כמו ארבע משיכות מכחול עזות במברשת רחבה, טראח-טראח-טראח-בום, אוטוסטרדות מימין ומשמאל, פסי רכבת באמצע – ירושלים היהודית אינה אוהבת מקומות כמו בית צפפא. "אוטוסטרדה"? מערכת הכבישים המקיפה את בית צפפא היא, למעשה, חומה מתוחכמת, מיתממת, מפני שהיא חומה שאין איש מבחין שהיא קיימת. חומת אבן רגילה עלולה לסקרן מישהו, שיפגין נגדה, שיטפס, או יעקוף, ויציץ במה שמעבר לה. אבל אוטוסטרדה היא חומה חכמה: איש לא יציץ, כי החומה אינה מצויה מנגד לך, אלא אתה מצוי (נוסע) בתוך החומה, ומבטך, מכוח המהירות שהאוטוסטרדה מחייבת, נעוץ בכביש. בפשטות, הפניית מבט כאן היא סכנת מוות, או שהיא סתם לא אפשרית. "ובליבה חומה", אבל כאן זו חומה של מסילת ברזל. לא חומה עבור מי שגר, חומה עבור עובר-האורח. גם כשהרכבת דוממת, נוכחותה מבקעת את הטופוגרפיה של הכפר. מין שיפוע עווייתי מתחיל במקום שהחומה הזו מסומנת, כאילו קיפלו שם את האדמה.
הגשר המוביל לתלפיות הוא אנדרטה אגרופית. תוכלו לנסוע כל חייכם על הגשר הזה מבלי להבין את הדבר שהוא מבצע בברוטליות. רק מתוך הכפר זה מתגלה. קצת אחרי המסגד. דמו לכם רכבת שהתנגשה בקיר, וקפאה כך. לכו לבית צפפא, כדי ללמוד משהו על רִשעוּת של מתכנני ערים. הגשר הזה הוא חדירה מתמדת של הזמן העירוני, הממהר והתכליתי, אל תוך הזמן הכפרי, המנומנם, המשתהה, המתעלם. כמו נעיצה של מסור בחתיכת חמאה.
אם יש משהו יפה בירושלים כעיר, הרי שהוא ברובו ערבי. עין-כרם, טלביה, מוסררה מצד אחד, מול גבעת שאול, הר נוף, והר הצופים מצד שני. או הרובע היהודי המלוקק מול הרובע המוסלמי בעיר העתיקה. ההנגדה הזו נעשית חריפה במיוחד בבית צפפא: בכניסה שליד הירקן די בטעות זעירה כדי להחמיץ את הפניה לבית צפפא ולהיכנס אל השכנה היהודית, מלכת הבירה, כלילת היופי ומשוש כל תבל, פירנצה דירושלים, הלא היא שכונת פת. האם תושבי פת יכולים להכחיש את הקנאה, קנאה לא רק "אישית" דווקא אלא "אובייקטיבית", עירונית, כלומר רגש פוטנציאלי המובנה בעיר, ולאו דווקא בתודעות, שמתרחש כאן יום-יום ושעה-שעה? האם תושבי השכונות אומרים לעצמם לפעמים: "הייתי יכול לגור כמוהם", ברווחה, בתוך רחובות שקטים, אבל מישהו "מגבוה", איזה "משקם שכונות", רצה אחרת? וכיצד פורצת הקנאה הזו בלאומנות, בגזענות?
בית צפפא היא תזכורת מכאיבה, במיוחד כלפי שיכוני הסביבה, אבל גם כלפי העיר כולה (זולת אולי כמה רחובות שטרם הושחתו לגמרי ברחביה, במושבה הגרמנית בבית-הכרם הישנה) להחמצה המדהימה של הארכיטקטורה הישראלית. הרי לא היה צריך להמציא שום דבר: המודלים האסתטיים כבר היו כאן בנמצא. היה רק צריך ללמוד בענווה. אבל במקום זה, הארכיטקטורה שלנו יצרה את המפלצות ה"אירופאיות" האלה, עם פצעוני דודי-השמש על הראשים. היום, הארכיטקטורה בירושלים (אבל לא רק בה) לא בונה את המקום אלא נוקמת בו, מפני היא יודעת שלעולם לא תצליח ליצור דומה לו או טוב כמוהו. היא היתה רוצה לבטל את המקום הזה, מכיוון שהוא הוכחה ניצחת לכשלונה ולאפסותה. ואם אי אפשר לבטל את בית צפפא, אפשר לבטל את אפשרות המבט בה.
עוד בנושא: >>
דצמבר 2001
מתחת לשולחן 
נעוץ במשפטים כמו "הזמן הכפרי, המנומנם, המשתהה", או במציאת יופי בעוני הנרצע של הרובע המוסלמי בירושלים.
חיבוק של דוב ל-"פרא האציל" לא יעזור לו, אלא רק ינציח את האפליה כנגדו.
אהבתיאהבתי
מזכיר לי את המוטו של סעדיה מנדל, לארכיטקטורה שלו במשפט קצר "נא באוזן לערבים". חלק באו למזרח התיכון כמסתערבים שמטרתם לנגח את האנשים שחיו פה, תוך כדי התחזות לאנשים השייכים לאזור.
לאחר שסיימו לחרב ולעשות דוקא הם אורזים ונוסעים בחזרה למערב, לתרום בבית הכנסת לצבא הישראלי. הזהות האבודה, כמה עצוב.
אבל יש גם אחרים.
אהבתיאהבתי
אבל האוםי הכפרי של המקום הזה אכן היה כזה פעם. הרי אני מתאר את ההפרה של זה. מה קולוניאליסטי בזה? זה דומה לטענה שלומר לאישה שהיא יפה זה מעשה שוביניסטי.
והרובע המוסלמי הוא אכן מוכה עוני, ואכן יפה, יפה מאוד. מה הקשר? כמו שהרובע היהודי הוא עשיר, ומכוער.
אהבתיאהבתי
הקולוניאליזם נעוץ בעובדה שאתה משייך אוטומטית את האחר למצב של נחשלות, ומוצא בכך יופי. מצבם הטבעי של הערבים, לפי תפיסתך, הוא כזה של "נמנום", ושל "כפריות", בעוד המצב הטבעי של היהודים הוא "עושר". היופי שאתה מוצא ברובע המוסלמי כרוך עם העוני שבו – הרי הצפיפות והבניה שבעיניך היא כה "אותנטית" נובעת מהעוני ומהפתרונות שהאנשים שם חייבים למצוא לעצמם. זו בדיוק מנטליות "הפרא האציל" – פשוט קולניאליזם מוסווה.
אהבתיאהבתי
לא. אתה מדקלם מהלך ביקורתי. אני לא משייך שום דבר אוטומטית. ביקרתי במקומות האלה. הם לא אוטומטית כאלה, הם כאלה באמת: היהודים לא אוטוטמטית עשירים, אבל הרובע היהודי מלא בפיתוח. הערבים לא אוטומטית נחשלים ואל אוטומטית כפריים, אבל בית צפפא הוא מקום שונה בפועל מהשכונה היהודית שסביבו. במקום לדקלם קלישאות ביקורתיות מתואר ראשון, תקרא שוב, תלך למקומות האלה, תתבונן. ותמצא לעצמך שם.
אהבתיאהבתי
גם בעיר העתיקה וגם בבית צפאפה הייתי, וכמה פעמים.
העובדה שהמקומות הללו הם "כאלה" לא הופך את זה גם למצב הרצוי. נכון שהם כאלו, אבל העובדה היא שבעיניך זה מצבם הטבעי. לזה התכוונתי כשכתבתי "אוטומטית" – לא שאתה כותב בלי להיות שם, אלא שזה בעיניך המצב הרצוי של הפרא. ככזה, הוא לא יכול לאיים על ההגמוניה האמיתית של הלבן – השליטה בכסף והכתבת קצב "הקידמה". כי זה הרי תפקידם של הלבנים – נמצאים בעושר המכוער שלהם, אבל הם צריכים "לקנא" בפשטות ובפרימיטיביות של הערבי.
לא ממש בא לי למצוא שם, זה עד כדי כך חשוב?
אהבתיאהבתי
אתה משליך עלי בפראות מחשבות מוקדמות. מאיפה אתה יודע שאני חושב שזה המצב הרצוי? הרי כל המוטיבציה של הרשימה הזו הפוכה בדיוק, ובאופן כל כך ברור, מהטענה שלך.
ועניין השם, למען האמת, כן. שיחות עם אנשים בעלי כינויים או חסרי שם זה דבר שלא הייתי מסכים לו ברחוב, ואין שום סיבה להסכים לזה במחשב. אם זה נשף מסכות, כולם צריכים להיות מוסווים. אם מישהו אחד בשיחה לא חובש מסיכה, זה מעוות. כמו הסצנה שבה מתגלה טום קרוז ב"עיניים עצומות לרווחה".
אהבתיאהבתי
אני חושב שבעיניך שזה המצב הרצוי כי הסברת שזה יפה. היופי נובע מהנחשלות.
מכיוון שאין לי שום כוונה למצוא שם, למרות שכעקרון אתה צודק, כנראה שזו ההודעה האחרונה שלי פה.
אהבתיאהבתי
היופי לא נובע מהנחשלות. היופי קיים למרות הנחשלות. בעין כרם גרים היום אנשים עשירים, אך היופי היה קיים שם לפניהם. היופי יכול להישאר, לפעמים, גם אחרי שתנאי החיים משתפרים.
אולם במאה הזאת ובקודמת איננו יודעים איך לבנות מקומות יפים, ולכן או שהם הופכים לנחלת העשירים שהתנחלו בהם ודחקו את העניים, או שהם נשארים בחזקת העניים שהצליחו לשרוד בהם.
אינני מסכים עם קביעתך שרוב מה שיפה בירושלים ערבי: הנחלאות והזכרונות ושכונת גאולה, ותלפיות, וגם הקמפוס בגבעת רם, ובניין הסוכנות היהודית. זה נכון שרובו נבנה לפני 1967.
אהבתיאהבתי
אני מסכים עם יודן.
ואני לא מצליח להבין איפה אתה רואה שאני טוען
שהיופי נובע מהנחשלות. זה הרי פשוט לא כתוב ולא נרמז וזו לא רוח הדברים.
אתה יכול להמשיך להגיב בלי שם אם זה חשוב לך. אני אספוג את זה.
אהבתיאהבתי
לפני כ15 שנה, המפגש עם הארכיטקטורה העירונית כמו גם זו הכפרית יותר של ה"מאלך" היתה מרגשת ביותר, התחושה שהמרוקאים המקומיים (בשל עוני, בשל הפלליה) מצליחים לשמר את היופי במבני האבן הפשוטים שלהם (או מבני החימר האדומים בלד המדבר) גם בנסיעה לאורכו של כביש החוף שלהם מקצותיו של הסהרה – בחזרה צפונה – בו נגלית האדמה ועצים שעליה, חלקות מעובדות מנצנצות, בתי אבן צנועים, כל אלה רטטו בהיל תקדושה שכזו שהבנתי ללא מילים שקדושת מקום – היא ממש לא נחלת העיר ירושלים. ויש בקדושה זו חיבור בין האדמה / הטבע/ והדרך בה האדם משתלב בהם בכבוד ולא תוך רמיסתם.
ודרך אגב, אני ממש לא מבינה, אנשים שנכנסים לפה -משתלחים בכותב, עולבים בו ועוד עושים זאת באנונימיות מגוננת שכזו, הם כאלה קטנים ועליבותם ממש מעוררת רחמים.
אהבתיאהבתי
ברוך בואך למועדון האקסקלוסיבי של תוקפי תופעת הניקים. לדעתי לפחות בינתיים הטיעונים שלך הם די בתוליים. פעם כתבתי על כך רשימה שאין לי אלא להציע אותה כמצעה של המפלגה שבמהרה-בימינו:
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=1463142
ל"סופטלי": 1) לטעמי האלמוני שהגיב כאן לא "השתלח ועלב". התגובות שלו הן בהחלט מסוג התגובות שלא צריכה להיות בעיה בלחתום עליהן בשם אמיתי. 2) חנופה בתוספת לינק לאתר אישי זו תופעה לא פחות חמורה מנאצה בשם בדוי.
את ההרבה שיש לי להגיד בנושא הנדון ב"פוסט" זה אנסה כבר להגיד בהזדמנות אחרת.
אהבתיאהבתי
הארכיטקטים ומתכנני המדינה כן נאלצו להמציא דבר מה, אשר אינו דבר של מה בכך כלל: בניית שיכון המוני למאות אלפי העולים אשר שילשו את אוכלוסיית המדינה בעשור הראשון שלה.
כל זאת במצוקה תקציבית ותוך כדי מלחמת קיום של ממש. הבלוק המודרניסטי עמד יפה במשימה וסיפק מגורים נאותים לכל אותם עולים.
יש מקומות רבים בארץ בהם אותם בלוקים יצרו סביבות מגורים נהדרות (רמת אביב הישנה למשל).
אהבתיאהבתי
ולעניין בית צפאפא,
ניתן לטעון גם כי אותם גבולות כבישים של הכפר הם אלה שאיפשרו לו להמשיך ולשמור על אופיו הכפרי ולא איפשרו לשכונת פת, או לאיזור התעשייה תלפיות להגיע אליו.
אהבתיאהבתי
לדן, אני מסכים עם הערתך בעניין צורך האכלוס, אבל גם את הפרויקט הזה אפשר היה לבצע בצורה קצת יותר חיננית. הרי במקרים רבים היה מדובר באידיאולוגיה אסתטית "ברוטליסטית", כלומר לפעמים ברוטאלית.
לטענה השניה אני לא מסכים. זה דומה לטענה שהסורגים בגן החיות נועדו להגן על האריה מפני התנכלות של מבקרים בגן.
בכל מקרה, בהצלחה בבחינות הגמר.
אהבתיאהבתי