החלום

קלאודיו מונטוורדי, "Selva morale e spirituale", קנטוס קלן וקונצ'רטו פלטינו, קונרד יונגהנל (הרמוניה מונדי צרפת)

את אחד משלושת הדיסקים המרכיבים את ההקלטה הזו שמעתי לפני כמה שנים באוזניות, בעמידה, בעמדת ההאזנה בחנות "וירג'ין" הצמודה למוזיאון הלובר בפריז. בעודי עומד בחנות התקליטים הגדולה הזו שמתי לב לראשונה לבחירה בשם הקדוש ("הבתולה") לחנות תקליטים, כמו חנויות אחרות ("קול אדוניו" הבריטית, ואצלנו – "סוּפּר זֶאוּס"). חנות התקליטים, אם מבודדים ממנה לרגע את הממד המסחרי, היא ספריית התפילות הממשית ביותר שבנמצא. ולמעשה, גם בבתי התפילה הרגילים דרישות תשלום למיניהן אינן נדירות.

בקצה מסדרון ארוך מאוד ורחב בלובר עומד הציור הידוע כ"מונה ליזה". מאות ואלפי תיירים נוהרים אליו, על פי השילוט, אוחזים מצלמות וידאו זעירות, כציידי לווייתנים האוחזים בצִלְצָל, דרוכים להבלחת החיוך הידוע מעבר לפינה. בדרך אל המונה ליזה תלויים ציורים כמו "מות הבתולה" של קרוואג'ו, אותה בתולה מחנות התקליטים, אבל איש כמעט אינו מביט בהם, רק הלאה, הלאה במסדרון. המוני התיירים ההולכים אל ה"מונה ליזה" למדו כבר כי "חלום" הוא סחורה, כמו בפרסומות הרבות, שמבטיחות "הגשמת חלומות" (החלום הוא דירה, הגשמתו היא רכישתה). החלום כסיפור פרוּם הומר היום בחלום כמוצר כבר קיים (מוגשם), שרק צריך לקחת.

 

 

בתוך מוזיאון הלובר

אבל עבור מונטוורדי, החלום הוא משהו אחר. המסדרון בלובר בנוי כפסאז' ארוך. אפשר להביט בו כמסדרון המוליך ממקום למקום בקו ישר, אבל גם כמעבָר "לצדדים". הציורים התלויים לכל אורכו הם פתחים – דלתות או חלונות – הקבועים בו לכל אורכו ומעכבים עיכוב אינסופי את ההגעה לקצהו. ציור אינו איזה יעד מוצק שאפשר "להגיע" אליו, אלא פתח כניסה, המוביל אל "חדר" אחר. כך בנויה יצירתו זו של מונטוורדי. קופסת שלושת הדיסקים הזו היא ביצוע של אוסף של יצירות דתיות, שפורסם ב-1641, שנתיים לפני מות המלחין. הקלטת ה"ספר" הגדול הזה בשלמותו (מונטוורדי לא התכוון שהוא יבוצע בבת-אחת) נותנת בפני המאזין מרחב בארוקי, דומה לפסאז' רצוף הפתחים המצוירים שבלובר.

אלא שאין כאן "מונה ליזה" בסוף הדרך. ההאזנה ליצירות הללו של מונטוורדי היא הכל מלבד הליכה בקו ישר אל יעד. אתה עומד באחד החדרים, אל מול קינת המדונה ("הנח לי למות, בני"), ששרה הסופרן יוהנה קוסלובסקי, ופתאום דלת צדדית נפתחת, ומיסה לארבעה קולות כבר אופפת אותך; אחרי "מגניפיקט" נפתח אליך מדריגל "חילוני" למילים של פטררקה. היכן אני נמצא? כבר מיותר לשאול. אפשר לומר: בִּפְנים. תפיסת ההקלטה הזו כמרחב מאפשרת למאזין להיות בתוכה כמו בטירה, כלומר לתפוס אותה בו-זמנית, כ"מקום" מתפצל. אין בה כיווניות (כמו, למשל, בסונטה או סימפוניה, המחייבת את חווייתה בסדר מסוים), אלא התקיימות סימולטנית של אפשרויות שווֹת-ערך. במבט "מלמעלה" אתה מבחין בקשרים שבין היצירות, המפוזרות כאילו באקראי במרחב הזה, כמו קטעי ה"סלווה רג'ינה" השונים ושני המגניפיקטים. נדמה לך שכבר היית בחדר הזה, אבל לא.

אולי זו הסיבה שוולטר בנימין רותק כל כך אל הפסאז'ים הפריזאיים בתקופת זוהרם. מי שהולך בפסאז' יודע את תחילתו ויכול גם לשער את סופו, אבל האמצע הוא תמיד אינסופי ב"הצִדָה" שהוא מאפשר. והרי מסטיה קלה הצִדה ייפתחו עוד ועוד דלתות חדשות. והרי זו מטפורה מדויקת לאופן התנהלות החיים עצמם, תמיד. אלא שכאן הממדים אנושיים, אפשר לחצות את זה בזמן סביר, אפשר לצאת, אתה מוגן, התקריות המזוויעות רוסנו.

כפי שאני יוצא מידיו המאוגרפות על עיניו של יוסף, הבוכה ב"מות הבתולה" שבלובר, אל הידיים הפרושות של השליח ב"סעודה באמאוס" שב"גלריה הלאומית" בלונדון, ולרגע לא מבין מדוע מדברים כאן צרפתית בכלל, כך המאזין למוזיקה הזו מוזמן לבחור במכשיר הקומפקט דיסק באופציית ה"Random", שהיא האופציה הנכונה במקרה זה. חלוקת הדיסקים ל-42 רצועות מאפשרת אינסוף טיולים בפסאז' של מונטוורדי. ואפשר אולי לחלק את האנשים, ואת האמנים במיוחד, על פי יחסם לסוג הזה של מציאוּת חלום מסתעפת. זה עשוי לעורר בהלה – או חדווה: שהרי דקה אחרי תחילת קינת המדונה, עמוק כבר בתוך צלילות הבדולח הכאובה והשקטה הזו, האם רק "אינך נמצא באותו מקום", או שמא הפכת כבר לאדם חדש?

 

8 מחשבות על “החלום

  1. דרור, כמי שמוליך את צאן מרעיתו הורטואלי אל תוך נבכי ציורים בני מאות שנים או שנים בודדות, כך אתה מצליח לפתות הדטיותה כמוני אל תוך יצירה מוסיקאלית שללא ספק אאוץ לחפשה עוד הערב ברחבי הרשת.
    "מציאות מסתעפת" שטבעת הוא היקום בו הכי נכון לי לטייל להיות ולא מעט לבהות. כמה יפה אתה חופן את המציאות הנזילה הבלתי מילולית ונותן בה סימנים וצר בה צורות ונותן לנו להביט בה דרך פריזמה של מילים וצורות ומחשבות שאתה ווקם.
    תמיד אתה משכיל אותי…ומעשיר אותי…שוב מודה לך…

  2. תודה.
    אם כי הביטוי צאן מרעיתו הוא הגזמה פראית.
    להוריד את הדיסקים האלה ייקח הרבה זמן. זה בערך 230 דקות.
    יהיה מבחר ב"קול המוסיקה" בעוד כמה שבועות.

  3. רכשתי (מבלי להאזין)דיסק כפול של סונטות של סקארלטי, בהמלצתו החמה של בעל חנות ברחובות שטעמו לרוב קולע לטעמי – הוא הניח את הדיסק בחיקי ובטיח לי נאמנה שאני אוהב ואם לא אוהב, אחזיר לו את הדיסק ואקח אחר…אז סקארלטי ממש לא עושה לי את זה, משהו במתיקות המהירה והסחרחרה הזו -לא מדבר אלי – לפחות לא בימים אילו..אני משליכה יהבי על מוטוורדי
    שלך- איכשהו, נראה לי כי לא אתאכזב גם הפעם מהמלצה שלך :L)

  4. אם זה דיסק כפול אני מנחש שזה בנגינת מיכאיל פלטנייב, ואם זה באמת ככה זה ביצוע ביזארי ומופלא. את יכולה להתחיל מהיצירות האיטיות אם את לא במצב רוח המתאים.
    מונטוורדי, מכל מקום, זה עולם אחר.

  5. צדקת – זהו הדיסק 🙂

    זהו…שאני מחפשת את האיטיות…אולי אף איזה שהוא כובד, חמור סבר או מתקתק…מן שקיעה למצולות או מסע במחוזות פתלתלים..אבל בשום פנים לא משהו מהיר וסחרחר…אשמע בעצתך הסמוייה, אשמור את סקארלטי לימי חורף וימי סגריר…
    אגב, על איזו תערוכה אתה ממליץ השבוע?

  6. אם זה הדיסק, באמת שלא כדאי לך למהר ולשים אותו בצד. ומצד שני, גם לא כדאי לשמוע יותר מדי בבת אחת, יש שם הרבה יצירות קטנות. אם פעם תשמעי איך מנגנים את היצירות האלו על צ'מבלו, תראי מיד כמה תעוזה יש בפרשנות של פלטנייב.
    ובעניין תערוכות, יש המלצה גורפת, אם כי בירושלים – תערוכתו של מאיר אפלפלד שנפתחת מחר, 1.9, בגלריה ארטספייס.
    http://www.artspacegallery.co.il.
    נסיעה לירושלים מתל אביב היא מחיר זניח ביחס לתמורה שהציורים האלו מעניקים.

  7. אינני מבינה גדולה בשום דבר, לא כל שכן במוסיקה קלאסית; הנני כמו חובבת יין, מה שטעים לי אני שותה אינני יודע ל"דבר" את השפה של אניני היין, כך גם עם מוסיקה כך גם עם אומנות, לא פעם אין בי המילים לתאר ולהסביר מה אוהבת ולמה זה טוב ומעולה וחשוב…לומדת את השפה ואתה משמש לי השראה לכך ומלמדיני רבות…
    בינתיים בכותבי פה..עושה אתנחתה מוסיקאלית עם פאוורוטי…אולי לפני השינה, אחזור לסקארלטי ולצליליו אירדם…:)
    לגבי המלצתך על תערוכה – אצטרך לפנות אם כך זמן, ולעלות ירושליימה – מה שלא עשיתי מזמן.

    תודה

סגור לתגובות.