"חתן & כלה – המדריך" ו"מתחתנים 2001". כאלף עמודים החוברת. מי שרוצה להבין מהו "קפיטליזם" ועד כמה עמוק הוא מגיע, יביט בהן. הן דוגמה מזוקקת. "מתחתנים", "חתן & כלה" – השמות מתייחסים לשני בני הזוג, אבל בפועל אלו טקסטים שהקורא המדומיין שלו היא אשה. מה מטרת המדריכים הללו? לספק הוראות אריזה. אריזת מתנה.

 המתנה היא אישה. היא צריכה, על פי הפרסומת ההדרכתית, או ההדרכה הפרסומית, להיארז על פי קוד נוקשה של "המובן מאליו" ביחס לטקס החתונה. עקרון-העל של אריזת המתנה הזו היא הפנטזיה הגברית על האשה כבובת מין. כלומר, הנוסחה המובלעת היא "כלה = בובה + סקס". הביטוי האופנתי הברור של הנוסחה הזו הוא המחשוף. אין כמעט שמלת כלה כאן שהפונקציה שלה אינה הצגת השדיים לראווה, על ידי הגבהתם, מעיכתם או הפרדתם. רוב שמלות הכלה כאן הופכות את הכלה לחנות ואת שדיהּ לחלון הראווה, המופנה אל החתן אבל גם אל כל באי החתונה (וההנחה היא שמדובר במאות אנשים). אין פלא כי הפנים, כולל העיניים והפה, מכוסים בהינומה. כך אפשר להביט בלי שהיא תביט בחזרה, אפשר לדבר עליה ולהעריך את שווייה בלי שהיא תוכל לומר משהו בעניין. למעשה, מדובר בפיפ-שואו המוני.

ואילו הגבר, עליו ללבוש חליפה. פתאום, לערב אחד, הוא מתחפש לאיש עסקים, לעורך דין או לבנקאי (ואכן, הזוג יובל אל הטקס במכונית פאר; אם כי הבלונים הופכים את הפאר לבדיחה: בנקאי עם בלונים, חה). כאילו אמר לקרוּאים ממשפחת הכלה: "אפרנס, אל דאגה! ראו אותי, ממש מנהל בנק כאן". מתנות החתונה, שהן האבזר החשוב ביותר בטקס, ויש אומרים – הטעם לכל החגיגה, נתפסות פתאום כייצוג של העסקה הנרקמת כאן בפומבי: החתן, "איש העסקים" ליום אחד, מיוצג בתיבת המתנות על ידי מעטפות הצ'קים; הכלה, "אריזת המתנה" המצובעת והארוזה בסרט היא המתנות האחרות, שאינן כסף. וכך, במקביל לחתונה העיקרית, חוגגים להם הצ'קים-הגברים עם החבילות-הנשים.

החוברות האלה, בחזות ידידותית, מסתירות מִשטוּר חמור ומדכא של האנושי(ת). המטרה: הצגת טווח בחירה מצומצם ומדומה של התנהגות "נאותה". למשל: יש מבחר של שמלות, אבל "אסור" לכלה ללבוש מכנסיים; יש תפריט מוזיקלי, אבל אסור לשמוע מוצרט. הכל נועד למנוע חריגה, שמשמעותה יחס לא-צרכני לחתונה. מילת המפתח כאן היא "צריך". "החתן והכלה צריכים לרקוד עם ולפני אורחיהם". למה? ככה. "מובן מאליו". מכוח המובן-מאליו הזה מישהו מרוויח: בתי-ספר לריקוד המיועדים, מסתבר, לחתן ולכלה. כך כתוב על אחד המקרים: החתן "ניסה להזיז את רגליו. הרגליים ננעצו באדמה, הזרועות היטלטלו בחוסר חן, והמראה כולו היה מגושם ומכוער", והכלה "התאמצה לחייך בחביבות בעוד עיניה יורות אש וקיתונות בוז". הרי זו כמעט פרוזה חנוך לוינית. אבל כאן אין זו פרודיה אלא טקסט רציני מאוד.

על האפשרות לא לרקוד כלל – אין מדברים. "צריך". כך, צריך גם שיניים לבנות לחתונה, ולכן – מוצג מכון להלבנת שיניים בלייזר; "הכלה צריכה להיות זוהרת ויפה, רזה וחטובה" – ולכן המסקנה היא תת-תעשיה של ניתוחים פלסטיים "ממוקדים" לכלה, לאמה ולאחיותיה. אחת הכלות, כך מסופר, רצתה בשמלה עם מחשוף (כמובן, הרי כך "צריך". אלא מה, בלי מחשוף? אולי גם בלי מנה בשרית?), אלא שהמחשוף חשף שוּמה "לא אסתטית"; הלא-אסתטית הוסרה בניתוח פלסטי, אלא שהניתוח הותיר – אבוי – צלקת: הצלקת טושטשה על ידי איפור מקצועי. הנה, הגוף עכשיו הוא גוף נכון, האריזה מרשרשת. אפשר לצאת אל הבמה ולהימכר.

 

 

2001

9 תגובות בנושא “האריזה

  1. דבריך נכונים מאוד. מצער לחשוב שהדבר אינו נשאר ברמה הקטלוגית של מגזין זה או אחר אלה קורה במהלך תהליך הכנת החתונה. באמת ברוב המקרים המשוואה כלה= בובה+סקס מתוקתקת וזה עצוב.

  2. חשבת כמה נשים רוצות להיות מובלות ככה לחופה?
    אני עצמי רוצה כזה וזהו.
    ולא כל פעם שאישה עומדת מאחורי גבר צריך להתחיל עם ביקורת פמיניסטית.
    בכלל, היה עדיף להתמקד בשיוויון זכויות של נשים, באיך הרבנות והדתיים דופקים את הנשים. בזה שאיזה רבי מעולם אחר שולח אותנו לטבול במקווה.
    זאת דעתי.

  3. אני מניח שהרבה מאוד נשים רוצות. אחרת לא היתה אפשרית התעשייה הזו.
    אני לא מפקפק ברצון שלך אבל היה מעניין לשמוע מה גורם לך לרצות את זה.
    הרבי לא מעולם אחר, הוא מהעולם שלנו.
    אפשר להתמקד בכל מיני דברים, אבל זה תמיד נכון.

  4. מה קשה כל כך להבין? אתה לא התחתנת?
    ואולי לך זה לא משנה, אני רוצה להראות יפה בחתונה שלי, ושוויון לא מושג באמצעות מיזעור ההבדלים בין המינים.
    ולגבי הרבי. אתה צודק. אין לי טענות לדוסים, אלא לעצמנו שאנחנו נותנים להם לשלוט בחיים שלנו.

  5. אם את קוראת "יופי" לאופן שבו כלות מופיעות בקטלוגים, ובמקרים רבים בחתונות, אז ברורה נקודת אי ההסכמה. בעיני לא מדובר ביופי. רחוק מזה.
    כולם רוצים להיות יפים, לא רק בחתונה אלא תמיד. לא זה העניין. השאלה היא מדוע אנשים מרגישים חובה להיכנס למערך קבוע מראש של אילוצים של תוכן ושל צורה ביחס למאורע פרטי ואישי. הרי אני מניח שאף כלה לא תהיה מוכנה להיות "יפה" כמו בחתונה גם בשאר ימי חייה. מכיוון שהיופי הזה הוא מלאכותי, בובתי, מצועצע, סכריני, עשוי הרבה יותר מדי. מדוע, אם כן, לשאוף אליו? אני באמת לא מבין למה אנשים או נשים רוצות להיכנס לדימוי כל כך מופרך של יופי ושל "אושר".
    ובעניין מה שאת קוראת הדוסים, את טועה טעות מרה. "הם" לא שולטים בחיים "שלנו". אם את רוצה לדעת מי שולט, את מוזמנת לעיין בספר שאפשר להוריד בחינם כאן:
    http://bnarchives.yorku.ca/177/
    בכל מקרה, אני מאחל לך חתונה מוצלחת.

  6. בעקבות הדו-שיח של דרור עם נירית:
    הרי אין הבדל מהותי בין המוסכמות המתוארות ברשימה לבין המוסכמות של הציבור הדתי לגבי לבוש-מראה-חתונות וכו'. אתגר החילוניוּת (שכאשר היא התחילה קראו לה חופשיוּת) הוא גזירה שרוב המין האנושי – 95 אחוז, אני אומר מתוך לימודי האסטרולוגיה שלי – מעצם טבעו לא יכול לעמוד בו, וגם טייקוני ההון האלה מעוררים בי בעיקר חמלה.
    ולכן, מסיבות שמיותר לפרט, אני לא אומר שכל ה-95 אחוז, אבל לפחות 80 אחוז מוטב להם ש"יחזרו בתשובה".

סגור לתגובות.