רֶחֶם עץ

 

יואב חנן, ללא כותרת, 2001, תצלום מטופל, 70*70 ס"מ

 

 

  • בול עץ מנוסר או כרות, מחובר לשרשרת חלודה, ובתוכו דמות אדם. מסביב – חושך. מיהו האיש הזה? מה הוא עושה בתוך העץ? לאן מחובר העץ?
  • אפשר להתחיל להביט בתצלום הזה דרך תצלום אחר, איקוני, של רוברט מייפלתורפ. ההבדל בין התצלומים, שנקודת המוצא שלהם דומה, מאלף. המבט של מייפלתורפ מסוגנן וארוטי. תנוחת העוּבָּר של הדוגמן השרירי שלי "מסתירה" את המוקד של התצלום, והוא איבר המין. הגוף השחור הזה מכיל בתוכו סתירה בין פגיעות עוּברית לארוטיקה פאלית. אבל המכלול, בעיני, נותר אסתציסטי ומרוחק. ברור כי אין לגעת או להתקרב לגבר הזה, המוצג כמו פסל על כַּן.
  • ואילו בעבודה של יואב חנן מוליכה נקודת המוצא העוּברית למשהו אחר לגמרי. את הארוטיקה והריחוק מחליפים מלנכוליה וקירבה, ואת העור החלק והמושלם מחליפים חריצים ובקיעים. מה שאצל מייפלתורפ הוא "פוזה" מחושבת, הופך כאן למצוקה מטרידה. ברור, כי הגבר כאן כלוא בתנוחתו העוּברית, ואינו "מדגמן" אותה, ממש כפי שהעוּבר כלוא ברחם אמו (הביטו בעוּבר של לאונרדו); אבל אצל יואב חנן ברור כי מעבר לטבּעת העץ המקיפה אותו כמו דופן הרחם משתרע "כלא" נרחב בהרבה ואפל. בדיוק במקום בו אצל מייפלתורפ נמצא איבר המין, נמצא כאן חריץ בעץ, כואב, פצוע וכלל לא ארוטי. את העור החלק, המזמין מבט ומבט בלבד, מחליפה מערכת מסועפת של תלמים, שבילים ובקיעים הקוראים למישוש זהיר.
  • הקריאה הזו למגע היא קריטית, מכיוון שהיא מסבה את תשומת לבנו לעובדה הפשוטה, שהציור הזה הוא "עלינו": אנו נוגעים בדבר במלוא מובן המילה. אמנם הגחנו כבר מן הרחם, אבל הושלכנו אל רחם אחר, שהוא העולם שבו אנו חיים, ושממנו נושלך, "ניוולד שוב", בבוא היום אל החשכה המקיפה את חייו של כל אחד מאתנו. העולם בו אנו חיים נתפס בעבודה הזו, בחריפות עצובה, כמשקולת כלא (מכאן השרשרת).
  • יותר מזה, העולם הזה נתפס כמפולש ופתוח אל החשכה הסובבת. ראו למשל את החריץ העמוק ליד הרגל: המוות אינו איזה דבר הנמצא "שָם בחוץ", ממש כפי שהחיים אינם "שָם בחוץ" עבור העוּבר, אלא מפעמים כבר בתוכו. החשיכה נמצאת כבר בתוך רחם-העולם, היא כבר חלק מן הגוף, פולשת מכל העברים. העוּבּר-איש שבתצלום הזה מנסה להתגונן מפניה על ידי חזרה למצבו שלפני היציאה אל העולם המוקף חשכה, כלומר על ידי חיקוי של תנוחתו בזמן בו עדיין לא היה חשוף לחשכה הזו. אבל דווקא ניסיון החזרה לסביבה המוגנת מדגיש עד כמה חזרה כזו אינה אפשרית, עד כמה גדולה הפגיעוּת.
  • אצל חנן, הגוף כלוא בתוך מערכת משתנה ו"נושמת" של זמן, של גדילה (טבעות העץ הנוספות מבפנים החוצה) והִתכלות (הסדקים, מן החוץ פנימה). הוא אינו מפגין שום דבר, אלא נתון כולו לכוחות הפועלים עליו ורושמים על גופו מפת שבילים. זהו גוף שעל סף ההתפרקות; עדיין אוחז אותו מרכז רופף. אבל עד מתי יחזיקו מעמד כוחות הגדילה מול כוחות ההבקעה השחורים שבחוץ?
  • נוסח אנגלי של המאמר באתר arttoget.com.

11 תגובות בנושא “רֶחֶם עץ”

  1. מעניין להביט גם בקוים הלבנים המכסים בדוגמאות את גופו של הגבר הזה. כדאי לקרוא אותם, אני חושב, כקוים שנמצאים בתוכו ולא על פני העור. ככאלה הם מימד נוסף של חיים – החיים הפנימיים. הם עצמם כלואים בתוך הגוף הכלוא בעץ הכלוא בחשכה. כלומר כלא בתוך כלא בתוך כלא.
    ובהמשך לכך נפלא לראות שבמקום בו אמור היה להמצא הרחם של הגבר הזה, לו היה אשה, מצטיירת מתוך הקווים הלבנים דמות של יצור קטן, אולי ילד.

    אהבתי

  2. עם רגלי אנוש, בעיני התמונה מייצגת איזושהי
    חתירה לגילוי שלב אבולוציוני שנגדע, יש דואליות בחתך עץ: מחד ינקות שמתגלת רק מתוך בבואה של צמיחה, ומאידך מה שכל עולל יודע: הגיל, לשון אחר: זיקנה.

    אהבתי

  3. כשקוראצ ניתוח מאיר עיניים כשל שניכם, מלבד העונג והלמידה המתמדת שלי, אני שוב ושוב מעריכה את מקומן החשוב של המילים המלוות יצירת אמנות, המצרף בין היצירה לבין אילו המביטים בה ומאירים אותה מעשיר את כל מי שחפץ בכך, ומקרב את האמנות אל עוד ועוד אנשים שאילמלא כך, לא היו נחשפים אליה.

    ו,דרור, הלינק של מאמרך באנגלית, משום מה לא נפתח אצלי כהלכה, תוכל לשלוח אותו שוב?

    אהבתי

  4. יש משהו בדברייך שאני נוטה להסכים להם.
    למרות שאני חושבת שדרור פותח דלת גם לשכמותי שכבר גמעו ושבעו אמנות ומוזיאונים. יש אפשר לומר איזשהוא שקט שבהתפרצות והתפרצות שבשקט. אתה מובל בעיניו בנתוח זהיר לתוך הסצנה כולה שמקבלת משמעות מהמקום שלך, שבו את עומדת, רגע רודף רגע והטקטיקה הזו שבה מזרות מוחלטת מתגלה המוכר כל כך כזר והזר כמוכר. פתאום את מבינה את האמן, את כל ההחלטות שהוא עשה ונוצרת שותפות בשיצירה בין האמן וביני. הכתיבה השקטה והנעימה משאירה תחושה של רטט בלב, כמעט נעלם המרחק ביני ובין האמן. יש משהו משחרר בכתיבה הזו. ממועקה, מכבלים אני הופכת לשותפה ומשוחררת.

    אהבתי

  5. תודה.
    זה הקישור הנכון. בכל מקרה אפשר להכנס לעמוד הראשי של האתר, ויש שם קישור בכותרת
    reviews on presented artworks
    או משהו כזה, ושם יש את כל הטקסטים נכון להיום.

    אהבתי

  6. ואגב, היום קראתי סקירת ספרים בהארץ על גליון שירה כלשהו. משפט של הכותבת הזכיר לי את התחושה של מה שבעצם רשימות הפכה בשבילי בלי שידעתי אני לבטא זאת:

    מה שחסר כל כך בשיח התרבותי בישראל – חלל תהודה, מרחב שבו קולות נשמעים, מהדהדים,

    אהבתי

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: