"ללכת מחוץ לדלת הראשית כאילו זה עתה הגעת מארץ זרה; לגלות את העולם שבו אתה כבר גר; להתחיל את היום כאילו זה עתה ירדת מספינה הבאה מסינגפּור". כך ציטט ולטר בנימין ב"פרויקט הפסז'ים". מגדל המים בקרית-מנחם, ירושלים, הוא אופק. הוא תמיד "שָם". מגדל-המים מיוחד כמקום שאיש אינו יודע היכן הוא נמצא בדיוק, כולם ראו אותו אבל לא מקרוב, כולם יודעים מהי צורתו הכללית, אבל איש לא יכול לציין פרטים. זהו "מקור" שכולם ניזונים ממנו, אבל אף פעם לא נגעו בו. דמיינו לכם את מגדל אייפל כדבר נראה בלבד, איש לא היה בו. זה המצב כאן. אנו זוכרים את זה כסמל, לא כמקום בעל נפח.

תמרור של עיגול אדום מקבל את הבא למקום הזה. איני יודע מה הוא מסמן. "אין כניסה"? לא. האיסור כאן חמור יותר. כאן, האין העיגול הזה מסמן את המגדל עצמו? מי שימצא את השביל ייטיב לעשות אם יביט באדמה כל הזמן. צריך להרים את הראש בבת אחת, והנה הוא שם. המסיביות של הדבר הזה עוצרת נשימה. אם צריך להגדיר את ייחודו של המגדל הרי שהמילה היא "נוכחות". כלומר, ייחודו של המגדל הוא בעצם קיומו, כמו-שהוא, מוּלך. לא צריך יותר. כדי להביט בו, יש למתוח את הראש לאחור, וללכת מסביב.

על דפנות המגדל מטפסות מדרגות כנחשים של בטון, עולות ומיתמרות למעלה. במצב המעוות הזה, שבו הראש מתוח לאחור והרגליים כושלות בחצץ, אתה מבין בדיוק את ההבדל שבינך לבין המגדל: המגדל מכיל את אפשרות העליה למעלה. סיבוב במגדל משמעו עליה ספירלית, התקדמות תוך כדי הגבהה. אבל ההגבהה הזו אינה אפשרית עבורנו: המגדל עולה, אבל רגלינו נותרות על האדמה, והצוואר כבר כואב.

המגדל שמור בחומות, בשערים, בגדרות. הכמות העצומה של מים שהוא יכול להכיל (ומה אם הוא ריק?) הופכת את המים הללו מחומר גלם ל"יסוד", או לסמל של מים. בתכנית הרדיו של עמנואל הלפרין על השנסון הצרפתי סופר פעם על מישהו שהציע להפוך את מגדל אייפל עם ראשו למטה, לצפות את שלד המתכת בדפנות חרסינה, להתקין ברזים, ולמלאו בשמפניה (אך מישהו התנגד: "אין הברזל הולם את טעם השמפניה"). המגדל בקרית-מנחם מממש את הפנטזיה הזו, אבל בדרך כלל לא מבודחת: שהרי המגדל הזה הוא באמת גביע, גביע מונומנטאלי של בטון, כוס דקה וארוכה, מלאה משקה, פריט זעיר בארכיטקטורה אפשרית של ענקים או אֵלים.

מכאן השמירה ההדוקה מסביבו; מכאן השקט המוחלט ששורר במקום הזה. אני מביט בגגות של קרית-מנחם ורואה פתאום מחדש את עשרות דודי השמש הלבנים, המביטים באדונם. הזמן עובר. אני שומע רחש בתוך השקט הגמור של המקום הזה. זה לא יכול להיות, אבל זה קורה: מאחורי, באקט שהוא ספק בדיחה גרנדיוזית שהמגדל מספר לי וספק תוגה גרנדיוזית עוד יותר, אני מבחין בטִפטוף איטי של מים מצינור סמוי, אולי של מזגן ואולי לא, טיפה ניגרת על הבטון, מתקרבת אלי לאט, וידוי ניגר של מלך גבוה ובודד.

ספטמבר 2001

21 תגובות בנושא “הגביע

  1. מאד יפה.
    ראיתי שאתה עומד ללמד קורס על ערים בתלאביב. איזה כיף אולי אבוא כשומעת משוחררת ושוחרת תרבות לשמוע אותך.
    מרצים כמוך אני אוהבת, שמביאים את התרבות קרוב ולא משאירים אותנו עם תיאוריות מרוחקות ואקדמיות. גם פה עם בנימין אתה מגלה. כל פעם גילוי חדש איתך, דרור. מה יהיה? 🙂
    איזה ספרים אתה עומד ללמד?

  2. האם אפשר להשתתף כתלמידים שלא מן המניין?
    (דרך אגב, מונטוורדי -לא מפסיק לנגן ולהדהים את בני הבית)

  3. אני באמת לא יודע. אולי יש משהו באתר של האוניברסיטה.
    ומונטוורדי אכן יכול להדהים את בני הבית. אני שמח שהשגת את זה.

  4. מון,
    בטח אפשר. נכנסים ואם המרצה לא מגרש אותך אז את שם. טוב אולי ניפגש של כל מעריצי ומעריצות דרור.
    דרור, שאלה לי.
    יש משהו על זכרון יעקוב כעיר בספרות העברית. קראתי משהו על תחקיר ספר שמתאר את הליכלוך האנושי בזכרון, אבל יש משהו גם על העירוניות של זכרון? לא מצליחה להזכר. משום מה זה מעניין אותי. בכלל המושבות של הברון, והקשר בין האדון לצמיתים בספרות העברית. לא מצליחה להזכר. (כן כמובן אני זכרונית)

  5. אוף חבל.
    אני ממש זוכרת משהו כזה ולא מצליחה להזכר.
    בכל מקרה הצצתי בלינק לקורס וזה נשמע אחלה. מה של ברנר אתה הולך ללמד. ושל עגנון?
    אני מתה על שכול וכשלון, ועל תמול שלשום ושירה – יהיה משהו?

  6. אח, מה חבל
    בכל מקרה אני מתייצבת בקורס.
    בטח יהיה חוויה אמתית.
    יש מצב שתלמד משהו משלך?
    אגב, האם חשבת לשלב גם אמנות פלסטית בקורס.
    הרי הדברים שלך מתקשרים גם לאמנות פלסטית. אפילו חשבתי על אלף רקיעים שלך ושל יורם, בכלל היצירות שלו (אין צורך לומר המדהימות) יש בהן הרבה מתל אביב והעירוניות, הרבה ארוטיקה נסתרת ומעודנת של תל אביב שלא רואים. חבל שהוריד את הבלוג המדהים שלו. אני מקווה שאני לא מפספסת בפרשנות שלי.

  7. ראית שעמוס עוז זכה בפרס גתה? מה זה מפרגנת לו.
    הדור הבא, אני מקווה אתה. אתה גם עוסק בשואה בלוחמי הגטאות, אם אני לא טועה. או זה ד"ב אחר
    🙂

  8. לרותי, את הדברים שלי אני לא מבין ולכן לא יכול ללמד אותם. וחוץ מזה לא עושים דברים כאלה באוניברסיטה, ובצדק. ואמנות לא יהיה אפשר להכניס כי זה חוג לספרות וכי אין זמן.

    לתמר, אני חושש שאני לא הדור הבא של עמוס עוז בשום מובן אפשרי.

  9. למה לא? אולי פגעתי בך בהשוואה לעוז. אבל אני מאוד אוהבת חלק מהדברים שכתב. השפה הנקיה והיפה, וגם חוש הצדק המוסרי שהוא מגלה בכתיבתו, וכך גם אצלך אני מוצאת במאמרים הפוליטיים שלך חוש צדק מוסרי ואחריות לזולת. ואין ספק שאתה אחד מהכותבים הבולטים של הדור הצעיר, שלא הבריק באופן חד פעמי אלא גדוש ברוח ובידע תרבותי מרשים במיוחד. אני מודעת אמנם לסגנונך היחודי לך, ואל החזרה למקורותיה של הספרות העברית שאולי נזנחו אצל עוז. אבל אולי כמו שהשבת לרוצי אמן לא יכול להבין את היצירה של עצמו? אז אני נוטלת את החירות לפרשן איך שאני מבינה.

  10. היי רותי,

    בכלל יש לי הרגשה, שהרבה ממה שאת אוהבת ומתעניינת בו -מדבר גם אלי והוא חלק מעולמי.
    אז לגבי זכרון:
    מצאתי אגב שיטוטי באינטרנט ונסיון להתחקות אחר חלק מהמורשת שלי (של ייננים וכורמים) אנפורמציה אודות ימיה הראשונים של זכרון וקינונה, הגעתי לספר מאלף אחד הבודדים אולי שמתעד את תקופת העלייה השנייה בפרץ חיות ונראה גם במלוא חופניים פרטים ואנשים ומאורעות שרבים מהם – (כאלה של יום יום ואינטריגות של פוליטיקה שנבטה גם באותם ימים של אידיאולגיות ונזיריות)- נראה לי מועלים על הכתב בפעם הראשונה. הכותב הוא איתי בחור, דור 3 או רביעי בעצמו ממקימי זכרון שהקדיש שנים למחקר וכתיבת הספר (בחור עצמו -הוא גם אוהב יין ויינן בעצמו) . הספר נקרא "פעמון סדוק" והוא כתוב נהדר, שפתו קולחת, תיאוריו את התקופה ואת הנפשות הפועלות , את הקמת הצריפים הראשונים, את בית הכנסת הראשון, את מאבקי הכוח בין האגודות השונות, בין אינדיבידוליסטיים לבין מקור הכוח של הברון ונציגיו,,,ועוד ועוד…מרתק ומזמין את הקורא אותו להישאב למסע בזמן.

    וימיה הראשונים ממש מניצני הקמתה.
    קישור לאתר בו תוכלי לקרוא על הזפר:
    (ולא, אין לי אחוזים ממנו-אני פשוט קוראת אותו בימים אילו והוא מצויין)

  11. קראתי את הרשימה, אחר-כך את התגובות, ואז שידלתי את עצמי לתרגיל באינטואיציה (מושכלת) וניסיתי לנחש על מה תלך. ניחשתי ככה: ברונו שולץ (התברר כנכון, אבל זו לא חוכמה כי הבנתי מהרשימות שאתה אוהד גדול. הנחתי, רחוב התנינים?), גוגול, (שדירת נייבסקי. איך טעיתי), זבאלד (גם כן קל, גם כן בגלל כל מה שאתה כותב עליו), סטפן צוויג (ממש לא בכיוון הא? הימור טיפשי), קאלווינו (אני עדיין בשוק שפיפסתי!), פרוסט (אבל זה היה לפני שראיתי שאתה מוגבל לסיפורים קצרים) ונאבוקוב, בגלל הזמנה לגרדום, (אבל הסייג כמו בסוגריים הקודמים).
    סך הכל שתי פגיעות, ואני מאוכזבת.

    מנדלי ושבתאי לא ניחשתי אבל הייתי צריכה. ובעצם גם עגנון. משום מה לא הבאתי בחשבון סופרים משלנו.

    לגבי אמריקה (זו יבשת, מספרים שדי גדולה, שקיפחת:)), תהיתי אם תיגע בה בכלל ונורא ייחלתי לג'אז של טוני מוריסון, למרות האינפלציה שלה בחוג לספרות, אבל ידעתי שזה Far fetched. חוץ מזה נראה שהאירופאיות אינה מקרית.

    מכל מקום, הקורס נראה נורא מבטיח, וזה אמנם הזמן לתכנן מערכת, אבל שעות הצהריים המוקדמות האלה, הן בלתי אפשריות. נשאר אפוא לקוות להי-לייטס כאן באתר…

  12. מון, רותי, תמרה, ועוד היד נטויה.
    הפוסט לא משהו, מקווה שהרומנים שלך יותר מוצלחים.

  13. אין בעד מה. למען האמת, דווקא קראתי. קראתי גם היום את מאמרך המלומד על סעיד בספרים. בהחלט מתאים להארץ ספרים, ונראה במהדורה החדשה אחרי המהפכה המזרחית הוא עוד יותר מפאיניקי מקודם. בתור תרבותניק של השמוץ היית יכול להצליח יותר. בהצלחה.

  14. קראתי עכשיו את הקטע "הפסנתר פרק 2". צחקתי הרבה. בייחוד נהניתי מהקטע על הגזענות שמתבטאת בדיבורים על מכשירים.
    אולי אתה "צודק", אבל בכל זאת אני מוצא עניין לציין ששפת הדיאלוגים בין המספר לבין הגוף-ראשון-מוביל שווה הירהור נוסף – זו לא שפה "מהחיים" ואף לא "מהחיים" מסוגננת, ושוב, זו לא ביקורת.

סגור לתגובות.