עוד תייר המבקש לצלמה. הפתעה כזו התרחשה לנגד עיניי.

 

 

בבת אחת היו שם העולם – והציור "שלו". קרובים מאוד אבל מנותקים לעד. המוזיאון – הציור – עוטף את העולם, מכיל אותו, ולא להפך, חשבתי. האמנות היא המעטפה והממשות נתונה בתוכה כמכתב. מה שאנו קוראים ממשות הוא רק חדר אחד בתוך מוזיאון גדול. יד משכה במעילי. יצאנו משם, ממשיכים ללכת, עוברים ליד תחריט אחר, של אצטרובל וחרס, שחשבתי בטעות שהוא צדף, נעמדים מולו יד ביד, מביטים בתחריט – החור השחור הזה למעלה –  ואז, לרגע, זה בזה.

 

 

 

 

 

3 תגובות בנושא “הסטודיו של מורנדי

  1. יופי של רשימה. אני אוהבת את הרשימות האלה שלך כי יש בהן, לפחות לגביי, כושר הדהוד של ממש, לאורך זמן. כמו כן אני חושבת שסיפור המפגש בחדר הצדדי במוזיאון מורנדי, עם האובייקטים שהופשטו מדו-מימדיות ו'הונחתו' לכדי תלת- מימדיות מעיקה – אני חושבת שיש לרגע הגילוי הזה איכות מספקת כדי לקבל את מלוא הבמה הספרותית. חבל שסיפור כזה יתבזבז כאנקדוטה, הוא ראוי ליותר.

    בעניין מורנדי – גלשתי קצת בקישורית שהבאת, ומה שרואים שם, ולא כל כך בתחריט שמופיע כאן, לטעמי לפחות – זו האינטנסיביות של התנועה. העוצמה של הקווים מעניקה לעבודות דינמיות עזה, החפצים הדוממים נראים כאילו האמן מנסה להפיח בהם יכולת תנועה, לברוא אותם מחדש קצת אחרים, עזים יותר. האובייקטים הדוממים נראים כעשויים שדות של אנרגיה.
    מאד אהבתי את ההתייחסות לקבוצה כאל 'משפחה' – ניסיתי לבדוק דוריות, אאוטסיידריות, שמרנות מול מרדנות. בדקתי את היחסים בין הפרטים באמצעות ההעמדה היחסית שלהם. מעניין מאד. שלא לדבר על גבריות מול נשיות, למשל. וייצריות מול סגפנות, למשל.
    שוב, תודה.

  2. זה נכון שבהתבוננות מול העבודות המקוריות נחשפים לאנרגטיות האצורה. אפשר אגב לראות את זה אפילו בציור שנמצא במוזיאון תל אביב.
    בעניין המשפחה, יש למורנדי סיר שהידיות שלו דומות לגמרי לשפם של אביו, שגם הוא מופיע בכמה תחריטים.
    כרגע אני מתעצל לחפש.

  3. שלום
    קודם כל – יופי של רשימה.
    נתקלתי רק אתמול במורנדי, אצל חבר צייר. קיבלתי ממנו ספר בהשאלה עם הציורים שלו ואינני יוכול להוציאו מראשי ביומיים האלו וכנראה ישאר שלם תקוע לזמן רב.
    אחד הציירים הגדולים בהם נתקלתי בכלל. היכולת שלו להקדיש את עצמו לנושא אחד, פשוט ולהוציא ממנו כל כך הרבה. הדיאלוג שלו עם המציאות, האור וההפשטה יוצאי דופן בעיני.

סגור לתגובות.