הלב והשעון (מערת הנטיפים)

מערת הנטיפים, סמוך לבית שמש

יש מקומות של מרחב, ואלו המקומות הרגילים, היומיומיים, יש מקומות של זמן. מערת הנטיפים היא לכאורה מקום מן הסוג הראשון: למראית עין זהו רוקוקו עצום של הטבע או האל: אלפי קתדרלות זעירות וגדולות, ישרות והפוכות, מסועפות עד אין קץ, וילונות של אבן רטובה, צינורות עוּגבים שרק האפלולית מנגנת בהם, יער מחטני ישר והפוך של אבן וחושך.

אבל ברגע מסוים מתברר המקום הזה, התפאורה הענקית הזו, כמסמלת לא רק את עצמה, כמערה, אלא דבר אחר. ודבר זה הוא הזמן. זהו מקום שכל כולו זמן כבד, מחניק, סמיך. נכון, "הזמן זורם". כל הזמן. אבל במקום כזו זה אפשר להביט בשעון היד ולחייך בעצב. מכיוון שאת תקתוק השעון מלווה כאן תקתוק אחר, מונומנטאלי, של טיפות המים המחלחלות דרך האדמה ומטפטפות דרך הסלע הגירי על האבנים ועל עורנו, מושכות אִתן את האדמה ויוצרות את הנטיפים ואת הזקיפים. כאן, הזמן לא זורם אלא מטפטף.

תקתוק מול תקתוק: שני שעונים. והנה, הצורה הבולטת ביותר כאן היא הנטיף שמולו צומח ומתעבה זקיף. שתי שלוחות של אבן המתקדמות בקצב אִטי להדהים זו אל זו, עד להתחברות. סנטימטר אחד של אבן מתווסף כאן בחמישים שנה. כלומר, מטר של מרחב שקול לחמשת אלפים שנה, שזהו, על פי המסורת היהודית, בערך הזמן בו קיים העולם. המהירות כאן היא של קילומטר אחד ב-5,000,000 שעות, או 570 שנה. איזו סבלנות מלמד המקום הזה.

הנטיף מול הזקיף הם גילום טבעי של שעון-חול. חרוט וחרוט הפוך משיקים בנקודה אחת. מכל עבר ניבטים כאן השעונים הללו, ותקתוקם נשמע. טיף. טיף. שעוני אבן עצומים ואיטיים. מכל עבר ניבט כאן זמן מאובן. מתחת לאדמה משהו, או מישהו, עובד כל הזמן, כפי שעבודה עצומת ממדים מתרחשת כל הזמן מעל ראשינו. הטפטוף הזה; מנגנון השעון של תנועת הכוכבים, בין זה לזה פועמים הלב והשעון שלנו.

יוני 2003