"אלדר פרבר, עבודות 2000-2005", גלריה אלון שגב (21 באפריל – 3 ביוני 2005)
פורסם ב"סטודיו" 161, יולי-אוגוסט 2005.

בדיוקן עצמי, שאינו מוצג בתערוכה הזו, צייר אלדר פרבר את עצמו עטוי ברדס. הציור הזה מתייחס לציור, ולמעשה לכמה ציורים, של זורבראן (1598-1664), שמתארים את הקדוש הנוצרי פרנצ'סקו מאסיזי. המחווה של עטיית הברדס, כלומר ההתנזרות, מאפיינת גם את התערוכה הנוכחית של פרבר. כאילו מבלי משים מתברר מה שהוא ידוע ומובן מאליו לכאורה: שהנוף של תל-אביב אינו רק זה המתואר ב"סוף דבר" של יעקב שבתאי, בקטע ששרה בריטברג-סמל מצטטת ב"דלות החומר", כלומר אינו רק רחוב קינג ג'ורג', "הרחוב ההמוני הזה […] על חנויותיו המאובקות וסרות הטעם […] ועל בתיו הישנים והמתקפלים עם יופיים המושאל, המגוחך קצת, שגם הוא התפורר והושחת איתם יחד, ועל אנשיו, המון רב של בעלי מלאכה וסוחרים זעירים, הטרודים תמיד במלאכתם ובמסחרם הזעיר", רחוב שבעיני גיבורו של שבתאי היה בו "משהו מתמצית רוחה ונשמתה של העיר" (סוף דבר, הקיבוץ המאוחד 1984, עמ' 116-117). המבט הזה בתל-אביב, כפרשנות של מקום שהוא מצע אסתטי ורגשי שעליו נובטת תרבות ואמנות, קיים ללא ספק גם עשרים שנה אחרי ששבתאי חלף בו, אבל פרבר מפנה ממנו את המבט גם אל אזורים אחרים של תל-אביב, אזורים שהיו עבור שבתאי "סוף העולם", כמו אזור נחל הירקון המזרחי, ומוצא גם בהם את "תמצית רוחה ונשמתה של העיר".

המעניין הוא שגם כשאלדר פרבר חוזר מהירקון למרכז תל-אביב ומצייר ממש את האזור הסמוך לזה ששבתאי תיאר (בציור רחוב פרישמן, כיכר מסריק) הוא חוזר אליו בעיניים אחרות ורואה בו לא את היופי "המושאל" של שבתאי אלא יופי אותנטי, לירי, בנוי אבל לא מושחת. אין ספק שהמבט הזה במרכז תל-אביב הולך נגד המציאות האורבנית הממשית. זה בדיוק, נדמה לי, מה שפרבר מנסה לעשות: לא לחקות את הארכיטקטורה המוזנחת של תל-אביב, לא להיסחף עמה או להגזים אותה, אלא לנסות לצאת מתוכה וכנגדה אל משהו מרומם יותר. זה, אגב, גם מה ששבתאי (כסופר) עשה: יציאה מדלותו ומכיעורו של המקום אל ארכיטקטורה מילולית משוכללת וכלל לא דלה.

פרבר מבקיע בעד הריפוט העירוני בזהירות רבה: בציור רחוב פרישמן, כיכר מסריק זה קורה בשתיים שלוש נגיעות של אדום וירוק בתוך החום והאפור הדומיננטיים. זה קורה ברגע שרואים איך אנטנות הטלוויזיה מטפסות אל הרקיע קצת יותר מהגובה הממשי שלהן. הציור של פרבר לא מכחיש את דלותה האסתטית של תל-אביב, אבל הוא לא מקבל אותה כהוראת ביצוע בלעדית לציור.

 

 

אלדר פרבר, רחוב פרישמן, כיכר מסריק, 2004, שמן על בד מודבק על עץ, 15*15 ס"מ

 

 

אבל פרבר מוכן ללמוד משהו מהדלות האסתטית של תל-אביב, ולכך התכוונתי כשהזכרתי את הג'סטה הנזירית, את עטיית הברדס. הוא "לוקח" עמו את נשמת העיר הבנויה כשהוא יוצא אל הטבע שבשוליה. פרבר נזהר מאוד – לפעמים אולי אפילו זהירות יתר – מייצוג פסטורלי או אידיאליסטי מדי של נופי הירקון. הוא בשום אופן לא הופך את הנופים הללו לחגיגות צבע ואור בנוסח האימפרסיוניסטי או למופע של ריבוי מואר, פתוח ונשגב בסגנון הברושים של ישראל הרשברג. הדבר מתבטא בראש ובראשונה בצמצום של הפָּלטה, ששולט בה בעיקר הירוק לגווניו. הנחת הצבע מחוספסת ואפילו עכורה במתכוון, והכתמים הגדולים שולטים בציור וברישומי ההכנה. הפורמט קטן ונמנע בעקביות מ"רוחב נשימה" מתפעל. כל אלו נובעים מהפנמה של האתוס התל-אביבי שיעקב שבתאי היה אכן מנסחו הבולט, אבל ההפנמה היא אחרת לחלוטין מה"תל-אביבים" של שרה בריטברג-סמל. היא אחרת מסיבות רבות, אבל אולי היא אחרת בדבר אחד בולט: בחזרה של פרבר אל הטבע (כולל אל הטבע של העיר) ואל ההתבוננות. כך, מצד אחד הדלות הופכת לטרייה, לא "כותרת" סגנונית נדושה, ומצד שני היא אף פעם לא חזות הכול.

כדי שהדלות לא תהיה הכול, כדי שהציור יבקיע אל מעבר לה, הציור של פרבר נוקט שתי טקטיקות: הוא מטשטש, או מוחק – למשל, את החלונות והמזגנים מבניין העירייה ואת ההמון התל-אביבי – והוא מסב את המבט (ממרכז העיר אל הירקון ואל המדבר, ומן הקרקע אל השמיים בסדרת ציורי עננים, שגם הם צוירו מן הקרקע של תל-אביב, גם הם "תל אביב"!). במילים אחרות, הוא בורר את המציאות והוא מתקן אותה, בלי לבטל אותה. הוא מסתייג ממנה אבל לומד ממנה: העצים של פרבר מתקלפים כמעט כמו הטיח של קינג ג'ורג', ובכל זאת, הם פורחים.

לראיון עם א"פ ב"מארב" >>

14 תגובות בנושא “הברדס

  1. יש משהו אוונגרדי ואמיץ ללכת לפרבר.
    תל אביב שלו, שלנו, תל אביב בכלל היא בין מה? בין שדרות רושילד ובין רמת אביב?
    ושיטת המחיקה עובדת מצויין אצל התל אביבים שלנו. יותר קל היה ללכת לשפירא ולמחוק את השחורים, ובעצם לא צריך כיון שהפיח הוא חלק מעירנו המופלאה לא היינו מזהים אותם, משטרת ההגירה של עירנו עושה זאת ממילא בעבורנו.
    ואתה דרור מה הוספת לנו? לוח מחוק מחקת.
    "במילים אחרות, הוא בורר את המציאות והוא מתקן אותה, בלי לבטל אותה"
    זה אכן האתוס המפאייניקי של שבתאי. ומסתבר שיש עוד מי שייפה אותו.

  2. האמנות לא חייבת לצייר את ציד האדם של משטרת ההגירה. אפשר להתנגד לזה, אני מתנגד לזה, אבל לא חייבים לעשות את זה עם הציור. אני לא מקבל את זה שמי שמתנגד לעוולה מוסרית מחויב להתנגד לה בכל מילה שהוא מבטא, בכל רגע שהוא חי, בכל מה שהוא עושה. אף אחד לא חי ככה. אי אפשר לדרוש מהציור לנהל את המלחמה הזו. זו מלחמה שצריך לנהל בעיתונים ובהפגנות.

  3. יפה אמרת האמנות לא חייבת לצייר את זה או את זה.
    והמבקר, מבקרת האמנות, מתווך התרבות, התרבותנית והצופה והצופית נמחקו לגמרי בתגובה שלך. וזה מעניין.
    כמובן, אפשר להחליף את המלים אמנות ואמן במבקר ובביקורת. העיקר שחלוקת העבודה, או החלוקה החברתית תישמר, העיקר שהחלוקה בין האמנית ובין המבקר בין המבקרת ובין הצופית ימחקו, לא?

  4. אני עובר בפרישמן-מסריק 4 פעמים בשבוע בממוצע, ומה שהצייר הזה רואה, מתרשם, איך שלא תקרא לזה, לא מסתדר לי. אולי-אולי אפשר לחבר-לשייך את הציור הזה לקטע של אבן-גבירול דרומה, שמתחיל באותו דונם (כיכר רבין). איפה הוא רואה בפרישמן-מסריק את הכיעור האורבני המצועף הזה, את הפרספקטיבה הכל-כך לא משקפת הזאת. לא השתכנעתי. הבתים שליד 'תולעת ספרים', למשל, הם אמנם מרופטים, כלשונך, אבל רק מקרוב בגובה העיניים. לחילופין, מאמץ נוסף מצידי, האוירה המשתקפת בציור היא של עיר שהיא יותר אירופית מתל-אביב הספציפית הזאת. ללא-תל-אביבים שקוראים כאן: פרישמן- מסריק זה על-הכיפאק! מיתחם הרבה יותר מרנין מהמשתקף בציור הזה!
    כמובן שצפייה באורגינל עשויה לשנות את התרשמותי, אבל גם עלולה.
    או שאולי אני מושפע לא רק ממה שראיתי-הרגשתי אמש, אלא גם מ"ואלס הפרחים" של השלישית של מאהלר, שמשודר כרגע ב"קול המוזיקה".

  5. לא, אני לא חושב שיש כאן מה לבקר. הציור הזה אומר אמת, לא משקר. תמיד יש ביצירת אמנות הרבה שלא נאמר בה, הרבה שלא מוצג בה, ופרוצדורת הטיעון הזו, להגדיר מה היה צריך להיות בציור על פי איזה סדר יום פוליטי לא נראה לי, גם אם הוא אפשרי, וגם אם הוא מקובל מאוד באוניברסיטה. זה מזכיר לי את קורצווייל כמדומני, שהתרגז על "ימי צקלג" של יזהר שאינו מתייחס לשואה.
    ולא הבנתי מה זה צופית.

  6. לשפי, זה ציור, לא תרשים לתב"ע. אני בניגוד אליך לא ניסיתי למקם את המסגרת הזו בתל אביב, ואילו היו אומרים לי איפה היא זה לא היה מוסיף הרבה. זה ציור.

  7. בקביעת השם זה הוא שהתחיל. ואתה ברשימתך המשכת. אם כי כמובן שאתה לא חייב להסכים איתי עניינית-נקודתית.
    ולמה הוא לא קרא לציור "מוגרבי לשעבר", למשל? יותר מתאים, לא?

  8. דרור, אני חייבת לציין את התפעלותי מסבלנות אין קץ בה ניחנת. אבל אני חושבת שלפעמים יש למחוק, לחתוך וזהו. מה הטעם לתת לדמויות כמו מחיקת מכחול להשתלח בך? אני בטוחה שזה סטודנט/ית מתוסכלים שלא קיבלו ציון גבוה מספיק לטעמם בקורס שלך ורצים להוציא את עליך. לפעמים כדאי לפלטר, לפעמים אין ברירה אלא לשלוח לסל המיחזור של הבלוג של המחשב של החיים. לפחות היה לו או לה האומץ להופיע בשמם האמתי. לפחות אז היה לי קצת כבוד לסוג הזה. אבל כדי לשמור על רמת הדיון הנאותה עשה טובה לקוראים הנאמנים ודלת את המשתלחים מוגי הלב ישר לפח המיחזור.
    מצטערת על המסר הארוך, וזו רק הבעת דעה אישית. עכשיו יצא לי החשק לכתוב על ההמשך של מה שחשבתי עליו.

  9. אני לא חושב שזו השתלחות, יש לו/לה טיעון רציני. אני אפילו מזדהה עם הרגש הזה, מסביב חרא אז בואו לא ניתן לעצמנו לשכוח את זה אפילו לרגע.
    לשפי, נראה לי שהכותרת מיועדת לומר באופן יותר כללי שזה מרכז תל אביב. אתה צודק במובן זה שיש משמעות רבה לכותרת. אבל מכאן ועד הניסיון לפסול את הציור על בסיס אי התאמה למקום בתל אביב הדרך ארוכה. בכל זאת עברנו כבר כמעט אי אלו עשורים של אמנות לא מימטית, ובעצם אי אלו מאות (לא ברצף).

  10. אחד הדברים המעניינים בציור היא נקודת המבט שאיננה זו של הולך הרגל ברחוב, אלא של הדייר על הגג של אחד הבניינים. מבחינה זו זה גם שונה מהציירים האימפרסיוניסטים שאהבו לצייר רחובות מגובה הקומה הראשונה שאפשר עוד להבחין באנשים, אבל אין ממש מעורבות ביניהם.
    ככר מסריק לדעתי היא אחת הכיכרות הנעימות בתל-אביב אם לא בארץ בכלל.

סגור לתגובות.