תמר קפלן, פארק, הדפסה דיגיטלית על פשתן, 2005, 233*177 ס"מ.
"כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא", כותב קהלת (א', ז'). קהלת הבין כי יש משימות שאי אפשר להגשים, אפילו אם משתמשים בכל האמצעים. כשקהלת מדבר על נחלים, הוא חושב בלי ספק גם על בני האדם. תמר קפלן ראתה משהו דומה למה שראה קהלת. אבל היא לא מצלמת נחלים וים, אלא מגלשות ובריכה. "כל המגלשות הולכות אל הבריכה".
ההגעה אל הבריכה היא סוף הסיפור. תחילתו נמצאת רחוק יותר, ברקע. ושם אין מקום אחד, אלא מקומות רבים: מי יכול לדעת, שָם, בנקודת המוצא של הנחלים/המגלשות האלה, שבסופו של דבר יגיעו כולם אל מקום אחד? אפשר לדמיין בקלות את תחושת האינסוף וההרפתקה של תחילת הדרך, בעוד הכול פתוח. מגלשה צהובה, אדומה, תכלת, לבנה. באיזו מהן לבחור? כמו ילד בחנות גלידה עומדים הגולשים המדומיינים מול העולם. במציאות שהתמונה הזו יוצרת, אפשר לדמיין בקלות את עלי השלכת האלו בתחילת הדרך: עלים ירוקים וטריים. נסו לספר להם, שם, בהתחלה הרחוקה, על הסוף.
התמונה הזו מציגה גיוון כדי לבטל אותו. הַביטו בעצים. שונים זה מזה בצורה, בגודל, בצבע ובזן. המגלשות הן המשך טבעי של הגיוון החגיגי הזה. אבל התצלום רואה את נקודת ההתחלה והסוף בבת אחת. ובסופו של דבר, צבעי המגלשות מתבטלים. הביטו בהשתקפותם במים. הם מתבטלים כמו גווני העלים השונים ההופכים שלכת חומה.
לכאורה אפשר לעמוד מול התצלום הזה ולראות בו משל על חיינו האוזלים בדרכים שונות אל מקום אחד, אל תהום הנשייה של הקמילה והבזבוז. אבל הבריכה שבתצלום הזה אינה סוף הדרך. היא אינה המילה האחרונה. מכיוון שאין זו בריכה ממשית, אלא בריכה שביצירת אמנות, יש תחנה נוספת, משוערת, בהמשך. והתחנה הזו היא אנחנו, מבטינו ועינינו. ראו כיצד צורת המגלשות קוראת לצורת העין הפקוחה. במילים אחרות, נוזלי העין שלנו ונוזלי הבריכה הזו מתמזגים, והבריכה והמבט הופכים לדבר אחד. לא בזבוז יש כאן, אלא נס של הפיכת דבר מבוזבז (מים ועלי שלכת) למבט ולאמנות. העלים אינם זורמים אל הבריכה ומתים בה, אלא הם זורמים אלינו, עבורנו, והם חיים במבטנו.
נפתח שוב את ספר קהלת, ונעבור לפסוק הבא (א' ח'): "לֹא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ". התצלום הזה מחבר בין הנחלים הזורמים אל הים ובין תשוקת הראייה בדרך מרגשת ומבריקה: נסו לחשוב על "הים" בפסוק הראשון כ"עין" שבפסוק השני, לחוש את זרימת התצלום הזה אל תוך מבטכם. נכון: יש משימות אינסופיות, ולעולם לא נוכל לראות את היצירה הזו "עד הסוף" (הרי כל עלה כאן הוא סיפור אחר). אבל התצלום הזה מאפשר לנו לא לעמוד מול המצב הזה בייאוש, אלא בשמחה של מי שעומד מול שפע שנמסר לו בנדיבות.
נוסח אנגלי של הרשימה מופיע באתר Art to Get, שבו אפשר לראות ולרכוש עבודות נוספות של האמנית, ואמנים אחרים.
מתחת לשולחן 
תחנת ה-1000$. מעניין כמה עשו בטוטאל על ספר קהלת לבד, עד עכשיו, כלומר.
אהבתיאהבתי
לא יודעת תומר, אבל האמת הייתי מצפה ליחס יותר רציני לרשימה כזו.
אהבתיאהבתי
אני חושב שפעם אחרונה שהעירו לי הערה כל כך מורתית הייתה כמה ימים לפני אחת מאסיפות ההורים בבית הספר היסודי. אז מה עכשיו, להביא את ההורים?
טוב, רצינות אז רצינות: 1000$. יותר רציני מזה? עדיין לא הצלחתי לפתור ביני לבין עצמי את היחס הזה לאמנות, את האופן שבו אפשר לאמוד אותה בכסף, אתה האופן שבו אנו ששים להפוך אותה למטבע עובר לסוחר. מה אפשר לעשות. אלף דולר לצילום נראה לי גם מוגזם וגם לא מספק. בו זמנית. במיוחד אחרי רשימה מעניינת כמו זו, שמדגישה את איכויות אסתטיות. למצוא את האלף דולר האלה מאחורי הלינק, לא יודע, זה קצת צורם בעיני.
אהבתיאהבתי
יש גם משהו קצת מלגלג בשם האתר. "ארט טו גט". כלומר, אמנות להשגה. זו השגה? השגה חומרית היא השגת אמנות? שלא לדבר על קלות מושג הכסף. "להשגה, בטח להשגה. אלף דולר וזה על הקיר שלך". זה "ארט טו גט"? מה אנו קונים במחיר הזה? פטרונות? שימורה בחיים של הצלמת? קידום האמנות? חה, חה. קידום האמנות. מה אנו קונים באלף דולר? רצינות? את אותה הרצינות שאת/ה מחפש/ת, שאת/ה מצפה שאנפיק לנוכח המחיר הזה? אנו משיגים דבר אחד: תעבורה של חומר.
תעבורה של חומר. הנה לך פרודיה על אמנות.
אהבתיאהבתי
אני מתנצלת. חשבתי שזה סתם זלזול, לא קלטתי את הניואנסים הביקורתיים בדבריך. ממש פיספסתי.
סורי
אהבתיאהבתי
לא הבנתי מה הבעיה. אתה רוצה שזה יהיה בחינם? זה שכר עבור עבודה. זה תמיד היה ככה, מאז ציורי המערות, וזה בסדר גמור. למה לשלם שכר לעורך חדשות באתר אינטרנט ולא לצלמת?
ארט טו גט זה כמובן משחק מלים נחמד על "הארד טו גט". בניגוד ל"קשה להשגה" זה קל להשגה, באמצעות הגלריה של האינטרנט. אולי לא צריך לעשות מדרש לשם של דומיין.
אהבתיאהבתי
ברור שזה שכר עבור עבודה. וברור שצריך להיות שכר לעבודה הזו. ובכל זאת, להדביק תווית של אלף דולר לתצלום נראה לי, כמו שכתבתי בתגובה למעלה, מוגזם ולא מספק בו זמנית. אני לא בטוח שההשוואה לעורך חדשות מדוייקת. נשווה, למשל, לנגר – פה יש משהו אחר. אמן, עובד בעץ, מייצר רהיטים על מנת למכור. האם האלף דולר האלה היו בתודעת הצלמת עם הצילום? האם הם הגיעו אחר כך? אגב, אני ממש לא בא בטענות. אני חושב שהצילום מרהיב (לא זוכר איפה ראיתי אותו קודם). אבל תווית המחיר – – מזכירה לי את חנות המזכרות בסוף המוזיאון. לא נראה לך מרגיז, שאחרי סידרה של עבודות שאותן אנו מכנים "אמנות", אחרי חוויה עמוקה יותר, אחרי מחשבה ואחרי מחשבה נוספת, בדרך החוצה עומדת חנות המזכרות שמצמצמת את כל זה ל-"1000$", או לכל סכום אחר. זה בסך הכל מה שמרגיז אותי פה. התיסכום, אם אפשר לומר את זה כך. הסיכום-הסכומי.
לא שאלף דולר הם דבר מבזה.
אהבתיאהבתי
אגב, אם הכל היה מסתדר מסביב, כלומר תעבורת החומר השוטפת וכו', לא הייתי מתנגד שאמנות תהיה באמת בחינם.
אהבתיאהבתי
מזכיר לי קופי טו גו
אהבתיאהבתי
לא הבנתי מה שייך עניין התודעה של הצלמת. הצלמת צילמה, הכותב כתב על מה שצילמה, וסוחר האמנות מנסה למכור ובכך לפרנס את עצמו ואת האמנית. זה יכול להרגיז רק אם קיימת אצלך ציפיה אידיאלית שבה העולם הוא כזה שאת הלחם אתה מקבל במכולת סתם כי האופה אוהב לאפות לחמים. המחיר לא אומר שום דבר על היצירה, הוא לא נותן לה ערך, ואפשר להביט בה בלי להיכנס למחיר, מה שרוב האנשים יעשו מן הסתם. המחיר לא "מצמצם" את התמונה לדולרים. הוא לא מעלה ולא מוריד על מה שהתמונה עושה.
אהבתיאהבתי
מאד פשוט,
זו דרכו של האדון ליכטש להגיד -חזרתי
אהבתיאהבתי
והטקסט שלך, דרור, מעצים את יופיה ולוקח את הקורא, עוד יותר פנימה, אל ליבת היופי ושבילי היצירה, ואחרי המסע פנימה, שוב אתה סוחב את הקורא בך "החוצה" ומסחרר אותו, במין ריקוד קוסמי, ואז מאפשר לקורא להיישיר מבט אל תוך עין גדולה של תבונה – תבונה שאין לה סוף ואין לה התחלה. ושוב, דרור תודה.
תודה גם על הלינק שהוביל אותי לצפייה ארוכה, בכמה אמנים מוכשרים מאד!
דרך אגב, על .פי שמותיהם, רבים מהם ישראלים, לא?
ובכל זאת נציגי הגלריה נמצאים בלנדון ובארה"ב..סתם מסקרן, מדוע?
אהבתיאהבתי
ומה הקשר שבין התגובות הלא ענייניות לעניין הדולר?
לא מובן איך זה קורה, אבל כל הזמן זה קורה,
רשימה, כמו יצירת אמנות, לא זוכה לכבוד המגיע לה מבחינת ההתייחסות לתוכן שלה.
ראו תגובותיכם ביחס לכסף, אף מילה לא הוזכרה ברשימה זו בנוגע לכסף, אך מרבית התגובות מתייחסות לראשון שהחליט להגיב בנושא שהרשימה כלל לא עסקה בו.
אהבתיאהבתי
אדגיש: אין לי כוונה להעמיד את הכסף מול האמנות. אין פה הפחתה של האמנות בשל העובדה שמישהו אמד אותה בכסף. כמובן שפרנסה היא דבר מבורך, ואם הצלמת חיה מהאמנות שלה – אין טוב מזה. אבל אני כן רוצה להתייחס לעובדה שבאיזה מקום ברדיוס של היצירה הזו – כמו ברדיוס של רוב יצירות האמנות – מישהו צמצם אותה לכסף. מישהו ישב וחשב ורשם, ואמד והתייעץ, והעריך והציע, וקיבל הצעה חוזרת ושקל ולבסוף היה שותף להחלטה שהאמנות *הזו* שווה כך וכך. ובגששית: "ככה וככה".
אמנם, אני לא מסכים להשוואות של האמן לעורך חדשות או לאופה, גם נגר אינו השוואה נכונה בעיני, משום שהמלאכה הזו היא שונה במשהו מהמלאכות האלה, אני משער שבעניין הזה יש הסכמה. למרות זאת, אני שותף מלא להבנה ששום שיטה כלכלית, משטר או שלטון לא מורידים את מה שהתמונה עושה כאן ועכשיו. אסתטית, כלומר.
יחד עם זאת, אני רוצה לחזור ל"תעבורה של חומר – פרודיה על אמנות". כל דבר מתקיים בעולם לצד הפרודיה שלו. אני לא חושב שאפשר לדמיין משהו החסין בפני פרודיה. המהלך הכלכלי הזה, במבט מהצד, הוא פרודיה על האמנות. הדבקת תווית מחיר קטנה של "1000$", מזכירה לי תווית על אצבעה של גופה בחדר מתים.
כן, אני מבין את השתלשלות העניינים – הצלמת, הסוחר, הקונה וכו'. עם זאת, כל התהליך הזה – המתקיים במרחב של היצירה, במרחב שבו היצירה עומדת במרכז, במרחב שהיצירה בעצמה יצרה, ובזה שהיא מפעילה – כל התהליך הזה נראה לי מנותק לגמרי מהאמנות עצמה.
בשעה שאנו יכולים להעצים מומנט אמנותי, אני נאלצים להתעמת עם רגע-קטן שלכאורה בטל-בשישים, אבל באורח מוזר הרגע הזה מאפיל על האווירה כולה. הרגע הזה הוא הרגע שמנהל המכירה צועק "SOLD!". הרגע הזה קיים. לא להתיייחס אליו תהיה טעות. להתייחס אליו כמשהו-שקיים-ותו-לא – זה אפשרי, אבל מה שאני מנסה לומר פה הוא שהתייחסות כזו, תהיה עצימת עין אחת לנוכח האמנות עצמה.
אהבתיאהבתי
זו לא פרודיה. פרודיה צריכה להתכוון למושא שלה באיזה שהוא אופן. המחיר פשוט קיים במישור אחר לגמרי. כיור בשירותים של הגלריה הוא לא פרודיה על כיור שמצויר באחד הציורים רק בגלל שהם באותו חלל. האמנות אינה דבר אידיאלי ולא חומרי שמחיר מהווה ניגוד כלשהו לו. אם צריך לשלם לנגר, קל וחומר שצריך לשלם לאמן, שעושה עבודה חשובה לפחות כמוהו. ההיקש לא הפוך, שבגלל שהעבודה האמנותית, נגיד, יותר חשובה או ייחודית, היא פחות ראויה לשכר.
ויש משהו בהערה של אחד הקודמים, בכך שהנטיה הכללית היא לדבר מסביב ליצירת האמנות עצמה ולא עליה. על ה"פוליטיקה" בכל מיני מובנים. כל נושא הכסף לא קשור דווקא לתצלום של תמר קפלן, ואם בכלל יש כאן עניין, זה עניין עקרוני שלתלות אותו ליד התצלום הזה אולי לא כל כך נכון.
אהבתיאהבתי
"כל דבר מתקיים בעולם לצד הפרודיה שלו" הוא מבחינתי, המשפט מעורר המחשבה והכי יצירתי ורלוונטי שאמרת עד כה, בתגובה לרשימה של דרור.כל שאר האמירות שלךבנוגע לאמנות ולקימוטה לערך כלכלי, הם כה טרוויאליים וקיימים זה מאות בשנים, לא מבינה על מה אתה מלין? ובמה אתה מחדש?
מילא אם היית מנסה לדבר, לברר ולנתח את מהות האמנות היום? והאם כל מעשה והצגתו הם אמנות לשמה? שהרי רטורית ועיניינית יש בך יכולות ניתוח מעניינות.
אהבתיאהבתי
כסף הוא מטבע עובר לסוחר.
יצירת אמנות לא נמדדת בכסף.
אבל יש לה ערך גם כספי.
מי שקובע את עלותה ומחירה של יצירת אמנות בקנה המידה המושלם ביותר הוא האספן והמכירות הפומביות ולא האמן המחליט על המחיר בעצמו.
———–
איך מחליט האספן על קניית אמנות זו או אחרת
זה תהליך של שוק אמנות שמביניו ועסקניו בקיאים
בו.
זהו שוק ייחודי ומורכב מאוד שלו כללי משחק משל עצמו.
————-
מי שרוצה לדבר על מחיר זה או אחר של יצירת אמנות , צריך להבין קודם כל באמנות,
והרבה הדיוטות לא מבינות.
אמנות לכשעצמה לא מעניינת אותם, מה שמעניין זה רק הכסף.
אהבתיאהבתי
אני אוהבת דיונים בעד ונגד. צד תומר הביקורת צד דרור הרומנטיקה. איזה צד אני אקח. את הצד שאני אקח כמובן
אהבתיאהבתי
באתר אפשר לראות את האמנית ולקרוא מאמר על יצירה זו או אחרת שלה ואפילו לראות איך נראית התמונה על קירות בצבעים שונים, אבל אי אפשר לראות אותה יחסית לאנשים וחפצים של העולם הממשי, כמו שהיא תהיה תלויה בסלון של מישהו.
רק כתוב 220cm x 165cm. כל הוויכוח הזה בגלל אתר שפרט אחד בו לא עשוי נכון.
יש כאן טכניקה מיוחדת מודפסת במידות מיוחדות על חומר מיוחד. אני חושב שתמונה של שניים וחצי מטר על מטר וחצי, בתנאים כאלה, בהחלט יכולה להימכר בחמשת אלפים שקל.
לא ככה?
אהבתיאהבתי
כמה לא אסטתי לעסוק באסטתיקה מבלי לנוח רגע להסתכל ולהגיד יורד גשם כי יורד גשם.
אהבתיאהבתי
לחנן, זו מגבלה אוביקטיבית כשמנסים למכור דרך הרשת. לכן כמדומני אפשר להחזיר את העבודה אם היא מתגלה כשונה מן הדימוי. ויש שם פונקציה של הצבה על קיר כדי לתת רושם כלשהו בעניין הגודל.
לכמה – בעקבות הערתך הוספתי רשימה אחרת שעניינה בדיוק הגשם, שאכן ירד היום.
אהבתיאהבתי
יש טכניקות שמאפשרות סימולאציה של הצגת תמונה בתוך הקשר. רק צריך להבין שצריך את זה והיישום לא נורא מסובך.
אתה יכול לראות דוגמה לכך באתר http://printmall.co.il
אני חושב שזו "המגבלה" שגרמה לתומר להגיב כפי שהגיב. (אולי עוד סיבות.)
ואולי יש כאלה שלא קונים רק בגלל שהם לא יכולים לדמיין איך היצירה תיראה בסלון שלהם. אבל הם לא יודעים שזו הסיבה ויוצרי האתר לא יודעים שהם היו יכולים למכור יותר אם היו מאפשרים את זה.
אהבתיאהבתי