פורסם ב מאת דרור בורשטיין

מגדל בבל, ברלין

אורית סימן-טוב, ברלין 1, 1999, תצלום צבע, 75*50 ס"מ

ברלין, 1999: אתר בניה, הולכים לבנות כאן משהו. אבל הרוח הנושבת בתצלום היא רוחו של פרויקט בניה אחר, רחוק מאוד בזמן: הפרויקט הידוע כ"מגדל בבל". מי שיתבונן מקרוב, למשל, באחד משני ציורי מגדל בבל של פיטר ברויגל, למשל זה המצוי ברוטרדם, יבחין בקלות שלמרות השינויים הטכנולוגיים (מן הלא-זמן המיתולוגי של המגדל המקראי אל אמצע המאה ה-16 של ברויגל, ואל סוף המאה ה-20 של סימן-טוב), לא השתנה הרבה: עדיין אנשים בונים להם מבנים גדולים, ובעיקר – עדיין הבנייה כרוכה בבלבול ונובעת ממנו, כלומר היא כרוכה בהרס סמלי.

התצלום הזה מלא מחוות סותרות: התמרור מראה ימין ושמאל בו זמנית; הדמות על שלט הפרסומת מצביעה גם היא לימין ולשמאל; ואף יותר מאלו, הופכים המנופים פתאום למקהלה מלאת סתירות המצביעה לכיוונים שונים. וכמו בציורו של ברויגל, הדמויות האנושיות (כאן – על המבנה בצד שמאל) יכולות לתפוס רק חלק קטן מאוד של המכלול ושל "התוכנית הגדולה". הַשוו בין גודל הדמות הקטנה בשמאל לגודל הדמות על שלט הפרסומת. עכשיו, נסו לשכוח לרגע את גובהכם האמיתי ביחס לחצי המטר של ההדפסה הזו, ונסו להיכנס פנימה, מביטים מתוך התצלום על הידיים הפרושות לצדדים של האֵל-המתעה המודרני הזה.

יש ניסיון מסוים להשתלט על הסימפוניה הקקופונית של האלכסונים בעולם של התצלום הזה. הניסיון הזה הוא הגדר. אבל מיד רואים: גם הגדר היא רק "חצי" גדר, היא אוחזת בקושי את מה שקורה מאחוריה (אפשר לדמיין את המנופים האלו כמו ציפורים גדולות שפרחו מכלוב). יותר מזה, אפילו לחצי התחתון, המגודר והמסודר, מוצמד התמרור המבלבל הזה. כמה אירוניה יש בתמרור כזה כשהוא יושב על הזוויות הישרות של הגדר!

הדבר היפה בתצלום הזה הוא שמתוך מה שנראה כאי-סדר מוחלט, עולם שלא רק שהוא נשלט בידי אֵל הכאוס, אלא שאֵל הכאוס הזה הפנה לו את גבו, עולה בכל זאת משהו בנוי. זה בכל זאת אתר בניה, והמנופים האלו, בסופו של דבר, יפנו את מקומם. אבל בתצלום הזה, אין צורך להמתין לפירוק המנופים ולהשלמת הבית; בתצלום, הדבר שמולנו הוא הדבר השלם, הבנוי. באופן פלאי, שני מוקדי הבלבול כאן – ידי האֵל וחצי התמרור – לא מגבירים את הדיס-אוריינטציה שלנו, אלא דווקא מרגיעים אותה, בדיוק מהסיבה שהם משתקפים זה בזה, וכמו צירוף של שני "מינוסים" יוצרים "פלוס": אנו מבינים פתאום שהחוק של המקום הזה הוא חוק של סתירה. ברגע שהבנו זאת כבר איננו אבודים. אנו יכולים לעמוד בשקט ולהביט.

 

 

 

נוסח אנגלי של המאמר באתר arttoget.com.

9 תגובות בנושא “מגדל בבל, ברלין”

  1. משהו מטריד אותי בצילום הזה ובכותרת, ולא ברור לי מה.
    אולי באמת הכאוס. אולי ברלין על ההיסטריה שלה ועל ההווה שלה. אולי השנה.
    מה בעצם אומר התמרור הזה?
    יש עוד תמונות של הצלמת ברשת?

    אהבתי

  3. תודה על הלינק הסתכלתי.
    אם מתעלמים לרגע מהמנופים אולי מתגלה כאן הרס כמו גם בניה. לא ברור. מצב היברידי. מה היה שם קודם? הרס? הרסו? מתי?
    והתמרור? גם הוא מוסיף, כאילו אומר אל תביט ישר. רק ימינה ושמאלה.
    התמרור כאילו מורה לנו שאנו מביטים למקום אסור.
    לא ברור לי מה המועקה מהתמונה.

    גם בכותרת שלך משהו מטריד. כאילו היית יכול להשאיר את זה מגדל בבל עם הקישור היפה לברויגל. אבל החלטת להוסיף אחרי פסיק זעיר את המילה ברלין. יש משקל למילה הזו ואני מניחה שלא הוספת אותה בחינם ואולי היא המילה המערערת. חותרת תחת הנצחיות של ברויגל.

    אהבתי

  4. משמעות התמרור היא שאין חניה בשני הצדדים. סתם להשכלה.

    סביר שמה שמטריד בתמונה היא העובדה שהעין מכוונת על ידי שני הקירות מימין ומשמאל לנקודה שאין בה כלום.

    אהבתי

  5. נכון, נקודה חשובה. שהכל הולך אל קיר לבן. כל המהומה מתנקזת אל כלום.
    הכותרת נועדה רק לומר שהפרויקט של המגדל לא התחיל ונגמר ב"אתר בניה" אחד אלא הוא ממשיך, ובמקומות ובזמנים שונים.
    היום בירושלים למשל ראיתי את פרויקט הבניה הכי מגוחך, מגלומני, מופרך, מכוער ומעורר גיחוך שראיתי בישראל מעולם. הצטערתי שלא היתה לי מצלמה.
    כוונתי למשהו שבנוי על הגבעה של רמת שרת, מול הצומת של דרך בגין ליד קניון מלחה.

    אהבתי

  7. אולי טורדת מנוחה היא החשיפה וההחשפות
    בדרך כלל אתרי בניה מכוסים בגדרות אטומות ביריעות, חור פה וחור שם. כאן הכל חשוף. התמרור מורה ימינה ושמאלה והכל חשוף. הכל שקוף כל כך.
    המבט התמים של מי שמביט מבעד לחרכי יריעות הפלסטיק נעלם אבל דווקא לכן הוא חוזר בעוצמה. כמו תחושת האי נוחות שמתעוררת כשמציצים למישהו בחוף נודיסטים. מעילה באמון שעושה אותנו למציצים בעל כרחנו. למועלים באמון.

    אהבתי

  8. הערה לא במקומה.
    שנה למותו של ג|ן פיל האגדי והאיש נשכח. היה מוצלח אם מישהו היה מרים את הכפפה וכותב משהו לזכרו של האיש הדגול הזה ולמורשתו.

    אהבתי

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: