ז'וזה סראמאגו, "על העיוורון", מפורטוגזית: מרים טבעון, הספריה החדשה, 2000
עצם פעולת הקריאה עומדת בניגוד חריף לטקסט הזה: העולם המתואר בעלילה אינו יכול להיראות על ידי החיים בו (למעט דמות אחת, ולמעשה שתיים, ונשוב לזה מיד). האנשים במדינה מסתמאים במגיפת עיוורון משונה, ורואים רק לבן. אם הטקסט הנקרא הוא "העולם", העולם הזה נחלק ביננו, הקוראים, הרואים שחור (האותיות) לבין רואי הלבן, הלבן שסביב האותיות, כלומר סביב המשמעות, "בין השורות" ובינן בלבד. העיוורון מדרדר את המדינה (שהיא "כל מדינה", כלומר "האנושות") לאנרכיה מרושעת, שבה כל יתרון של כוח ממומש על חשבון הזולת. כידוע, בארץ העיוורים בעל העין האחת הוא מלך, אבל ברומן הזה גם עיוור "רגיל", כלומר עיוור שרואה שחור, הוא סגן-מלך אכזר ביחס לעיוורים החדשים (כמה גרוטסקי, מקצועו ברומן בגרסתו העברית הוא "רואה חשבון").
אבל מה שנדמה כריחוק עקרוני של העיוורים מן הקוראים נהרס ברומן הזה, כדי להצביע על זהות עמוקה ביניהם. האנרכיה האלימה שמתוארת ברומן כמו בניסוי פסיכו-סוציולוגי היא מצד אחד בדיונית ומופרזת, אבל מצד שני הרי היא המציאות כפשוטה. למעשה, דבר לא משתנה כאן: בעל האקדח יאכל יותר מזה שאין לו אקדח, הנשים ישלמו מחיר כבד יותר רק בגלל היותן נשים, ולאור הקטסטרופה תבוא התגובה השגרתית: "החדשות לא היו מעודדות, נפוצה שמועה שבקרוב יקימו ממשלת אחדות והצלה לאומית". נשמע מוכּר?
"על העיוורון" גובל לפעמים בטריוויאלי. הסיפור מסתיים במסר דידקטי: "אני חושבת שאנחנו עיוורים שרואים, כן, עיוורים, שגם כשהם רואים, הם לא רואים". כלומר, כמשל על "המצב האנושי" הרומן הזה צפוי למדי. העיוורון כמטפורת-על של הקיום, שמסמנת כל מצב של חציצה בין האדם ל"דבר", בין אם הדבר הזה הוא תודעתו-שלו, או הזולת וסבלו, או "העולם", אינו מחשבה חדשה, גם אם ביצועה ברומן יפה לפעמים: כך, הקורא ינסה לברר לעצמו בלי הרף, מן ההתחלה, מה ה"מכנה המשותף" לעיוורונן של הדמויות, כלומר ינסה להבין את העובדות בראייה מדעית-רציונלית, כראיית רופא-העיניים ברומן. הראייה הזו תיכשל כשיובן לקורא כי המכנה המשותף של הנדבקים במחלת העיוורון הוא עצם אנושיותם. ברגע זה הקורא יבין כי המכנה המשותף של דמויות הרומן הוא-הוא ההופך אותו-עצמו (כבן-אנוש) לחלק מאותה קטגוריה עיוורת. אי-הבנת העיוורון (הקליני) של הדמויות היא-היא הבנת עיוורונו (המנטאלי) של הקורא.
יש שאלה שהקורא יכול לשאול במהלך הקריאה: אם כל תושבי המדינה עיוורים, למעט אשה אחת, מי ראה את כל מה שמסופר? כאן מצוי לדעתי מוקד העניין ברומן, ולא ב"לקח" הקיומי שלו. שהרי אם באמת כולם עיוורים, היחידה שיכולה היתה לספר את הסיפור היא האשה – או המספר, דרך עיניה. מכיוון שקשה לייחס את הסיפור לאשה (למשל משום שהוא מסופר בגוף שלישי), מובן מעמדו של המספר בְּעולם-העיוורים כמעמד מיוחד, מקביל לזה של האשה הרואה: מעמד האדם הרואֶה בעולם של עיוורים. כאן מתבררת העמדה המוסרית של סראמאגו ביחס למעמדו בעולם כמספר סיפורים: מימוש "האחריות שמוטלת עלי כי יש לי עיניים כשהאחרים איבדו אותן" (200), כפי שאומרת האשה הרואָה לחבריה העיוורים. וכך ניסח זאת חומסקי, אחד הרואים הגדולים של עולמנו: "אחריותם של כותבים, כסוכנים מוסריים, היא לנסות להציג את האמת לגבי נושאים בעלי חשיבות אנושית לפני קהל שיכול לעשות משהו בנידון" ("אוטופיה לאדונים", בתרגום דפנה רוזנבליט), כלומר: האחריות לדבר על העיוורון ולראותו.
פורסם ב"הארץ", תרבות וספרות, 2000
מתחת לשולחן 