עיתוני הנשים פועלים על פי חוקיות. הם משתייכים לז'אנר. לז'אנר הזה, כמו לכל ז'אנר, יש כללים. חלקם מבניים, חלקם תוכניים. הז'אנר הזה, כמו כל ז'אנר, מבליע בתוכו השקפת עולם מסוימת, שנמצאת לפעמים בהתפתחות, ביחס לשאלה "מה זה בן אדם". האדם של השירה הלירית הרומנטית אינו האדם של הטרגדיה היוונית, והאדם של הרומן המודרני אינו האדם של גיליון מספר 2,788 של "לאשה".

הז'אנר רוחש נורמות קשיחות, הנחות סמויות וגלויות בדבר "איך להתנהג". כשהמראיינת שואלת את יעל בר-זוהר: "סקס: כמה פעמים בשבוע?" היא מניחה כבר שיחסי מין צריך לקיים יותר מפעם אחת בשבוע. הנקודה היא, שההנחה היא "מובנת מאליה". זה לא נאמר, זה כבר מובלע בשאלה. כלומר, תשובה שתספק ערך של "פעם בשבוע" ומטה היא בלתי אפשרית. השאלה מכילה כבר חצי תשובה, ואת התשובה קובע העיתון "את" עבור בר-זוהר ולכן גם עבור הקוראות כולן.

"לאשה" בנוי על עקרון מאני-דפרסיבי. ב"לאשה" העקרון הזה עובד בעיקר במדורי המין והאוכל, אבל לא רק בהם. בתחום המין, העיתון מלעיט את הקוראות בהשקפה שדיבור על מין הוא הכרחי, מה שפוקו כינה "השידול אלי שיח". ראיון עם איריס קול, ש"אחרי שהעלתה את הסקס לסדר היום הציבורי" החליטה "להתמקם בלב-לבו של הקונסנזוס", כתבה על הפסיכולוג יובב כץ ושיחותיו הרדיופוניות, עצות בדבר דיבור על פנטזיות מיניות, מדורי שאלות ותשובות בנושאי מין, ראיון עם מי שאביה התעלל בה מינית והיא עדיין גרה במחיצתו. אבל אחרי האופוריה החשקנית מגיעה תמיד הנפילה, והיא מגיעה לרוב בדמות כתבה על מחלה גניקולוגית: "למה לא מספרים לנו את האמת על הבדיקות החדשות לגילוי סרטן צוואר הרחם?" מופיע על שער העיתון בצמוד ל"סקס: הפנטזיות הכי פופולריות".

כך, בדיוק מול הפניה למוסף גורמה מופיעה כותרת "70 קילו – זה מה שהורידה ד"א בשנתיים (בלי ניתוח!)", ולמטה: "הילד לא רוצה לאכול? – הנה מה שהרופאים אומרים". המשחק באופוריה ובדכדוך מבטיח תלות. הרי אם הכל היה טוב, מדוע לקנות את העיתון בשבוע הבא? אלא שלא הכל טוב, ולצד התענוגות ש"לאשה" דואג למכור גם אסונות וצרות; לצד הבטחות לסקס אחר – סיפורי התעללות מינית; לצד מתכונים מפתים סיפור על אשה ששקלה 150 קילו, או כתבה על מחלת עיכול תורשתית. לצד מדור עיצוב הבית – כתבה על ג'וקים. על ידי כך "לאשה" מנכס לעצמו את הידע על "הטוב והרע" שבעולם הנשים, כלומר הידע על עולם הנשים בכללותו. הנקודה החשובה שה"טוב" וה"רע" הם שני צדדים של אותו דבר (המזון, המין), ולכן הם מזינים זה את זה. כלומר, ה"מרפא" לכתבה על המחלה הוא הכתבה על התענוג, והכתבה על התענוג היא רק שלב מקדים לנפילה של המחלה. אין טוב בלי רע, וצריך מישהו שיודע מה לעשות. קנו "לאשה" ואנחנו נסביר לכן איך להסתדר.

במסווה של פניה בגובה העיניים לנשים, "לאשה" מסתיר התנשאות. הדבר בולט ביחס לאפשרות ההשתנות שהוא מניח ביחס לנשים. בעוד שלשגית משולם, נערת השער שהיא "גם רופאה, גם דוגמנית" מותר, במסגרת חוקי הז'אנר, להיות "גם וגם", לעבור מעולם ה"אנשים" (בית-חולים) לעולם "זוהר" (דוגמנות, "לאשה"), הרי שלאשה הרגילה הדבר אסור, אלא במסגרת פנטזיה (מינית, או קניות ללא תכלית, טיולים לחו"ל וכו'), או במסגרת פרוצדורה מיוחדת: במדור "יופי של חברות" מעניק העיתון, למראית עין, את האפשרות לסתם נשים להפוך ל"יפות על חשבון 'לאשה'".

לפי העיתון, אלפי נשים פונות למדור הזה. זה מדור מדהים. לוקחים בו נשים "רגילות" ויוצקים אותן לתוך תבנית מוכנה מראש של "אשה יפה" כפי שהעיתון תופס אותה. התוצאה הרסנית, גרוטסקית. הנשים שהיו "מי שהן", לטוב ולרע, מסופרות, מאופרות ומולבשות על פי דפוסי המראה של הדוגמניות, שהן, כמובן, הנורמה של התצלומים ב"לאשה". מה שמתקבל הוא הכלאה בין מעטפת של דוגמנית לתוכן של לא-דוגמנית – פארודיה על "דוגמנית" ועל "אישה יפה" בעת ובעונה אחת. הנורמה מוכתבת אל הגוף ממש: העיתון חדל להיות רק צו, הוא צו הנחרת, כמו במכונה של קפקא ב"מושבת העונשין" בבשר (מכאן ריבוי הכתבות על ניתוחים פלסטיים, שגם הם מוצגים כמקור לאושר עילאי מצד אחד וכעניין מסוכן מצד שני), העיתון מחלחל את הקוראות ומעצבן מבפנים.

"מה צריך לדעת לפני שרוכשים תנור אפיה" ("את"); "איך תדעי אם את מבזבזת זמן על הקשר הלא נכון" ("לאשה").

"החוקרים קובעים כי את השכל ירשנו מאמא ואת האינסטינקטים הבסיסיים, כמו מיניות ותוקפנות, ירשנו מאבא. סוד הצירוף" ("את").

"בעבר (במשך שבע שנים), נהגנו לקיים יחסי מין לפחות שלוש פעמים ביום" (מתוך מכתב למערכת, "לאשה").

"לפי מחקרים אחרים, מתח נפשי של האֵם בזמן ההריון יכול לגרום ליצירת גֶנים הומוסקסואליים" ("את").

"סמוך לחצות שניהם היו על הסיפון, הוא הוציא דף מהכיס וקרא לה שיר שחיבר עבורה. משסיים את ההקראה, הציע לה כוס שמפניה, וכשהיא הגישה את הכוס לשפתיה – היא מצאה טבעת יהלום בתחתית הכוס. היא ענתה לו בחיוב (נו מה?!) וביקשה ממנו שיענוד לה את הטבעת על האצבע" (סיפורם האינטימי של מרקוס שנקנברג ופמלה אנדרסון, "לאשה").

"האסרטיבית", "הביתית", "התרבותית", "האופטימית", "הפסימית", "הקניינית", "המסתגרת" (שבעה טיפוסי נשים ישראליות, "את").

"כפי שזה נראה כרגע, בריטני ספירס מקדישה את רוב זמנה לקריירה" ("לאשה").

 

9.2000

20 תגובות בנושא “לפחות שלוש פעמים ביום (הערה על ירחוני נשים)

  1. לקיים יחסי-מין לפחות שלוש פעמים בשלוש דקות,אבל מאז שזוגתי שתחייה, נפטרה, הקצב ירד לבלי-הכר, מה לעשות??

  2. קהל היעד של ירחוני נשים הוא לא בהכרח נשים. אני לא יודע את הסטטיסטיקה בדיוק. זאת הסיבה (שפעם שמעתי) שעל השער שלהם מופיעות נשים מפתות (גברים).

  3. זה מהחצי השני של שנת 2000, יותר מזה אני לא יכול להגיד.
    סביר שזה מופנה גם לגברים. אם כי מעניין לראות שהגברים מדפדפים בזה כאילו בעצלתיים, בעוד הנשים עוברות דף-דף.

  4. הרי בר-זוהר בתשובתה לא מוגבלת למספרים שלמים, היא יכולה לענות שכדאי לקיים יחסי מין חצי פעם בשבוע למשל.

  5. מענין אותי מה אתה חושב עליו ועל הציות שלו לחוקי הז'אנר. לדעתי הוא עיתון נשים לכל דבר, שמנסה לאחוז במקל משני קצותיו. גם לספק לנשים את מה שנהוג לחשוב שהן רוצות: דיאטה, טיפוח וכו', וגם לחמוק מהדימוי הנמוך שיש לעיתונים כאלה ולהיות עלק מתוחכם, שנון וחדשני.
    לא הולך לו, לדעתי. ילד שבועט בחוקים עדיין מכיר בהם.

  6. "אני מודה שלא ראיתי את המגזין החדש. ב"לאשה וב"את" עיינתי בראשית המאה במסגרת חובות עבודתי בעיתון "כל העיר".

  7. תודה.

    [אגב, לטעמי עלמה הוא עיתון נשים לכל דבר, הוא פשוט מיועד לנשים קצת יותר מתוחכמות (בעקבות צריכה מאסיבית של עירית לינור, קארין ארד, ו"סקס והעיר הגדולה", כמובן) ולכן המעטפת יותר עדכנית, אבל המהות לא שונה.

  8. נושא מעצבן שאי אפשר לצאת ממנו טוב. זאת אומרת שעצם בחירת הנושא כבר קבעה את הנימה – מתנשאת, אפילו לעגנית. קל מדי, בבחינת בעיטת עונשין לשער בלי שוער. לא אהבתי את זה.
    אקדמית, קראתי פעם עבודת מחקר של מישהו שאינני זוכרת את שמו שכתב דוקטורט על חנוך לוין והדגים שימוש בשיגרות לשון מתוך 'לאישה' ו'העולם הזה' במחזות של לוין, כאמצעי להעצמת הדיבור הישראלי המוקצן ממילא. עבודה מרתקת.

  9. נו — וכתבה על פוליטיקאים מושחתית, קרוב לודאי, מכילה בתוכה את הנימה כבר בשלב בחירת הנושא. נו? קשה לכתוב כתבה מחמיאה על עיתון נשים, אבל זה לא אומר שלא ראוי להגיד עליהם משהו, במיוחד בתקופה שבה הם משגשגים משום-מה. למה הם משגשגים? האם נשים ישראליות הופכות להיות טיפשות יותר? עצמאיות פחות? מבינות פחות שהעולם שלהן לא תלוי באורגזמות ומתכונים לעוגות קפה עם אגוזים? התשובה של דרור טכנית, אבל מעניינת: יש מבנה מחושב ומדוייק לדברים האלו; קו אחיד, שמתוכנן להציג תמונת עולם אחת, לא משתנה, שבתוכה מדריך לעשיית דברים "נכון", כמו המגזין עצמו, הוא חלק בלתי-נפרד מהחיים; יש נסיון לערער את הביטחון בעולם ובה-בעת לדגדג את בלוטות הריגושים. פאבלוב היה נהנה לדפדף ב"את", ואני שמח שמישהו שם לב לזה.

  10. לג'וני, זו לא כתבה אלא בקורת תרבות, כלומר נסיון לתת מבט על.
    "במיוחד בתקופה שבה הם משגשגים משום מה"-
    אתה בטוח שהם משגשגים?
    מגזין נשים מציב מודל להתייחסות. מודל מופרך, לא קיים, במטרה ליצור מצוקה הנובעת מהפער בין הרצוי למצוי, מצוקה שתדחוף את בעלת העניין לדוכן הקוסמטיקה הקרוב לביתה. עיתון נשים הוא סוכן מכירות, לא יותר, לא פחות.

  11. יש אנשים שניזונים על חטיפים. בבוקר אודטה, בצהריים לאשה, אחר הצהריים טלנובלה, בערב חדשות, בלילה ספרות מקור.

  12. איך ספרות מקור מתחברת לחטיפים? אולי בגלל שקוראים אותה בעזרת המקור?

  13. דווקא נעמי וולף, שאי אפשר לחשוד בה בהיעדר פמיניזם, טענה שלירחוני נשים יש תפקיד לא מבוטל בהעצמתן של נשים – למשל בהעלאת המודעות לזכויות חוקיות, או סיפוק מודלים מעוררי השראה.
    נכון, לצד זה תמיד תהיה דוגמנית ועוד מישהי שהגיעה לתודעה כי היא ידעה איך להתחתן, אבל עדיין, לא הכול שחור.

  14. בתור גבר אמיתי אוהב נשים (ודרך אגב נשוי ואב לילדים) אני חושב שעיתון "לאשה" הוא נחמד מאוד ומספק קריאה קלילה ולא מחייבת לשעות מתות. אני אוהב את העיתון הזה ואין לי בעיה עם זה. אפשר גם לקרוא ספרות רצינית וגם לקרוא לאשה.

סגור לתגובות.