עירם של האנשים הקטנים / שלום עליכם

שלום עליכם, עירם של האנשים הקטנים, מיידיש: בני מר, ידיעות אחרונות / ספרי חמד, 2005, 278 עמ'.

כריכת הספר הצבעונית, הכוללת איור של רותו, בולטת מאוד על רקע כל המהדורות הקודמות של כתבי שלום עליכם ביידיש ובעברית. אין בעטיפה הזו שום דבר "יידישיסטי" או "מזרח אירופי", כפי שהמונחים האלה נתפסים בדרך כלל. זו עטיפה ישראלית לגמרי עם דימוי "מן העיירה". אני מזכיר את העטיפה מפני שתרגומו החדש של בני מר לכמה מסיפוריו של שלום עליכם (שלום רבינוביץ', 1859-1916) מתאפיין בדיוק בישראליות הזו.

בנימין הרשב, במסה על שלום עליכם ("שדה ומסגרת", כרמל 2000, עמ' 89) כתב, ביחס לתרגומים עבריים של שלום עליכם: "העיקר הוא: שהקורא ינסה להלביש על המילים אינטונציות של דיבור יידי, ושיראה בדרכי הביטוי הסוטות מן העברית הספרותית התקנית לא תחביר קלוקל אלא צעיף דק, שבעדו משתקפת האירציונאליות חסרת-הרחמים של היידיש העממית". התרגום של בני מר אינו נשמע לעצתו זו של הרשב. מעניין להשוות את עבודתם של שניים ממתרגמי שלום עליכם, י"ד ברקוביץ' ואריה אהרוני, עם תרגומו של מר ועם המקור. במסגרת של רשימה קטנה אפשר להביא רק דוגמאות ספורות.

בסיפור "עירם של האנשים הקטנים" (די שטאָט פון די קליינע מענשעלעך") כותב המחבר "און באמת, קומט דער ליעבער הייליגער שבת – איז אַ כפרה יעהופעץ, אַ כפרה אָדעס, אַ כפרה אפילו פאריז!". אהרוני מתרגם: "ואמנם, משבא שבת-קודש האהוב – אזי לכפרות יהופץ, לכפרות אודסה, לכפרות אפילו פריז!". זהו תרגום "צמוד". לעומתו, ברקוביץ' מתרגם את אותו משפט: "ואמנם, בהתקדש יום השבת בכתריאליבקה – וחָפרה יהופיץ, ובוֹשה אודסה מפניה, ואפילו פאריז כקליפת השום היא לעומתה". ברקוביץ' מגביה ומסגנן את המשפט היידי בדרכים שונות, ובעיקר על ידי השימוש במילה המקראית הנדירה "חפרה" ("בושה אמכם מאוד חפרה יולדתכם"; ירמיהו נ', 12), שאין לה כל בסיס או מקבילה במקור היידי. למעשה, ברקוביץ' מעבד את היידיש לעברית חגיגית. תרגומו של בני מר נמצא, כביכול, בין העיבוד התרגומי של ברקוביץ' והצמידות התחבירית והסמנטית של אהרוני (כשהוא קרוב יותר לאהרוני). כך הוא מתרגם: "ואכן, אך באה השבת האהובה והקדושה – וכבר יהופץ בטלה בעיניהם, ואודסה מבוטלת, ואפילו פריז בטלה ומבוטלת!".

מר מוחק את ה"כפרה" מהתרגום ומפרש בעברית את האידיום, תוך שהוא מפצה על אובדן החזרה שלוש פעמים של המילה "כפרה" בתבנית אחרת של חזרה. זה פתרון אלגנטי, אבל משהו חשוב בכל זאת אבד כאן: ה"כפרה" אינה "סתם" מילה אלא מילה הזוכרת את טקס הכפרות של הימים הנוראים, וממילא גם את העולם הדתי של העיירה. תרגומה ל"בטלה ומבוטלת" הוא נאמן למקור מבחינת המשמעות, אבל הוא מוחק את ה"ריח" הדתי והגלותי והופך את המשפט לישראלי. מכיוון שמן הפרוזה המקורית שבני מר כותב עולה היכרות מבוססת עם העולם המסורתי היהודי, אין ספק שלפנינו הכרעה אידיאולוגית מודעת.

יש לאסטרטגיה התרגומית הזו דוגמאות רבות לאורך התרגום של מר. כך למשל, בסיפור "דרייפוס בכתריאליבקה" לשון המקור היא "וואָס פאַר אַ מחותן איז כתרילעווקע מיט קיטאַיי?". אהרוני מתרגם: "איזו מין מחותנת כתרילבקה לסין?", ברקוביץ': "מה עניינם של יושבי כתריאליבקה אצל הסינים?", ובתרגום מר – "מה לכתריאליבקה ולסין?". הן ברקוביץ' והן מר משמיטים את ה"מחותן" מהביטוי היידי "וואָס פאַר אַ מחותן בין איך דיר?", וממירים אותו למשמעותו הלא-אידיומטית, שהיא בערך "מה לי ולך?". אבל גם כאן, היעלמות המחותן מסירה מהטקסט הדהוד לעולם שיש בו "חיתון", והופכת אותו לישראלי ולחילוני.

הכרעותיו התרגומיות והתרבותיות של בני מר הן לגיטימיות, ובוודאי שהן מתונות ביחס לחירות שנטלו לעצמם תרגומיו של ברקוביץ', אבל יש להצביע עליהן ולהבהירן, והקורא ישפוט. התרגום של מר, ללא ספק, כדבריו של אברהם נוברשטרן באחרית הדבר שלו לספר, הוא "רהוט ושוטף", וגם שומר על היכולת של שלום עליכם להצחיק. אבל לשונו של שלום עליכם אינה תמיד "רהוטה ושוטפת", ואולי כוחה נובע דווקא מן "האירציונאליות חסרת-הרחמים" של היידיש, כלשונו של הרשב – ושל שלום עליכם בפרט. "נדידות עמים חולפות על פני היידיש מקצה עד קצה", כתב קפקא.

* * *

ברונו שולץ, באחרית הדבר שלו לתרגום "המשפט" של קפקא לפולנית (המובאה הקודמת מקפקא וזו שלהלן מתוך: נתן אופק, "שיחות על קפקא ועוד", צבעונים תשס"ד), כתב כי קפקא הראה ב"המשפט" את "פלישת החוק לחיי האדם" והצליח להמחיש אותה באופן קונקרטי בעולם הספרותי. בסיפורי שלום עליכם שבקובץ הזה, כמו באחרים, מראה המחבר פלישה לא של החוק אלא של הכסף אל חיי היהודי. זהו שיעור שהוא למד ללא ספק ממנדלי מוכר ספרים אך פיתח ושיכלל אותו היטב. בסיפור "כרטיס הפיס" הופכת ההשכלה של בנימין, הבן, להשקעה מבטיחה: הבן הוא "כרטיס הפיס שלי", אומר האב. אין פלא, אפוא, שכשהבן ממיר את דתו נפסל כרטיס הפיס: המרת הדת נתפסת כהמרת מטבע, במָקום שבו המטבע החדש אינו יכול לקנות דבר. לכן יושבים "שבעה" על כרטיס הפיס הפסול. בסיפור "נשרפיהּ של כתריאליבקה" משוחחים היהודים שבתיהם כלו בשריפה על בתי העיר הגדולה יהופץ (היא קייב; יהודי כתריאליבקה מכנים אותה "עיירה"), אך מחשבתם אינה נסבה על בית ומשמעות אובדנו אלא על מחירי השוק של הבתים בעיר: "כמה אתה חושב שהוא צריך לעלות, הבית הזה?", שואל אחד הנשרפים. "בית" הוא "ערך הבית". כך, ב"דרייפוס בכתריאליבקה", מעיר אחד היהודים, לשמע "בגידתו" של דרייפוס: "מה לא עושה יהודי בשביל הפרנסה?".

דן מירון, בספרו "הצד האפל בצחוקו של שלום עליכם" (עם עובד, 2004) מזהה מתחת להומור של שלום עליכם את היאוש ואת הניהיליזם, שפעמים רבות נותרים רמוזים בלבד. ובאמת, הקורא בסיפורים יבחין לא אחת כיצד הצחוק או החיוך קופא על השפתיים דווקא לאור מה שלא נאמר אך ניתן להסקה או לניחוש. ב"שני משלוחי מנות" מסופר בקלילות על פיטורי שתי משרתות רעבות, כביכול מתוך נקודת המבט האידיאולוגית של בעלי הבתים המפטרים אותן (לאן בדיוק ילכו עכשיו?). שלום עליכם מפרק את מיתוס העניות המאושרת שהוא גם מכונן בתמימות מעושה, ומצביע שוב ושוב על פעולתו של הכסף והחשיבה הכספית כגורם לאומללות אמיתית ולא מיתית. הוא תוקף את המובן מאליו של היהודי של "כל ישראל ערבים זה לזה" בכך שהוא יוצא מן הקלישאה, ובטון קלישאי-סנטימנטלי מפוצץ אותה מבפנים ובמפתיע. כך בשיחת הקברן המשעשעת, המתלונן על מותם של "ילדים, נפלים וקבצנים", שמקפחת את פרנסתו. הדוגמה החריפה ביותר ל"תחתית הכפולה" של שלום עליכם שמירון מזהה היא בדיפטיכון "ערבות חבוטות", שבו מוצגת דמותו ה"צבעונית" של השַמָש כמועל בכספי ציבור, והקבצן ה"אומלל" בנוסח מנדלי – כסדיסט אלים. אפילו מכתבי האהבה בין בני זוג, בסיפור "הרומן הראשון שלי", נמסרים ל"קבלני משנה" הכותבים אותם בשכר, והחתונה כולה היא אושר ריקני ומזויף, נישואין המבוססים על קשר רגשי שלא התחיל אפילו להיווצר באופן אמיתי בגלל האפשרות ה"מודרנית" לתקשורת מרחוק. כמה זה מזכיר את הרומנים האינטרנטיים של ימינו, בהם כל אחד הוא גם מישהו אחר!

מדוע לכסף חשיבות כה מרכזית בעיירה של שלום עליכם? סיבה אחת נובעת אולי מניסיונו המר של שלום עליכם עצמו, שהפסיד את כל ממונו (הרב) ופשט את הרגל (בשנת 1890). החרדה הכלכלית היא בדיוק מה שמצוי בתחתית ה"כפולה" של סיפורים כה רבים של שלום עליכם, בהם הוא מלעיג על הראש הכספי של היהודים מתוך הכרות אישית, פנימית, של חיי הכסף ותאוות הבצע (ממש כפי שקפקא יכול לבנות את "הטירה" רק מתוך הכרה אישית של עולם הכוח והריחוק, כפי שעולה ממכתביו לפליצה). כלשונו של מירון, צחוקו של שלום עליכם הוא "מבע שמעורבות בו יוהרה וחרדה, התנשאות וחוסר בטחון עצמי", וקביעה זו תקפה במיוחד ביחס לכסף.

אבל מעבר לרקע הביוגרפי של המחבר יש לכסף תפקיד בעיצוב העולם של העיירה הספרותית (ואולי גם מחוץ לו). רמז לכך יש בסיפור המצחיק "פסח מוקדם": יהודי בעל תושיה מוכר ליהודים "מתקדמים" בעיר גרמנית לוחות שנה מלפני עשרים שנה (שאותם הוא משיג בחינם, וכך מגדיל את הרווח). כך, הוא מוציא את היהודים, בפועל ממש, אל מחוץ לזמן. אבל מתחת לבדיחה הנפלאה עולה ההכרה כי היהודים מצויים תמיד מחוץ לזמן, מחוץ להיסטוריה, או, מוטב: בזמן אחר, בהיסטוריה פרטית. כך, היהודים של שלום עליכם מתקיימים גם במרחב שהוא יצור כלאיים בין ממשות גאוגרפית ובדיון ספרותי. בצדק מציין נוברשטרן כי כתריאליבקה אינה לגמרי "מקום" אלא יותר "מקום מדומיין", אפשרות עקרונית של קיום יהודי בעולם. בסוג כזה של מרחב אמורפי וזמן פרטי, שמצמיחה גם לשון פרטית בתוך הסביבה הלשונית הגויית, הופך הכסף לאמת המידה המוצקה ביותר שבנמצא, למהות האוביקטיבית והמוגדרת היחידה, ולמכנה משותף עם הגויים שמסביב. הבית הוא ארעי, זיק קטן עשוי להציתו; אבל ערכו ברובלים, דווקא משום שמדובר במספר מופשט, הוא מהות יציבה יותר. לבית שנשרף עדיין יש ערך (הערך שהיה לו). בתרגום של כל מערכות החיים לערכים כספיים משיגים היהודים של שלום עליכם אחיזה מדומה בקיום.

מעניין לקרוא את הסיפורים המבריקים האלו, שנכתבו לפני כמאה שנה, דווקא מן המקום ומן הזמן שלנו, בישראל היום. המציאות הפרובינציאלית של העיירה נמסרת באופן כמעט גנטי אל היהודים בישראל. "אכן, גדול ורב הוא כוחה של פרוטקציה! אשרי האיש שיש לו דוד שיש לו דודה שיש לה מכר, ולו יש קרוב שיש לו מחותן עשיר ובעל בית, שגר בכפר ויש לו בן יחיד…". בחברה פרובינציאלית, קשרי-קשרים כאלו הם טבעיים, ומבחינה זו לא השתנה הרבה במעבר מן העיירה היהודית אל המדינה היהודית. או, טלו למשל את התיאור הזה של כתריאליבקה: "במורד ההר שוכנים בתים קטנים לרוב, זה על זה, כמו קברים בבית העלמין הישן, כמצבות שחורות ושחוחות. קשה לומר שיש שם רחובות, מפני שהבתים אינם בנויים, מחושבים ומדודים… וגם מקום רב בין הבתים אין שם; מי צריך מקום מרווח שיעמוד לשווא ולריק, אם אפשר להציב בו בית?". מי שיעלה לירושלים ויביט בשכונת "רכס חלילים" של מבשרת ציון יזהה בקלות את הארכיטקטורה הזו: מצד אחד השכונה הצפופה על צלע ההר, בית "פרטי" נושק לבית "פרטי" תוך ניצול מקסימלי של שטח הבניה, וממול, כמימוש של הדימוי של שלום עליכם, הר המנוחות וקבריו הצפופים לא פחות.

פורסם ב"הארץ", תרבות וספרות, יולי 2005.