בספר אורבניזם (רסלינג) מכונסים שלושה מאמרים מאת שלושה מחברים על העיר במאה העשרים: גאורג זימל (משנת 1903), רוברט פארק (1925), ולואיס וירת (1938), כולם בתרגום מרים קראוס. סמלי שהספר נעצר על סף מלחמת העולם השנייה, שבין שאר אסונות ופגעים שינתה גם את מושג העיר: באופן שבו המלחמה הוכיחה כיצד ערים שלמות יכולות להימחק, באופן שבו הפך מושג ה"רובע" השכונתי למפלצת ששמה "גטו" במובן החדש, ובאופן שבו הדגימו כמה ערים יכולת התאוששות מפליאות.
מבין שלושת המאמרים, המעניין ביותר לקורא שאינו סוציולוג, הוא מאמרו של זימל, "העיר הגדולה וחיי הנפש". אפשר להעלות מחשבות בנוגע לתקפותן של האבחנות של זימל ביחס לעיר של מאה שנה ויותר אחרי המאמר, וזה מתבקש. אבל אפשר גם לחשוב בכיוון אחר, מעניין לא פחות, והוא יישומה המטפורי של מחשבת זימל על המרחב הווירטואלי, שהוא, במידה רבה, תחליף לעיר הגדולה של ראשית המאה ה-20. באופן מפתיע למדי, אפשר לקרוא את אפיוניי העיר של 1903 כתיאור עדכני של מציאות שונה לחלוטין, שזימל (נפטר ב-1918) לא הכיר ולא יכול היה לשער את קיומה.
"אין כנראה תופעה נפשית המאפיינת את העיר הגדולה יותר מן האדישות… טבעה של האדישות מתבטא בקהות חושים כלפי ההבדלים בין הדברים… המשמעות וההבדלים בין הדברים ואף הדברים עצמם נחווים כחסרי ערך" (עמ' 28): על מסך המחשב אמנם מופיעה הכותרת "מועדפים", אך מילה זו רוקנה מתוכן: כל אחד יודע, שב"מועדפים" שלו יש אוסף של אתרים שהוא אוהב, לצד המון אתרים שהגיעו לשם בדרך כלשהי ולא סולקו, ואתרים שכבר אינם קיימים, קישורים מתים.
הרשת היא עיר ללא מגדל-פעמון, ללא צריח-כנסייה, ללא טירה. עיר שטוחה לגמרי, המזכירה את דרזדן או הירושימה – שטוחה גם כשהיא בנויה לגמרי, כלומר "הרוסה" תמיד – מבחינה זו שחוסר יכולתנו להתקיים בה קיום ממשי הוא סוג של הרס. היא עיר שתמיד דוחה אותנו בסופו של דבר, שאי אפשר למצוא בה בית, גם לא ב"אתר הבית". בעוד שברחובות הממשיים של העיר אנו נעים בתווך שבין מקום למקום ומתייחסים לתווך הזה (הרחוב) כמקום בעל ערך, הרי שבתנועה בין אתר לאתר באינטרנט אין רחובות; אין מרחבי ביניים שערכם הוא בדיוק בהיותם מרחבי הפוגה ומעבר בין "מקום" ל"מקום".
על היחס הבין-אנושי בעיר כותב זימל: "מבחינה פורמלית, ניתן לתאר את יחסם של בני העיר הגדולה איש לרעהו כיחס של הסתייגות… היא זו הגורמת לנו לא-להכיר את שכנינו בבניין מזה שנים… זאת הסתייגות שלעתים קרובות… מתלווים אליה איזו טינה שקטה, איזה ניכור ודחייה הדדית, שברגע של מגע קרוב יותר מסיבה כלשהי, עשויים להתפרץ בשנאה ובמאבק" (עמ' 30-1). תיאור לא רע לטוקבקים של ynet וכדומה. קשה לי לקבל את האידיאליזציה של האינטרנט כמכשיר של אחווה ותקשורת, מפני שלרוב התקשורת נעשית מאחורי מסיכות, אם היא בכלל מתקיימת.
זימל אומר, ביחס לעיר, והדברים תקפים משנה תוקף ב"עיר" הווירטואלית, כי "היחיד דוכא והפך לחסר ערך… מצד אחד, חייה של אישיות היחיד נעשים קלים לאין שיעור. גירויים, אינטרסים, ניצול-זמן והכרה מוצעים [לאישיות היחיד] מכל עבר ונושאים אותה כבזרם מים, שבו כמעט אין לה צורך להתנועע בתנועות שׂחייה כלשהן. אולם מצד שני החיים מושתתים יותר ויותר על התכנים ועל ההיצעים הבלתי-אישיים הללו, הנוטים לדחוק הצִדה את הגוונים האישיים ואת הדברים שאינם ניתנים להשוואה" (עמ' 38-9).
ב"שמש בוקר", הציור האיקוני של אדוארד הוֹפּר, נתפסה מהות זו שזימל תאר, של האדם בעיר הגדולה, וממילא, לפי קו המחשבה שהוצג כאן, הוא תקף גם לגבי העיר המקוּונת, באופן מטפורי. יש, בכמה וכמה מציוריו של הופר, תחבולה בסיסית ואפקטיבית: הוא "מצרף" שני ציורים לציור אחד, אבל ה"תפירה" של שני החצאים היא כל כך וירטואוזית, שאין לחשוד בקיומה. אבל, אם תבצעו תרגיל פשוט, תראו את זה: הניחו כף יד על השליש הימני של הציור – תקבלו סתם אישה בחדר (נסו לשכוח מה שאתם יודעים כבר על הציור). הסתירו את האישה – ולפניכם נוף עירוני פשוט. רק החיבור בין הפְּנים לחוץ יוצר בציור חוסר שיווי משקל של ריקנות אינסופית משוערת בימין, מול המלאות של החדר והדיירת (למעשה, החוץ פולש פנימה בדמות מרובע האור על הקיר, ומפר עוד יותר את שיווי המשקל, בניגוד לרושם הראשוני). כמו מול המרחב הווירטואלי, אנו שם, המרחב שם, אבל למעשה אנו מנותקים ממנו עקרונית. אי אפשר לחיות בתוך זה.
אצל הופּר, חוסר שיווי המשקל הזה מתחפש לסצנה שלווה, מדיטטיבית; אבל שכבת האיפור/צבע על פניה של האישה, כף היד השמאלית המצמררת (כפפה?), ועיניה, עיניה הכהות מדי, כהות עד כדי רמז לעיוורון, מספרות סיפור אחר. כל מה שנותר, להשלמת התמונה, הוא לדמיין את החסר המתבקש: עשרות נשים וגברים דומים בחלונות הבניין החוּם, "מקושרים" זה לזה כולם, והלאה משם, בבניינים נוספים, ללא קצה וגבול. עכשיו רק דמיינו גם את המקלדת האלחוטית ליד כפות הרגליים החשופות, ואת מסגרת החלון הגדול ואת החלונות הקטנים הרחק משם כמסכי מחשב.
אדוארד הופר, שמש בוקר, 1952
מתחת לשולחן 
המעבר להירושימה ודרזדן מצמרר ומאוד יפה.
גם המשחק הזה עם ההסתרה של חצי הציור עם היד מבריקה.
גם אני מרגישה שיש בעיה רצינית עם התקשורת באינטרנט יש משהו לא אנושי בזה, לכן עדיף תמיד לעבור לפגישות פנים אל פנים. כמו שכתבת:
לי לקבל את האידיאליזציה של האינטרנט קשה כמכשיר של אחווה ותקשורת, מפני שלרוב התקשורת נעשית מאחורי מסיכות, אם היא בכלל מתקיימת.
אהבתיאהבתי
קצת קשה לי לקבל את ה"תרגיל" עם היד, כי כמו שבעצמך אמרת, ריבוע האור על הקיר כל כך נוכח וכל כך מרמז על החוץ הריק. וכשמסתירים את הצד השמאלי הנוף העירוני נראה בזווית חדה ולדעתי אי אפשר לראות בזה ציור שעומד בפני עצמו – הזוויתיות נותנת תחושה חזקה שהנוף נמצא בצד של שדה הראייה של הצופה וכן של ה"צייר המובלע", אם אפשר לומר כך.
באילו ציורים אחרים של הופר אתה רואה חלוקה כזאת?
ההשוואה של החלון ל"חלונות" של המחשב יפה… אבל השאלה אם המחשב והאינטרנט אמנם כל כך נוכחים בחיינו שאפשר לדבר עליהם במונחים של "מצב קיומי". אני קצת בספק.
אהבתיאהבתי
קשה לי להסביר למה – האשה הזאת נראית לי מאוד טיפיקל אמריקאית, מסרטים הוליוודיים משנות ה-50-60 (נניח גרייס קלי ב"החלון האחורי" של היצ'קוק).
והאינטרנט מהו אם לא השלכה/הדמייה של התרבות/החוקה האמריקאית.
אהבתיאהבתי
העיר השטוחה לעד. לא נבנית לגובה, לא נחפרת לעומק שכבות עתיקות של דור אבותולכן התנועה היחידה האפשרית היא תנועה של התפשטות במרחב, ממש כמו היקום, וכל הדפים נמצאים באותו מרחק מדומיין מנקודת אפס אפס מדומיינת
אהבתיאהבתי
נכון,האור הוא "על התפר", אבל עדיין הוא יכול היה להיות מוטל מחלון "רגיל". היופי הוא שהמבט הוא שנותן לאור את מלוא ה"הדהוד".
השאלה על נוכחות המחשב היא במקום, ואני מניח שהתשובה היא שזה תלוי במשתמש, וגם שיש כאן תהליך של התגברות לאורך השנים. אם תצרפי את הסלולרי למחשב – זה בעצם שני מכשירים שהולכים לכיוון של סינכרוניזציה – זה יוסיף נדבך.
אפשר לראות את המבנה הזה של הציורים למשל בתמונות כמו "בוקר בקייפ קוד", high noon, בוקר בדרום קליפורניה, ערב בקייפ קוד, בית בשקיעה, 7 בבוקר, אישה בשמש, בוקר בעיר, אור שמש בעיר… יש עוד
לשפי – אני חושב שאתה צודק, ואפילו יותר מזה, כי יש כאן איזו הגזמה של כוכבת הקולנוע, פרודיה עליה. רואים את זה בציור המקורי או ברפרודוקציות גדולות יותר, אנסה למצוא אחת כזו.
אהבתיאהבתי
אהבתיאהבתי
יש הידהוד מאוד חזק של אקסיזטניאליזם בכתיבה שלך. משהו מזכיר לי את סארטר, את החופש הזה של הגיהנום, ואולי אני טועה
אהבתיאהבתי
האמת היא שקראתי מעט מאוד מסארטר. אבל זה יכול להגיע ממקומות אחרים, קפקא, קירקגור, קהלת… יכול להיות. תודה.
אהבתיאהבתי
הציור של הופר דווקא מתקשר לי יותר לג'אנט לי מסרט היצ'קוק אחר, פסיכו. הסרט נפתח ממבט על בניין בעיר וכניסה דרך חלון לחדר שבו לי סיימה את מפגש הצוהריים המיני שלה, בטרם תשוב לעבודה. הציור הזה יכול להיות הלפני או אחרי של הסצינה ההיא. בסרט, כזכור, היא ממשיכה משם למעילה במקום עבודתה ולהסתלקות מהעיר, אל אם הדרך ואל המוטל ההוא, שבו יסתיימו חייה בשיסוף גרונה. הייתי מחזיר את הדיון האינטרנטי שהתפתח פה לעולם הדימויים של הסרטים, גם משום שהריבוע הבהיר מאחור מזכיר מסך קולנוע, וגם משום שהמילה פריים באנגלית, עדיין מזהה בעיקר צילום על מסך הקולנוע. כך גם הקרנות האור בציור הזה. יש בציור מבט קולנועי כפול. האישה מול המסך, והמצלמה בה, מזווית מטרידה. אולי לא שייך, אבל אני נזכר בסצינה נוספת שבה היצ'קוק יצא מחלון, בסרט פרנזי, בשוט מדהים אחד, ממקום הרצח אל העולם שבחוץ, וכמובן אישה בחלון של פריץ לאנג. שווים בדיקה כל החלונות האלה
אהבתיאהבתי
לא ראיתי את כל ההיצ'קוקים שאתה מזכיר, אבל נראה לי שיש כאן לצד הדמיון גם הבדל, והוא המבט הריק של האישה, שעומד בניגוד מצמרר לכל רוחב המבט שהציור מאפשר, לאור השוטף, לפתיחות הגדולה. האם יש מקבילה לדיסוננס הזה בסרטים שאתה מזכיר?
אהבתיאהבתי
בחלוני קמלו כבר שושני הנוחם,
בחלוני נסתם חזון המרחבים,
רק הרחובות עוד מחייכים במלוא הרוחב,
אל כל אשנב ניצת באור הערבים.
– – – – – –
בחלומות ההם על הספסל הקר,
בחלומות ההם נרדים את עברנו.
עד שיום אחד גבוה ומוכר,
יפול שוב בנשיקות על צוארינו.
(יעקב אורלנד)
העבר שעוד ייפול על צווארינו הוא לא העבר של הסֶמי-ליידי הנובו-רישית הזאת. לא, סרטי שנות ה-50 לא ממש ינשקו אותנו, אפילו לא היצ'קוק. גרייס קלי היא זאת שהלכה הכי רחוק עם האמריקן-דרים – לימים היא נהייתה נסיכת מונקו – הנסיכה האמריקאית…
העבר הזה הוא גם לא הקוּליוּת שמגלמת "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" (זאת שפעם קראו לה "אמריקה" והיום היא יותר מוּכּרת בניק "אינטרנט").
הפוּסטֶמה הקוסמטית-פְריזוּרית-טוֹפוֹאית הזאת מגלמת את הסקס האחר שהקאובויים שיטו בנו שהביאו לכאן, היא הכלוב המקסימלי שיכלו הבהולים לזהב לעצב, להכיל.
אהבתיאהבתי
השיר הזה הוא בכלל על שכול של הורים על בנם שנפל, למיטב הבנתי…
אהבתיאהבתי
בתו של אורלנד אמרה הבוקר בערוץ 2 שכנראה שיש בשיר הזה איזכור של הפוגרום שעברה משפחתו בילדותו, בתחילת המאה ("אני נושא עימי…"). נניח, אז מה, כתיבת שירים לא עובדת ככה ולשיר/סיפור טוב (והשיר הזה הוא יותר מ"טוב") אין "נושא". ציטטתי שני בתים שאומרים את מה שרציתי להגיד יותר חזק ויפה וקולע ממה שאני מסוגל.
אהבתיאהבתי
אני לא יכולה להסכים אתך שלשיר/סיפור טוב אף פעם אין נושא. לפעמים הנושא משמעותי, ולפעמים הוא משני לחלוטין, בלי קשר לאיכות היצירה. בכל מקרה, אפשר כמובן להעביר את זה להקשר אחר, אם כי כאן זה היה לי קצת מוזר כי אני הבנתי את השיר כשיר של שכול, אז זה לא ממש הסתדר לי עם הניכור המודרני וכו'. גם המנגינה כל כך מרגשת שזה איכשהו נראה לי משדר על גל אחר. אבל – כל אחד והאסוציאציות שלו…
אהבתיאהבתי