פורסם ב מאת דרור בורשטיין

מגדל קטן של ציירים גדולים

 

תרצה פרוינד, סטודיו, שמן על בד, 2003, 90*100 ס"מ.

  • דן צלקה ז"ל כתב בסִפרו "סימניות" שעל כל אמן להרגיש את אמני העבר הגדולים מקיפים אותו בעבודתו, ושעליו לכוון את עבודתו אל מבטם, כמו על מנת לזכות באישורם. זה מה שקורה כאן. מה שצלקה תיאר באופן מופשט, הופך בציור של תרצה פרוינד למציאות קונקרטית: הסטודיו מלא בספרי אמן. הם נוכחים כאן כמו פסלי הצלוב והמדונה בביתו של נוצרי קתולי. ראשית, הערימה על השולחן בחזית (בראשה אחד מספרי הרפרודוקציות של הוצאת פיידון, כמדומה). ערימת הספרים האלו אינה סתם מונחת שם: היא מסתכלת אל הציירת המשתקפת במראָה. היא עומדת כמכשול שנערם לאט ועומד בין הציירת (מקומה המדומיין הוא בינינו לבין הספרים) ובין דמותה המצוירת, שהיא גם דמותה המציירת במקרה זה. במילים אחרות, כדי לצייר את עצמה כציירת, על הציירת לעבור מגדל קטן של ציירים גדולים.
  • מערך כזה מופיע, בתוך הציור, באופן סמלי, גם על השולחן. פרי אדום אחד "מביט" במראה אף הוא, כמו הציירת; אבל הוא גם מביט אל גרסה מוגבהת שלו, על הכלי ההפוך בצד ימין. באמצע, בדרך אל הפיכתו האפשרית לצורה עגולה ומרוממת יותר (ובעיקר ברורה יותר), עליו לעבור את הפירות הצהובים. אוקינוס של מפה שחורה משתרע בין ה"אני" ל"אני ציירת".

 

פרט

 

  • על השולחן מתרחשת הדרמה הזו שוב, הפעם בצורה שמרמזת על פתרון הקושי. פרוינד מציבה על השולחן "מאזניים": מצד ימין, ספר רפרודוקציות של רמברנדט, ומצד שמאל, המראה המציגה אותה עצמה. כלומר, לפנינו השוואה נכספת. הציור אינו טוען "אני רמברנדט", אלא "לשָם אני צריכה ללכת". הביטו שוב על שני הפירות האדומים, ראו את הפרי הגבוה כרמברנדט ואת הנמוך, הנולד ממש מתוך המראָה שבה משתקפת הציירת, כתרצה פרוינד עצמה.
  • השתקפות המראה הזו אינה רומזת, כך נדמה לי, לאחד מדיוקנותיו של רמברנדט, אלא דווקא ל"לאס מנינאס" של ולסקֶס. משהו בעמידה ובמבט, ובעיקר בזווית אחיזת המכחול, מזכיר את עמידתו של הצייר הספרדי הדגול. אם אכן לכאן מכוונת הרמיזה, אפשר לראות את המראָה של ולסקֶס ואת המראה של פרוינד כמנהלות דו שיח דומה לזה שמנהלת המראה של פרוינד (ייצוג של ציירת) עם הספר על רמברנדט (ייצוג של צייר). 
  • זהו ציור המעמיד בפני הציירת ובפנינו את סוגיית מציאת הקול האישי, הזהות החד פעמית של האמן על רקע כל הדוגמאות הדגולות הסובבות אותו. כדי לצייר, על הציירת לצאת מן הציור הזה, לצאת מן הסטודיו, להביט בעצמה למרות כל הסחות הדעת המטרידות והיפות שמסביב ושבזכרונה, שצלקה הזכיר כדבר בונה. אבל הן לא תמיד כאלה. רגע ההשתקפות במראה הזו הוא בדיוק רגע כזה של יציאה מן הסטודיו. המראָה הופכת פתאום למעין פתח מילוט, המוביל את תרצה פרוינד אל הציור הזה ומתוכו – אל עצמה. לא על ידי התכחשות למבטים השופטים שמסביב, אלא על ידי התבוננות קרובה ומודעת בהם.

 

 

  • נוסח אנגלי של המאמר, עם עבודות נוספות של הציירת ושל אמנים אחרים, כאן >>.

9 תגובות בנושא “מגדל קטן של ציירים גדולים”

  7. ולי איכשהוא, היצירה מהדהדת לי את אדוארד הופר.
    משהו בניכור האנושי, משהו בחושניות הצבע, בחיוניות הדוממת של החפצים.

    וכרגיל שותה בצמא, את הניתוח שלך ואת הפריזמה אותה אתה מאפשר לצופה להתנסות דרכה, גם.

    אהבתי

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: