אידה פינק, כל הסיפורים, מפולנית: דוד וינפלד ובנימין טנא, עם עובד 2004, 358 עמ'

פרסום כל סיפוריה של אידה פינק, המתורגמים להפליא מפולנית, ברובם בידי דוד וינפלד, הוא הזדמנות מצוינת לפגוש במי שהיא ללא צל-ספק אמנית הסיפור הקצר המעולה והמרגשת ביותר הפועלת מזה שנים רבות בישראל. הז'אנר של הסיפור הקצר, יותר מהשיר הלירי ויותר מהרומן, והרבה יותר מהמחזה התיאטרוני וסרט הקולנוע, הוא אולי ההולם ביותר את הכתיבה שההקשר ההיסטורי שלה הוא השואה. הז'אנר הזה מאפשר לתפוס את האופי הקרוע של המרחב ושל הזמן, כלומר של המציאות, בימי מלחמת העולם השניה, כמו גם את האופי הקרוע של זכרונה ותודעתה של זו אשר שרדה את מוראותיה, מבלי להתיימר לשחזר את המציאות ולהראותה בעיניים ממש.

סיפורי הקובץ הגבישי הזה, שאין בהם ולו סיפור אחד חלש או מיותר, מכילים, עבור הקורא, שורה של מה שאפשר לכנות "הארות קודרות". כל סיפור כזה מכיל בתוכו רגע אחד, מובחן וניתן לסימון על הנייר, שבו נעתקת נשימת הקורא. תדהמת הקריאה בסיפורים אלו אינה נובעת אף פעם מן הזוועה. הפרוזה של אידה פינק נמנעת מדיבור על הזוועה בלשון זוועתית (זהו סוג הדיבור המקובל על הציונות ומערכת החינוך שלה). לשונה של פינק אינה לשון ההלם אלא לשון ההתגלות, כלומר לשון הספרות והמוסיקה. ברצוני להציע כאן, בקיצור, דרך להבין את האנטומיה של ה"הארה הקודרת" הזו ברבים מסיפוריה של פינק, על ידי דוגמה אחת, מתוך הסיפור הראשון בקובץ, "הסוף".

בסיפור זה אנו מתוודעים לזוג צעיר, העומד על סף השלב הקריטי של המלחמה (יוני 1941). הגבר מנסה להרגיע את הבחורה: "לא קרה כלום", ולא יקרה כלום, אבל האישה חשה ברעה המתרגשת ובאה. הגבר הוא צייר, אמן של עין: הוא אינו רואה את הטנקים ולכן יכול להכחיש את קיומם; האישה היא מוסיקאית, אמנית של אוזן: לכן עבורה, רעש הטנקים הוא כבר מציאות ממשית, לא ניתנת להכחשה. בסוף הסיפור (עמ' 12), מסופר, היא "התבוננה בו. חסר-מגן כילד שכב, וכמוהו לא-מודע לרוע שכבר משתולל בלי מעצור… היא רפרפה באצבעותיה על שערו. 'תישן, תישן', לחשה. ורכנה מעליו והוסיפה לרכון, שומרת על הרגעים האחרונים של שנתו השלווה. השחר הבשיל, והשמש עלתה. כבר חמש-עשרה דקות היתה מלחמה".

את המילים "השחר הבשיל, והשמש עלתה", כלומר את המבט בזמן ההרגלי, הזמן המחזורי הקוסמי, רואה הגיבורה מבעד לחלון ש"בתוך" הסיפור. ואילו את המשפט הדייקני, ה"היסטוריוני", "כבר חמש-עשרה דקות היתה מלחמה", הגיבורה שבסיפור אינה יודעת ואינה יכולה לדעת. ידיעה זו היא נחלתה של המחברת בלבד, ממרחק שנים רבות. אידה פינק כותבת מתוך מודעות רגישה ביותר לתכונה הבסיסית של הפרוזה הבדיונית: ההפרדה בין המחברת לגיבורה. הפרדה זו מאפשרת לה להיות בו-זמנית "בתוך" העלילה המחרידה ו"מחוץ" לה. כאילו הציבה רגל אחת בתוך רעש המלחמה ורגל אחרת בתוך דממת הכתיבה. פיצול זה אפשרי הרבה פחות בז'אנרים אחרים "של שואה", כגון האוטוביוגרפיה, או העדוּת. הסיפור של אידה פינק מתיך בעוצמה את שני סוגי העמידה וההסתכלות הללו, וברבים מסיפוריה מתרחשת קפיצה מרגשת עד דמעות מן הרעש וחוסר הוודאות האיום של המלחמה לשקט היודע והמבין של הזיכרון. הקורא אינו מודע מיד לקיומם שני המבטים השונים: הוא "שומע" אותם שלובים זה בזה, במשפט אחד. הרגע המכריע ברבים מסיפורים אלה הוא בדיוק רגע המעבָר בין שני סוגי המבט והקיום השונים.

עוצמת הסיפורים נובעת מחוויה בו-זמנית של האימה ושל ידיעת חלוף-האימה, של הזוועה ושל המבט מלא החמלה בזוועה כדבר שהסתיים כבר. בסיפור "הסוף" אידה פינק מכילה בעצמה, בבת-אחת, חוסר-ידיעה מעורר חרדה מפני הבאות, לצד ידיעה מלאה (שמאפשרת לה חמלה כפי אותה גיבורה מוסיקאית). והרי ב"משוואה" של אריסטו ב"פואטיקה", צירופן של החרדה והחמלה הוא זה אשר שקול למה שאנו מכנים "קתרזיס". סיפוריה של אידה פינק מגיעים, שוב ושוב, לרגעים כאלו של הזדככות כואבת, בעוצמה שאינה פחותה מזו שבטרגדיות הקלסיות המעולות ביותר.

8 תגובות בנושא “בפנים ובחוץ (אידה פינק)

  1. כבר לא מעט זמן אני עוקב אחר הרשימות שלך ורק רציתי להגיד שאתה כותב כל כך יפה, ומסביר דברים בצורה כה פשוטה ועניינית ומובנת.

    תודה רבה, על הרשימה הזאת ועל כל היתר.

  2. פעמיים במהלך הרשימה שאלתי את עצמי למה, ולא הצלחתי להשיב, גם בקריאה שניה ושלישית. אז אני קוראת לעזרה.

    פעם אחת כאן:
    "הז'אנר של הסיפור הקצר, יותר מהשיר הלירי ויותר מהרומן, והרבה יותר מהמחזה התיאטרוני וסרט הקולנוע, הוא אולי ההולם ביותר את הכתיבה שההקשר ההיסטורי שלה הוא השואה. הז'אנר הזה מאפשר לתפוס את האופי הקרוע של המרחב ושל הזמן, כלומר של המציאות, בימי מלחמת העולם השניה, כמו גם את האופי הקרוע של זכרונה ותודעתה של זו אשר שרדה את מוראותיה, מבלי להתיימר לשחזר את המציאות ולהראותה בעיניים ממש"

    בגלל קוצר היריעה? אם כן אז מה מוֹתר הסיפור הקצר מהשיר, למשל, ומבחינה אחרת, מבחינת היומרה לשחיזור המציאות: מה ההבדל בינו ובין רומאן, או כל ז'אנר אחר, שאינו טוען בהכרח ל(אחד מסוגיו של ה)ריאליזם?

    ופעם שניה כאן:
    "ההפרדה בין המחברת לגיבורה. הפרדה זו מאפשרת לה להיות בו-זמנית "בתוך" העלילה המחרידה ו"מחוץ" לה. כאילו הציבה רגל אחת בתוך רעש המלחמה ורגל אחרת בתוך דממת הכתיבה. פיצול זה אפשרי הרבה פחות בז'אנרים אחרים "של שואה", כגון האוטוביוגרפיה, או העדוּת."

    גם כאן הגעתי למבוי סתום. הרי ההפרדה הזו, שהיא, לשיטתך, אם הבנתי את שיטתך, נגזרת של הבדוי על רקע הממשי (כלומר הבדיה קשורה בדממת הכתיבה, והממשות היא שמרעישה את המלחמה ברקע. כן? זו הייתה הכוונה?) על כל פנים, לגבי ההפרדה הזאת: (א) האם לא הייתה יכולה להתאפשר ולו בזכות הפרספקטיבה, הריחוק האסתטי, ואולי מזה היא התאפשרה, ומתאפשרת? ו-(ב) מה לה ולעניין הז'אנר? האוטוביוגרפיה או העדות אמנם עלולים להגביל מידת הריחוק האפשרית, זה בהיר ונהיר לי, אבל מה בין זה ובין בחירת הז'אנר. אוטוביוגרפיה ועדות הם הרי אינם ז'אנרים 'מועמדים' מבחינת הבחירה האמנותית. אני מתכוונת: יש להם מוטיבציה חוץ-אומנותית, של דיווח ותיעוד; הבחירה האמנותית בכלל לא מביאה אותם בחשבון (אלא בצורת אוטוביוגרפיה בדויה, או עדות מומצאת (נגיד כמו אביו של אבנר, אבל זה סיפור אחר לגמרי))
    בקיצור, הסתבכתי. יכול להיות, וכך סביר להניח גם, ששני ה'למה' שלי הם אותו דבר. בהחלט הייתי רוצה לרדת לסוף דעתך, אז אשמח אם תרחיב את הדיבור על מה שלא הובן.

    נ.ב.
    וחוץ מזה, שכנעת אותי לקרוא את הקובץ, זה גם צריך להגיד.

  3. נדמה לי שיש אבולוציה בספרות שואה –

    הדור הראשון של הכותבים ראה עצמו כשליח הציבור. הדור הזה העלה את הזוועות באופן ישיר, הצד האמנותי של הטקסטים לא היה רלוונטי. סופרים אלו יצרו את התשתית, למעשה הם המציאו את זכרון השואה.

    הכתיבה של אידה פינק שייכת לדור הספרותי הבא –
    על גבי אותו מצע שכבר מקובע בתודעה היא הציגה את ספרות הפערים שלה, כתיבה מרומזת וסובלימטיבית. הקורא של אידה פינק איננו קורא תמים, אלא קורא יודע, קיים בינו לבין המספרת שיתוף פעולה. מהמקום הזה, הכתיבה שלה מעט 'מפונקת' – היא משתמשת בזוועות לשם העצמה, אך לא מציגה אותן באופן ישיר. זה גם סוד גדולתה בעיניי.

    האם יש מקום היום על המדף לספרות מהסוג הראשון? בכנות, אינני יודעת. הערך הספרותי כמעט איננו קיים. הסטורית, הספרים הללו מילאו בהצלחה את התפקיד שלהם,תודעת השואה חזקה
    וחיה. האם דרור, או מישהו מהקוראים האחרים של הפוסט הזה מחזיק בבית ספרים של ק.צטניק למשל? כוונתי לכאלה שקנה בעצמו, לא לקח במשיכה מההורים.

  4. ליעל: הסיפור הקצר מתאים יותר מהשיר, כלומר מהשיר הלירי ולא השיר הסיפורי הארוך, בגלל שהוא מספר ויוצא כביכול אל העולם, ולא נותר כביטוי אישי, פנימי ולרוב מסוגנן, של עולם פרטי. כמובן שיש שירים שעושים מה שהסיפור עושה, למשל לאצ"ג יש שירי שואה כאלה, אבל הם נוטים אז אל הסיפורי ובעצם שואלים מן הסיפור את מה שהוא יכול לעשות. ועם זאת, יש בהם מן המידה הנכונה ביחס לנושא, שעצם האפשרות לעסוק בו גם היא מוטלת בספק.

    הרוחק האסתטי הוא בדיוק מה שמייצר במקרה זה את הז'אנר. זו כמובן לא בהכרח החלטה מודעת, אבל מי שמבחינה רגשית מרגיש שהוא "בתוך" המאורעות הקשים ייטה אולי יותר להביע את עצמו באמצעות עדות, כלומר מתוך "איחוד" של האני המספר והאני החווה. בעוד שמי שיש בתודעה שלו איזה אלמנט של "היות בחוץ" ייטה אולי להבעה "ספרותית" יותר. ההפרדה בין אמנותי ולא אמנותי, לדעתי, אינה מקבילה להפרדה הז'אנרית הזו. יש עדויות ואוטוביוגרפיות שהן יצירות אמנות, ולפחות ייתכנו כאלה. העניין הוא יותר "מערכת היחסים" של הכותב עם ה"אני שהיה" שלו, ועד כמה הוא מרגיש שהוא רוצה לחזור אליה ולספר בשלמות מתוכה, או עד כמה הוא יכול כבר להתבונן בה כדבר שהיה ועכשיו הוא כבר מנותק ממנו.

    למירי:
    אני לא בטוח שאני מבין את החלוקה לדורות. האם את מתכוונת לחלוקה ביוגרפית של המחברים או לחלוקה של הופעת הספרים? קחי למשל ספר כמו "עשן" של אפלפלד, יצירת מופת אגב, שהופיע עוד ב-1962, כלומר לפני יותא מארבעים שנה. במאפיינים רבים הוא מזכיר את הפואטיקה של אידה פינק. ודווקא מאוחר יותר, בשנות ה-90, הוא כתב גם יותר בכיוון של מה שאת מכנה הדור הראשון, ותאר יותר את "ההיסטוריה".
    אני לא מספיק מכיר את ההיסטוריה של הספרות הזו, בעיקר מפני שאני לא חושב שאני יכול להתמודד עם כמויות גדולות של ספרות על השואה. וממילא הידע שלי נותר חלקי.
    ושוב, ההפרדה בין אמנות לעדות היא מאוד בעייתית. אני עובד כבר זמן רב בצמוד לספרי עדויות של צביקה דרור, עדויות של חברי קיבוץ לוחמי הגטאות, ויש שם בפירוש דברים שהם אמנות סיפור אינטואיטיבית, גם אם מטבע הדברים פחות "ערוכה".

    לאסף: אין שום סיכוי שתתאכזב. מדובר בסופרת גדולה מאוד.

  5. מזתומרת. אני קוראת קבוע את הדברים האלה. עוד הבוקר רצתי לקנות אידה פינק. מיחד אחרי זה אני אקרא עשן. שוב הראת את עיניי.
    רק תמשיך לכתוב.

  6. תודה. את "עשן" יהיה קצת קשה יותר להשיג, הספר אזל לפני יותר מעשרים שנה. בספריות האוניברסיטאות יש עותקים.

סגור לתגובות.