אז הם באים ואומרים לי, "לאן נעלמה התמורת-דגש?", מה תמורת-דגש, אני שמה להם מפּיק בה"א, גזרת נחי פ"א או לא נחי פ"א, יו"ד דגושה מקבל שווא נח רק אחרי תנועה קצרה, וזו היתה הרי תנועה קצרה, שמתי דגש, אבל מתברר שהאקדמיה החליפה את הכלל, שינו את הכללים, וצריך היה לתת חטף-פתח, ואני טעיתי, ושמתי שווא, אחרי תנועה קצרה ג' מקבלת שווא נח חוץ מבניין התפעל, ואני שכחתי את הכלל ובכלל חשבתי שזה היה פיעל בעבר נסתר, אז שמתי ליתר בטחון דגש לתפארת הקריאה, אבל התברר שהדגש התנגש בכלל של בג"ד כפ"ת, כלומר היה צריך לבוא מפּיק אבל מכיוון שמדובר בפ"א סופית הכלל של בג"ד כפ"ת לא חל הרי, תאר לעצמך, דגש באות סופית אחרי תנועה ארוכה, זה מעורר חלחלה הרי, ובמקום המפיק באה תמורת דגש, שתי אותיות פוצצות בזו אחר זו מקבלות שווא נח ודגש קל, זה הרי הא"ב של המקצוע, וככה עשיתי, אלא מה, שכחתי שהמילה הזו מקורה לועזי, ואז הכלל משתנה, בגלל שהו"ו היא חלוּמה ולא שרוּקה, ובמקרה זה אחרי ו"ו חלומה אם בא חטף פתח הרי צריך לתת תמורת דגש באות בומ"פ, וזה כמובן מה שעשיתי, זה אני עושה מתוך שינה, אלא מה, בדפוס קפץ הדגש לה"א והפך למפּיק, מה ששינה לגמרי את המשמעות. קיבלתי את ההגהות ונעשיתי לבנה כמו קיר, טעות של מתחילים, מיד מחקתי והחזרתי את הדגש למקומו והלכתי לישון. באמצע הלילה אני מתעוררת מזיעה. הרי ברוריה, אני אומרת לעצמי במיטה, הרי הדגש היה צריך להיות קל, ואני עשיתי אותו חזק. אל תגיד לי שאף אחד לא יכול לראות את ההבדל, אל תוסיף שמן למדורה, כמובן, דגש זה דגש בשביל הקורא הרגיל, ההדיוט, אבל לא בשבילנו הנקדנים. מיניום כבוד עצמי, באמת! התקשרתי לבוריס ואמרתי לו שיעצור את המכונה. על הבוקר אני באה, שחור נהיה לי בעיניים. כל הסגוֹלים נחתכו ככה מלמטה בגלל טעות במחשב, והפכו לצירה. כל התנועות הסגולות הפכו צרויות, אתה קולט?? זו שואה הרי, ולא רק זה, חלק מהנקודות שנמחקו מהסגולים קפצו שורה למטה ונכנסו כדגשים באותיות שאת לא רוצה בכלל להעלות על הדעת. התחלתי לנקד הכול מההתחלה, מחקתי את הדגשים ותיקנתי כל צירה לסגול או לחטף סגול אם היה צורך, ותוך כדי כך גיליתי עוד כמה טעויות קטנות. למשל, בחלק מהשי"ן היו שני דגשים. שניים. הסַדָר החכמולוג טעה לחשוב ששי"ן אחרי תנועה קצרה בלתי מוטעמת מקבלת דגש, והוסיף דגש על הדגש שלי, שגם הוא היה מיותר מלכתחילה, בינינו. ככה יצא הטכּסט כמעט עם שני דגשים בשי"ן, אבל מנעתי את זה ברגע האחרון. מה שלא מנעתי, ובגלל זה אני יושבת כאן ומדברת אתךָ, הוא הקטסטרופה של הקמץ-קטן. הרי אל"ף קמוצה אחרי תנועה בלתי-מוטעמת במשקל התקטל או קֻטָל הופכת לאל"ף שתוקה, כמו במילה "שמתאי" למשל. והנה, איזה מישהו מהמערכת חשב שהוא יודע את המקצוע שלנו יותר טוב מאִתנו, ובלילה הפך את האל"פים השתוקות לאל"פים חרוקות. מרוב עייפות לא שמתי לב לזה, העיניים כבר לא רואות את הנקודות, המוח לא קולט, יש גבול, ובכלל החיריקים היו בדיוק מעל לו"וים ולשינ"ים, ונראו כאילו הם שייכים לשורה שמתחת, ובאמת בשורה שמתחת לא היו טעויות, פרפקט, החיריקים השלימו לו"ו חלוּמות ולשׂ, או שׁ, וגם במקרה שהזכרתי קודם, עם הש' הדגושה פעמיים, שהיתה במקרה גם שי"ן קוּבּוּצית, שֻׁ, שכידוע אחרי שלושה פתחים רצופים כמו במילה "מַטַרַשֻׁל" מקבלת דגש, לא, הופכת לסמ"ך, מה אני אומרת "דגש". כבר שתיים בלילה. זהו, אבל די, אז הספר יוצא מחר אני חושבת. איזה משוררת, נדמה לי. אם קראתי? לא, לא-לא. כאילו, דה?
דרור בורשטיין
מתחת לשולחן 