הסתבכות

Yoram Vidal, From the Series “Layers” 2002-2005, Photograph. 70x70cm.

אנו מוצאים את הג'סטה של ההתכופפות הממַסגרת ביצירות שונות מאוד זו מזו, למשל, באחד מציורי המתרחצות של סזאן, או ב"מות הבתולה" של קרוואג'ו: שני הציורים האלה, מלבד המוטיב שבמוקד הציור, משתהים על מעשה "פתיחת המסך". במילים אחרות, אין בהם רק הצגת תיאטרון ומסך "שקוּף" וחסר חשיבות, אלא המסך עצמו הופך לחלק מן העניין, לחלק מן ההצגה.

בציוריהם של סזאן ושל קרוואג'ו, שלא אדון בהם כאן באופן מפורט, נפתח המסך (מסך ממש במקרה של קרוואג'ו ומסך-עצים מטפורי במקרה של סזאן) אל סצנה אנושית. אבל המסכים האלו אינם סתם המשך של מסגרת הציור: הם מנהלים קשר חשוב עם מוקד הציור: אצל קרוואג'ו, האריג אדום רוכן ומתאבל על מרים, הלבושה באריג בצבע דומה, הופך למעין "רוח" המרחפת כבר מעל ראשי המתאבלים; בציור של סזאן, והוא דומה מאוד מבחינה זו לתצלום שלפניכם, מאת יורם וידאל, מנהלים העצים דיאלוג דומה לזה של הנשים. אבל אצל קרוואג'ו וסזאן ה"מסך" מצביע על משהו חשוב יותר, ואילו אצל וידאל ה"מסך" הפתוח עצמו הוא הדבר החשוב ביותר.

התצלום הזה רואה, במילים פשוטות, שַׁעַר במקום שלא היה אמור להיות בו שום דבר ששווה לטרוח להתבונן בו. שוב ושוב רואָה האמנות את הדברים הרגילים האלה. קרוואג'ו צייר קדושים מתאבלים, אך ראה עד כמה רגילים הם, בני-אדם; סזאן צייר נשים לא יפות במיוחד; וידאל מצלם "שום דבר", ורואה בו את החושניות הנשית של סזאן ואת הקדוּשה הדרמטית של קרוואג'ו.

מה קורה במקום הזה? במילה אחת: הסתבכות. שני העצים האלה אינם סתם נמצאים שם; הם שואפים זה אל זה, וממשים את השאיפה הזו בתהליך התמזגות. הארוטיקה המרומזת בציור של סזאן בין הנשים מתבטאת גם במה שקורה מעליהן, בין העצים, ומפנה את תשומת הלב לאפשרות המבט הארוטי גם בתצלום של וידאל. מה נוצר מן הארוטיקה הזו? מי שיביט בתצלום כמערכת מופשטת של צבעים יבחין בקלות איך הירוק נמסר מן האדמה לעצים, או מן העצים לאדמה.

יש רגע נוגע ללב כאן, המזכיר את המחווה כלפי מטה של האריג אצל קרוואג'ו. בדיוק ממרכז התצלום נשלח ענף יבש אל האדמה. זוהי נקודת גבול בין תחומם של העצים לתחומה של האדמה. ומשם נמסר משהו כלפי מטה, או שמא נלקח דווקא משהו מלמטה למעלה. את החליפין האלו שבין מעלה ומטה ראה התצלום. זהו רגע התקשורת, המעבר, הרגע שבו אפשרי המגע, ולכן גם הרגע שקורא לנו, הצופים, פנימה.

ובכל זאת, יש כאן משהו מעבר ל"שער": השביל. כאן אנו מבינים משהו על עצמנו מול התצלום הזה. אל השביל הזה יש להיכנס בענווה, בכפיפת ראש. לאן מוביל השביל? לא נוכל לדעת, אבל ברור שהוא מוביל אל מחוץ לתמונה, אל משהו שמעבר לה. היפה הוא, שהתצלום מצליח לראות את הדבר שמעבר לו גם בתוך מה שנמצא בתוכו.

נוסח אנגלי של המאמר באתר arttoget.com.